"כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵש שָכָר לִפְעֻלָּתֵך נְאֻם-ה' וְשָבוּ מֵאֶרֶץ אֹויֵב: וְיֵש-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם-ה' וְשָבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיהו לא, טו-טז).
ארבע פעמים העפילו יהודים בעת האחרונה להר חברון, בין ירושלים וחברון, ערש האומה העברית, מולדתם של מלכים ונביאים חולמים ולוחמים. הר טרשי וצחיח, סוער ומושלג, עויין וקסום קידם את פניהם. המתיישבים החלוצים בנו בתים ונטעו כרמים, העמיקו שורש בסלעי ההר וראו בו חיים ונחת. חיי עמל ויצירה, חיי תורה-ועבודה נרקמו בין סלעי ההר והפיחו תקוות גאולה ופדות, פריחה והשתרשות. שלוש פעמים נעקרו מעל אדמתם ושבו ברביעית. כמוהם עם ישראל וארץ מולדתו; שלוש פעמים עלינו לארץ ישראל, התמודדנו עם קשיים ומגבלות, בנינו ויצרנו. שלוש פעמים נעקרנו מארץ מולדתנו ושבנו ודבקנו בה ברביעית.
במלחמת העצמאות, תש"ח (1948), הוטל מצור על גוש עציון. דם לוחמים ניגר במשעולי ההרים. כוחות אוייב גדולים הוטלו למערכה. מולם ניצבו קומץ מתיישבים ולוחמי ההגנה, מועטים אך נחושים, חדורי מסירות ואמונה, איתנות וגבורה. הם חסמו בגופם הדרך לירושלים למענה מסרו נפשם. על סף תקומת מדינת ישראל, בימים ג-ה באייר תש"ח (12-14.5.1948), עמדו מגיני גוש עציון בקרב נואש. כפר עציון הוכרע, מגיניו נפלו בקרב. שאר המגינים הלכו בשבי. 240 לוחמים נפלו בהגנת גוש עציון, הי"ד.
"מגיני גוש עציון הצילו את ירושלים ... אם קיימת ירושלים עברית ... אזי התודה הראשונה של ההיסטוריה הישראלית ושל העם כולו נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון" (דויד בן גוריון).
יט שנים עמד גוש עציון בחורבנו. במלחמת ששת הימים נגאל גוש עציון ושוחרר מידי האויב. באלול תשכ"ז (ספטמבר 1967) שבנו לביתנו והקמנו מחדש את קיבוץ כפר עציון, כדבר הנבואה "שָבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (ירמיה לא) - בית חיינו עדי עד.