חלק ראשון – בפרוץ המאורעות
בפרוץ המאורעות בחודש אב תרפ"ט (אוגוסט 1929) נותרו במקום פחות ממניין אנשים: יעקב רוזנבלום, שני בניו ואשתו, זכריה כובני, האלמנה האמריקנית הגב' ריין, ועוד אחד או שניים מתלמידי הישיבה. כל השאר נטשו את היישוב עוד לפני הפרעות. מצבו העגום של היישוב, שעמד בפני התפוררות, לא מצא את ביטויו בפרוטוקולים של אסיפות החברה באותה תקופה. קשה להניח שלא דנו בנושא, אלא שהדבר לא צוין בפרוטוקולים שנמצאו.
בפרוץ המאורעות, חשו עצמם היהודים בחברון בטוחים ומוגנים. מסכת היחסים הטובה ששררה עם הערבים בעיר וסביבתה נשמרה וטופחה. אף אנשי מגדל-עדר לא ראו מקום לדאגה יתרה והמשיכו בעיסוקם כרגיל. אבשלום רוזנבלום עבד כדרכו עם פועליו הערבים בהכשרת הדרך לבית פאג'ר.
ביום ששי, י"ז אב תרפ"ט (23.8.1929), בשעות הצהריים, נפגעו ערבים חברונים אשר צפו בפרעות ביהודים בירושלים[4]. תוך זמן קצר החלו שיירות ערבים נעות חזרה לחברון. שמועות מבהילות פרצו בעיר על "דם מוסלמים שנשפך בירושלים כמים".
במגדל-עדר הורגש המתח מיד. הערבים שעבדו עם אבשלום הציעו לו לחזור ליישוב ולא להישאר בשטח. נהגים ערביים שחלפו בדרך הזהירו את המתיישבים מפני הסכנה ויעצום לברוח. בשלב הראשון הם סירבו לנטוש והעדיפו להישאר ביישובם. אבשלום רוזנבלום זוכר כי אמו הכינה הכל לכבוד שבת: נרות, יין, חלות, אוכל חם וכדומה.
בתוך "התעודות על ההתקפה על הישוב היהודי בארץ ישראל תרפ"ט" נמצאה עדותו של יעקב רוזנבלום עצמו. הוא מספר כי ביום השישי בשעה שתיים וחצי אחרי הצהרים, ראה איך העמיד השוטר את המכוניות שנסעו לחברון ולירושלים ושאל: "מה נשמע בירושלים" ?
הערבים ענו: "דם דזרי" (דם נשפך). כאשר ניגש לשמוע , אמר המנהיג הערבי שלולא נוכח כאן השוטר היה הורג בראשונה את ה' רוזנבלום.
השוטר בקש את רוזנבלום לא להסתובב בכביש ולהכנס הביתה. ב'מגדל עדר' נמצאות שבע נפשות: שתי נשים וחמישה גברים. כולם נכנסו וסגרו את הדלתות. מהחלונות ראו שהערבים בנסעם, מתכונננים להתנפל עליהם. בלילה, יצאו למנזר הרוסי. גב' ריין הסתגרה בביתה, בחשבה כי בתור אזרחית אמריקנית לא יפגעו בה. למנזר הרוסי באו ערבים מבית-אומר, ממשפחות אבו עייאש וברריית (אבו אחסיין). כ-25 במספר, וישבו אתם במנזר. הם מסרו למוכתר היהודי כי הערבים עבדל רג'גיק ואיבן אבו שנרא מבית פג'ר, מתכוננים להרוג אותם ועליהם לעזוב את המקום.
בטרם הלכו עם אבו אחסיין לבית-אומר ניגשו הערבים אל האשה האמריקנית, לפי בקשת יעקב רוזנבלום, שלא הסכים לזוז מהמקום בלי האשה האמריקנית, והביאו אותה, לאחר שפרצו את דלת ביתה. אבו אחסיין הוביל אותם בדרך ההרים לבית-אומר. ממקום זה שיגרו מכתב בכמה שפות – ערבית, עברית, יידיש ואנגלית. בו הודיעו שהם בכפר ומבקשים שיבואו לחלצם. המכתב הועבר בידי צעיר ערבי לכביש הראשי ונמסר לשיירה בריטית שעברה במקום. הוא נפל בראשונה לידי קפארטה, קצין אנגלי אנטישמי, ולמרבה המזל הועבר לקצין אחר, שהיה מוכן לטפל בעניין.
המושבה 'מגדל עדר' נחרבה ונשדדה לגמרי. הערבים אומרים כי השוטר עלי ושומר המים סעיד היו הראשונים שהתחילו לשדוד
______________
[4] בתשעה באב תרפ"ט עלו אנשי בית"ר להר הבית בהפגנתיות כתוצאה ממחלוקת נמשכת על זכותם של היהודים להתפלל כרצונם ליד הכותל המערבי. הערבים הגיבו בהפגנות והסתות שהביאו להתנפלות ההמון על השכונות היהודיות בירושלים. עשרות יהודים נהרגו ונפצעו בירושלים באירועים אלו. משם עברה האלימות גם למחוזות נוספים.
היום שלפני האחרון: עדותו של שלמה זלמן קלונסקי:
"באותה שנה עבדתי ב'בנק חברון' בירושלים, שמנהלו היה אז הרב ישראל זיסל דבורץ ז"ל. באותן שנים עבדנו במפוצל עד שעות הלילה. והנה, ביום חמישי, ט"ז באב תרפ"ט, בשעה מאוחרת של אחר הצהרים, נכנסה לבנק אשתו של הרב דבורץ, פרצה בבכי וסיפרה כי בשכונת מגוריהם ב"בתי נייטין" נפוצה שמועה כי הערבים מתכוננים לעשות מחר שחיטה ביהודים (זהו ציטוט מדבריה שנחרת בזכרוני לבלי הימחק). ומכיוון שבנם ובתם מתארחים במגדל-עדר היא מבקשת שנעשה דבר להחזירם מיד. תוך שהרבנית דבורץ עומדת ובוכה, ערכנו התייעצות מהירה, הרב דבורץ, בעלה, וארבעת פקידי הבנק, שבסופה הסכמתי כבן חברון, כדובר ערבית וכמכיר את הסביבה לנסוע מיד למגדל-עדר ולהחזיר את הילדים ירושלימה.
לא אאריך בפרטי התלבטויותי ופחדי. הערב כבר החל לרדת. מונית יהודית לא השגתי בכל מחיר, כי הנהגים פחדו, ובלית ברירה ניגשתי לשער יפו, שכרתי מונית שבעליה-נהגה, היה ערבי נוצרי מבית לחם. שילמתי לו הלוך ושוב, צילצלתי לבנק שאני יוצא לדרך במונית בעלת מספר זה וזה ויצאתי לדרך.
הגענו למגדל-עדר ואת פני קידם מוחתאר המושב מר רוזנבלום שהכרתיו, ואמר: טוב שבאת, יש לי התלבטויות גדולות ואיני יודע מה להחליט כי לפני כחצי שעה בא אלי המוחתאר של בית-אומר וסיפר לי כי מחר יהיה כנראה יום קשה מאד כאשר מכינים טבח ביהודים בכל יישובי הארץ. כשכן, אמר, אני מציע לכם לעבור אלינו לכפר עד יעבור זעם ואנו בני בית-אומר אחראים לחייכם. מה דעתך כאיש חברון וכבקי במנהגיהם , מה עלינו לעשות ? שאל אותי רוזנבלום.
הבטחתיו כי בשובי לירושלים אגש מיד לועד הקהילה וארעיש עולמות, ואני מקווה שנוכל לגייס מוניות ונבוא לקחת את עשרים המשפחות המתיישבות ירושלימה. עוד טרם כיליתי דברי הודיעני מר רוזנבלום חד משמעית: לא ב'א' רבתי ! אנו את המושב לא נעזוב, וכל התלבטויותי הן אם להשאר בבתי המושב או לקבל הצעת המוחתאר. אם כך, אמרתי לו, קבלו את הצעתו של המוחתאר ועיברו לבית-אומר עד יעבור זעם. אמר לי: אף אני בעצם עמדתי להחליט כך כבר לפני בואך, ואני שמח שאף אתה חושב כמוני".
נטלתי עמי את שני הילדים של בית דבורץ וחפציהם וחזרתי ירושלימה. עד לשער יפו. כל תחנוני לנהג שיקחנו על למאה-שערים או לכל הפחות עד מגרש הרוסים העלו חרס. "אני מפחד" - כך ענה. יש סכנה שתפרוצנה הלילה מהומות. הלכנו אפוא ברגל בדרכים עוקפות עד שהגענו למאה-שערים".
בבית אומר התחילה תסיסה, והרוחות סערו על החזקת היהודים. ביום שני (26.8.29) באו הבריטים והעבירום לחברון, לבית רומנו - המשטרה, שבו התכנסו יהודי הקהילה החברונית לאחר הטבח שהיה בעיר בשבת, י"ח באב (24.8). במקום זה שהו 24 שעות, וביום שלישי הועברו לבית שטראוס בירושלים. יחד עם כל אנשי קהילת חברון. אבשלום זוכר, שלמרבה האסון התהפך אוטובוס בדרך והיו פצועים.
הערבים מבית אומר דאגו, לאחר כמה ימים, להביא את העדר בשלמותו למשפחת רוזנבלום בירושלים.
עו"ד צבי גילאון, נוטריון, העביר לידי כותב שורות אלו תרגום מסמך בערבית, מיום 2 בדצמבר 1977, ובו עדות על פרטי פרשה זו, החתומה בידי ראש המועצה הכפרית מבית אומר, עיסא אחמד, וכמה מוחתארים וזקנים מהכפר. לדבריהם: "הזקן אחמד בריע'ית ובניו הצילו את משפחת "אבו סעיד" – יעקב רוזנבלום, אשתו חנה ובניו סלים וכאמי ואתם עוד ששה יהודים, נתנו להם מחסה בבית-אומר במשפחת חסין-מחמד-אחמד-בריע'ית. לאחר כמה ימים העבירו לכביש, לחיילים בריטים, איגרת המודיעה על יהודים אלה. שריונית צבאית, בפיקודו של קצין בשם כאפריאתי, באה ולקחה את היהודים.
הישוב עצמו נהרס כליל.
חורבן מגדל-עדר הנחית מהלומה קשה ואכזרית על ראשי חברת 'זכרון-דוד'. יצחק גרינוולד, יחד עם כמה חברים נוספים, המשיכו עוד כחמש שנים בטיפול בענייני החברה, עד פירוקה. נראה שבתחילה עוד האמינו באפשרות חידושו של המפעל, קיוו להקמת היישוב מחדש ואף פעלו בכיוון זה. לאחר שאפסו הסיכויים, טרחו רבות בכיסוי חובות החברה, במכירת אדמותיה, ובעיקר במניעת האפשרות שהאדמות תשובנה לידים ערביות. בענין זה זכו להצלחה עם מכירת אדמות מגדל-עדר לידי שמואל צבי הולצמן בשנת 1933.
לאחר חורבן - הצלה
יצחק גרינוולד טרח בלא לאות בעסקי החברה. הוא הפיץ תזכירים ומכתבים, וכאמור, לא נמנע משום נסיון שיכול היה להציל את החברה ולשקם את היישוב. בתזכיר ל"ועד הקוסטרוקטיבי", שהוקם אחרי הפרעות, כדי לסייע לשיקום הנפגעים, פירט את מצב החברה, מבחינת האדמות, הרכוש והחובות (מסמך ללא תאריך שנכתב לאחר הפרעות):
התזכיר פותח:
"החברה מונה לערך 165 חברים, שרשמו על 1555 דונאם בעד סכום של 10,501,853 לא"י. על זה הכניסו כבר החברים במזומנים סך 5273.627 לא"י. כל הכספים הנ"ל שנכנסו בתור תשלומים מהחברים השקיעה החברה בקרקעות שקנתה. מזה כבר יש לחברה קושאנים על שטח לערך 926 דונאם לפי המדידה. ומזה סך 512 לא"י נמצאים עוד בידי הערבים בתור דמי-קדימה על קרקע לפי חוזה... וחוץ מזה ישנם עוד חובות על החברה מצד בעלי חוב שונים... ומה שנוגע להיישוב עצמו די להדגיש רק, שלמרות המצב הפרוע שהחברה היתה נתונה בו במשך זמן רב... החברה לא קיבלה שום עזר שהוא ורק בכוחות עצמיים ובתנאים קשים כבר החל היישוב להתפתח בהדרגה איטית ... וחלק הכי גדול של החברים התכוננו לנטוע השנה ולבנות..."
במכתב נוסף להנהלת קרן העזרה, מיום כ"ח בשבט תר"ץ (26.2.1930), דחה יצחק גרינוולד את התשובה השלילית שקיבל ביום ט' בשבט (7.2.1930), בדבר עזרה לחברה: "בשאלת הקרקע ובהגדלת היישוב במגדל עדר.. וכפי שכבר אמרנו לכם... שחוץ מחורבן המושבה יש אצלנו גם חורבן הקרקע, זאת אומרת שגם הקרקע עלולה חס וחלילה לצאת מתחת ידינו וממילא מתחת עם ישראל כולו. ואנו שואלים לכם, א.נ. (אדונים נכבדים) מה עלינו לעשות עכשיו לזה האם יש לנו ולכל העם כולו להשלים עם מצב כזה, שהקרקע שנרכשה בכל כך עמל וכסף תישמט מתחת ידינו. ולאמר לפורעים: רצחתם וגם ירשתם..."
כל קריאותיו וזעקותיו של גרינוולד לא זכו למענה חיובי. המוסדות הלאומיים, הקרנות והגופים השונים השיבו פניו ריקם. רבים מחברי החברה התדפקו על דלתו בדרישה לקבל כספם חזרה. בתו, בתיה (דיאמנט) זוכרת מחזות קשים ליד הבית, צעקות והפגנות של חברים שדרשו כספם. בשלב מסויים מונה מר הלל ליברמן למזכיר החברה.
אסיפת החברה דנה ארוכות בשאלת מכירת הקרקע. הוחלט שלא למכור את האדמות לערבים ולא לגרמנים הטמפלרים, שביקשו לקנותה.
ביום כ"ח תשרי תרצ"ד (18.10.1933) התכנסה האסיפה הכללית בבית הכנסת חב"ד בשכונת בית ישראל בירושלים ובה דווח על מכירת השטח לש"צ הולצמן:
"יו"ר החברה הרב יוסף ברנדווין מספר את השתלשלות הענינים של המכירה. הוא מתאר את המצב הקטסטרופלי של החברה.. באם במשך שלשה חדשים יימצא שאין תקוה שהחברים יסדרו חובותיהם, אז אין עצה רק פירוק כל החברה... עוה"ד לוציאנסקי סידר את הצד המשפטי של החברה. להלן מבאר הנואם את הפעולות להבא עד שבא מר הולצמן וקנה את כל הקרקע של החברה ועוד שלשת אלפים דונאם... הוא מספר שאין פה שום ספסרות לא מן היהודים וגם לא מן הערבים.. לו מצאנו ברון רוטשילד שירצה לשלם בעד כל ההוצאות, מה טוב, אבל לפי המצב הטבעי היה זה מצויין שמצאנו קונה בזכות קדימה... החלטות האסיפה הכללית:
א. האסיפה הכללית מאשרת פה אחד את החוזים וכל הכרוכים בזה וכל ההתחיבויות שקיבלו על החברה .. האסיפה הכללית אחרי שמעה גם את החוזה מאשרת פה אחד את המכירה וההתחייבויות... "
בהמשך אותה ישיבה נבחר ועד חדש לחברה ואושרו שינויים בתקנותיה, כפי שהכינם והגישם גרינוולד. בין השינויים הבולטים: ביטול הועד הרוחני ושאר הועדים שהוקמו בעת ייסוד החברה, והענקת מלוא התפקידים והסמכויות לוועד אחד, הוא הועד המנהל. פירוט השינויים הרבים בתקנון מופיע במסמך, שבו מצהירים כי: "באסיפה הכללית של החברה שנתקיימה ביום ד' , כ"ח תשרי תרצ"ד (18.10.1933) נתקבלו השינויים המפורטים. על החתום : יוסף ברנדווין – יו"ר, משה וערטהיימער – זכרון דוד, אגודה הדדית בע"מ.
הסכם המכירה סודר ונחתם בירושלים ביום 25.12.33 בין:
א. ה' ש.צ. הולצמן, רחובות ב. ה"ה יצחק גרינוולד ויעקב רוזנבלום מירושלים.
לשם קניית 925.500 דונאם ישנים של קרקע באדמות מגדל-עדר שעל הקילומטר ה-21 בדרך ירושלים-חברון... ה"ה י' גרינוולד וי' רוזנבלום אחראיים שניהם יחד וכל אחד מהם לחוד בכל הקשור בתנאי הסכם זה...
הרב ברנדווין מספר בעדותו:
בראש המשא- והמתן עם הולצמן עמדו הרב ברנדווין, משה ורטהיימר , ישראל כהן, ועו"ד של החברה חיים לוצינסקי (לאור). את הולצמן ייצג עו"ד דניאל אוסטר. נערך חוזה שכלל 150 סעיפים .. בערב ראש השנה ישבו הצדדים כל הלילה בביתו של הרב ברנדווין, עם גמר המו"מ וחתימת החוזה, נסעו נציגי החברה עם מר הולצמן למשרדי הטאבו בחברון, לצורך העברת הבעלות. בדרכם חזרה התעכבו על יד היישוב הנטוש וההרוס. ר' משה ורטהיימר אמר 'קדיש'.
פרוק חברת "זכרון דוד".
לאחר קבלת הכסף מהולצמן, הוחל בפירוק החברה. היה זה תהליך מסובך וממושך. החברה בחרה ועדה מיוחדת של שני גדולי תורה (שאינם חברים בחברה): הרב צבי פסח פרנק והרב שמשון אהרון פולנסקי. כמזכיר הועדה נבחר יצחק יפה. הוועדה יישבה במשך שלשה חדשים , בימים שני וחמישי, שלש שעות כל פעם. בפניה הופיעו כל חברי החברה, ולאחר בירור נקבע כמה כסף יקבל כל אחד מהם. חלוקת הכסף היתה כדלקמן:
חבר אשר השקיע בקניית קרקע את מלוא הסכום – קיבל 80%. חבר שהשקיע יותר ממחצית הסכום – קיבל 50%. חבר שהשקיע פחות מרבע – לא קיבל מאומה.
הרבנים פסקו כמה יקבל כל חבר ונתנו לו פתקה בהתאם. תמורת פתקה זו קיבל החבר את כספו מידי הרב ברנדווין. פירוק החברה היה מלווה בתככים והערמות של מספר חברים, שניצלו אי סדרים וחוסר בהירות בנקודות שונות. לעומתם היו אחרים, דוגמת הרב יעקב משה חרל"פ, אשר השקיעו הרבה וקיבלו פחות מן המגיע להם, משום שהיו מוכנים לוותר.
יותר מכל מסמל את מצב הדברים באותם ימים, פתק קטן בכתב יד: (קישור לפתק)
ידידי היקר יעקב נ"י.
אין לתאר לך גודל שמחתי בראותי מכתב ה' הולצמן. כמו שאמרתי לך מקודם, יש לנו סוס מצוין רתום בעגלתנו וימשוך אותנו מן הבוץ שאנו שקועים בו.
יצחק גרינוולד
יצחק גרינוולד – איש החזון, מייסד חברת 'זכרון-דוד', ויעקב רוזנבלום, איש המעשה, מנהל המושבה מגדל עדר, מצאו יורש נאות, איש חזון ומעש, שיפעל לשיקום המפעל שבו החלו הם וכשלו. האיש הוא, כמובן, שמואל צבי הולצמן, מיסד חברת "אל ההר", מקים היישוב כפר עציון ומי שהעניק את שמו לאזור עד היום הזה.
(הפרק הוכן על פי מאמרו של יוחנן בן-יעקב בקובץ "עידן 7" בהוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ו)
מגדל עדר- גלריית תמונות
מגדל-עדר---חלק-א
מגדל-עדר--חלק-ב