מחלקת ה-ל"ה

בלילה לאחר יום ההתקפה יצאה במסע רגלי מירושלים לגוש עציון מחלקת תגבורת שהורכבה מ-40 לוחמים, אנשי הפלמ"ח והחי"ש, בפיקודו של דני מס. הוא הוחלף בתפקידו כמפקד גוש עציון על-ידי עוזי נרקיס, ימים ספורים קודם לכן. לוחמי התגבורת נשאו עמם נשק ותחמושת, ציוד רפואי, מצברים וחומרי נפץ לגוש עציון הנצור. נוכח חסימת כביש ירושלים - גוש עציון, הוחלט שמחלקת התגבורת תגיע לגוש עציון במסע רגלי. החלטה שגרתית למדי באותם ימים. באשמורת אחרונה נאלצה המחלקה לשוב על עקבותיה לבסיס היציאה, סמינר בית הכרם בירושלים. למחרת, בלילה בין ד-ה בשבט תש"ח (15-16.1.1948), יצאו הלוחמים שוב לדרכם. הפעם בחרו במסלול שונה, שהיה מוכר לסיירי הפלמ"ח ממסעות קודמים לגוש עציון. המחלקה התארגנה במושבה הר טוב, אליה הגיעה בנסיעה מירושלים. שני לוחמים נותרו במושבה מחוסר נשק. בראשית המסע הרגלי נפצע אחד הבחורים ויחד עם שני מלווים נאלצו לשוב להר טוב.

שלושים וחמישה לוחמים המשיכו במסע רגלי מפרך לעבר גוש עציון, למרות השעה המאוחרת. לפניהם עוד כ-22 ק"מ, בקרבת כפרים ערבים עוינים, במעלה הר חברון. עם אור ראשון נתגלו הלוחמים על ידי שתי נשים ערביות וכנראה גם רועים משכימי קום, במפגש ואדיות סמוך לכפר צוריף, מקום אליו הגיעו על פי תכנון המקורי. מרחק קצר היה עליהם לעבור כדי להיחלץ מהסכנה, אך דרכם נחסמה. קרב עז ניטש בין המחלקה לבין המוני ערבים שכִתרו אותה. לוחמי מחלקת ההר ירדו לערוץ נחל עציונה, תפסו מסתור וניתקו מגע מהתוקפים הרבים שכיתרו אותם. בשעות אחר הצהרים מטפסים הלוחמים במדרון התלול אל גבעת הקרב (נ.ג. 573). הם מתגלים, הקרב מתלקח שנית. על ראש גבעת הקרב הם תופסים עמדות ומנהלים קרב גבורה נואש. תחמושתם אוזלת. לוחמים נפגעים מאש האויב. התוקפים מסתערים על הגבעה פעם אחר פעם, נהדפים ולבסוף כובשים אותה. על ראש גבעת הקרב נותר לוחם עברי אחרון שמקדם את פני התוקפים ואבן בידו. גם הוא נופל בקרב שנמשך עד שעות הערב, מועד כניסת השבת. גוש עציון מטרת מסעם נראה באופק.

הפורעים שללו, בזזו ולאחר מכן אף התעללו בגוויות. יומיים לאחר הקרב הביא מפקח משטרה בריטי, הימיש דוגן, את הקורבנות לכפר עציון ושם נקברו בטקס צבאי מלא. בין הנופלים בקרב מטובי הלוחמים והמפקדים בפלמ"ח ובחי"ש. לאחר מלחמת העצמאות הועברו ארונותיהם, יחד עם שאר הלוחמים שנפלו בקרבות גוש עציון, לקבורה בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים. לזכרם כתב המשורר חיים גורי, אף הוא לוחם פלמ"ח במחוז ירושלים, את שירו הנודע, "הנה מוטלות גופותינו".

חורף קשה פקד את הר חברון בתש"ח, 1948. המצור הכבד עורר בקרב הנצורים חששות ותהיות. פירוד המשפחות, הדאגה לגורל יקיריהם, המשק החקלאי נהרס - עמל שנים ירד לטמיון. ומעל הכל שורת הקברים הארוכה של הנופלים בקרב פערה חלל עמוק בלבבות.

בעקבות ההתקפה הראשונה, נפילת הל"ה ודרישה לנסיגה, כתב חבר עין-צורים להוריו בתל-אביב:

... לא מובן לנו מה הפאניקה הזאת? מהי אסיפת-ההורים שאתם עורכים שם? היישוב נמצא במבחן האש, ואתם מכינים שם תוכניות נסיגה. וכי בשביל זה שאני בנם של הורים אלו ואלו ולא של הורים אלמונים אחרים, הִנכם עורכים כל זאת?... יהא ברור לכם, לא בנים יחידים אנו ליישוב, לא טובים אנו מהמגינים על אנשי העיר-העתיקה, לא טובים אנו מאלה המגינים על שכונת מנשייה, למען תוכלו אתם האזרחים להמשיך באורח חיים נורמלי. לכל אחד יש תפקיד, אנו נמלא את תפקידנו כאן. שיהא ברור לכל ההורים - לא נזוז מפה! הננו מוגנים היטב, נשיב מלחמה שערה. הפסיקו את אסיפות-ההורים שלכם! שנו את תוכן מכתביכם, שִלחו מכתבים בעלי תוכן אחר, שנרגיש שהורים עבריים כותבים אותם.

זִכרו אב ואם יקרים! הננו מלאי זעם על נפילת חברינו וניקום את דמם. איתנים אנו ברוחנו. נפתלי.

בסערת הקרבות והנופלים בשבט תש"ח, ינואר 1948, כתב חבר קיבוץ רבדים:

גורל מיוחד נפל בחלקו של עמנו, גורל אכזרי וקשה אשר היה מנת חלקנו בלבד, גורל הסבל והייסורים. היש עוד עם בעולם אשר עבר את הדרך הקשה, העקובה מדם, שעבר עם ישראל? - היש עוד עם אשר קמו לו צרים כאשר קמו לנו? - לא עברה תקופה אחת אשר לא נשפך בה דמו של עמנו, לא הייתה תקופה שלא פתחו את פִּצְענו הישן שלא הספיק עוד להגליד ממכה קודמת. ואנו, בניו הצעירים של עם ישראל, עלינו הוטל התפקיד הגדול - לגאול, ליצור מציאות לעם במולדת. מציאות בונה, יוצרת. אך אין הישג בלי הקרבה. אין בונים מולדת בלי קורבנות ...

רצה הגורל שדווקא אתם [חברי רבדים שנפלו בקרבות], אשר הלכתם מאיתנו, אתם שרק אתמול הייתם בין כובשי האדמה, אתם תִפלו, אתם תִתנו את חייכם. בקרב על החיים מצאתם את מותכם! על כן אנו - אל בכי! עלינו להמשיך את אשר התחלתם. כאילו עומדים אתם לפנינו ופוקדים: בל נרפה את המתח. בל יאוחזנו ריפיון ידיים. רק קדימה! ושוב, רק קדימה! להמשיך את המפעל אשר למענו מסרתם את נפשכם. ואתם, היו בטוחים - אנו נמשיך! הלב נצבט אך היד עובדת. ביראת כבוד עומדים אנו לפניכם ונשבעים.

באמצע אדר א תש"ח, (2.1948), העלו המוסדות המיישבים הצעה להעביר את חברי כפר עציון בעלי המשפחות, עם החברוֹת והילדים ששהו בירושלים, לשפלה ולייסד יישוב חדש בתחומי מדינת ישראל שעתיה לקום בקרוב. נראה היה למוסדות שהפירוד הממושך והנטל הביטחוני כבד מנשוא. התעורר קושי לפרנס את הקבוצה המפוצלת, שמקורות פרנסתה בגוש עציון נסתמו. שלושה ימים התכנסו חברי כפר עציון לאסיפת חברים, לדון בהצעת הפינוי. נימוקי היגיון ורגש, הערכות ביטחוניות וחברתיות-קיבוציות, נשזרו אלו באלו. להלן מבחר מדברי החברים:

בהצעת הפינוי. נימוקי היגיון ורגש, הערכות ביטחוניות וחברתיות-קיבוציות, נשזרו אלו באלו. להלן מבחר מדברי החברים:

*את המקום הזה אני רואה כביתי, אבסורד לחשוב שאנשים זרים ישמרו עליו בלי השתתפותנו, זה גם בלתי מוסרי.
*לדעתי צריך להיאחז במקום בציפורניים ממש.
*עלינו לשקול את ההצעה מנקודת מבט אחת בלבד: איזו פעולה עשויה לשמור יותר על שלמות הקבוצה ... באיזה מצב יש סיכון יותר גדול להתפוררות הקבוצה, ואיך למנוע מצב זה.
השאלה היא פוליטית, אם נוכל להישאר במדינה-ערבית בזמן שהיא אינה מסכימה לכך ומכריזה שלא תשאיר נפש יהודית חיה בגבולותיה.
*ייתכן שברגע האחרון יצטרכו להוציא אותנו מכאן מבלי להתחשב עם דעתנו או רצוננו.
*הייתי מן הראשונים שהגיעו לכפר עציון לפני חמש שנים. הלכתי לכאן מבלי לעשות חשבונות מה נשקף לנו ומה יהיה גורלו של כפר עציון. לא אהיה מוכן להיות מן הראשונים שיצאו מפה. בעצם הדיון אני רואה אסון לכל עץ שנשתל ולכל בית שנבנה במקום הזה. כל אבן יקרה לנו וקדושה לנו האדמה הזאת, שבהגנה עליה נפלו מיטב חברינו. שאלת התפרקותה של הקבוצה כאילו נדחקת הצִדה לעומת טרגדיה זאת. הנימוק של 'אהבתי את ביתי' אינו מורגש בוויכוח, והלא כולנו אוהבים כל סלע ואבן, כל עץ ורגב במקום הזה. ואם תגידו שזה עניין של רגש - נתפסתי לרגשנות זו. לדעת כמה מהחברים דומה מצבנו למצב האנשים בתל-חי, בימי טרומפלדור, גם אז היו שטענו שלא כדאי להחזיק בתל-חי, אך ההיסטוריה הוכיחה את ההפך.

ההצעה נדחתה. הקבוצה בחרה להישאר בהר ודרשה מהמוסדות הלאומיים פתרון לבעיה הכספית, הן למתיישבים-המגינים והן לאימהות ולילדים ששהו בירושלים.

חרף כל זאת עלה בידי המתיישבים-המגינים לקיים חיי תרבות ורוח, לדבוק בדרך חייהם היהודית - החלוצית, ולהשרות על גוש עציון הלוחם קדושה וטהרה, מסירות ואמונה, גובה ועומק. בימי המצור הקשה והמיוסר לא הסתפקו החברים בביצור פיזי ובהכנות לקרב. הם שקדו על ביצור הרוח ויצקו לחייהם עושר תרבותי ודתי.
הרצאות במגוון נושאים, חוגי לימוד, הופעת החוג הדרמטי, תערוכת פרחים ועוד. אלה עטפו את החברים בעת הקשה. תוכנית עשירה זו הופעלה בזכות כישרונות, ידע והשכלה שהיו אצורים בין המתיישבים ואנשי היחידות המגויסות. עוצמות רוחניות התגלו, צימאון הלימוד גבר. אלה מעניקים לפרשת גוש עציון ממד ייחודי - מופת לחיילים, ללוחמים.

מודעה בדבר תוכנית תרבות שבועית בכפר עציון בימי המצור, כח בשבט - ד באדר א תש"ח:מודעה בדבר תוכנית תרבות שבועית בכפר עציון בימי המצור, כח בשבט - ד באדר א תש"ח:

ההשתתפות המרובה של החברים-ות בהרצאות שהתקיימו השבוע, מעודדת ותובעת המשך. אנו מקוים לקיים בשבוע הבא הרצאות על הנושאים:
קרקעות ארץ ישראל -- שלום גרנקעל עירוי דם -- ד"ר אלקלעיהנגב -- יהושע לוינוביץ
אולם, לא הרי ההאזנה להרצאה כלימוד ועיון. כל חבר חייב לקבוע לעצמו עיתים לתורה. למטרה זו אנו משתדלים לארגן חוגי לימוד, בהם ישתתפו החברים-ות בקביעות.
חוג א - ייפגש פעמיים בשבוע, וירכז את לימודיו מסביב לספר שופטים, בהדרכת יהושע לוינוביץ.
חוג ב - ייפגש פעמיים בשבוע, שיעור אחד יוקדש ללמוד נ"ך (הספר ייבחר ע"י המשתתפים) בהדרכת שמואל א'. שיעור שני יוקדש ללימוד מקורות ועיון בבעיות שונות מתחום לימודי היהדות.
עשינו את הסידורים הדרושים למען רכז, במידה האפשרית, את רוב משתתפי החוגים במחזור אחד של שמירה משותפת.