ימי ראשית שבט תש"ח, ינואר 1948, היו ימים קשים ומרים. שרשרת אירועים פקדה את גוש עציון הנצור והותירה ארבעים ואחד קורבנות וכמה פצועים, רובם נפלו במאמץ לפרוץ את המצור. לא עוד היתקלויות בודדות עם אנשי הכנופיות הערביות, הפעם הייתה זו פעולה משולבת בה נטלו חלק לוחמים ערבים מאומנים ומצוידים ולצדם אנשי הכנופיות הרצחניות. המלחמה הלכה ולבשה צורה מוחשית, גילתה את פניה האכזריות.
א-ב בשבט תש"ח - 12-13.1.1948 - הוּתקפה שיירה שנעה בדרכה מירושלים לגוש עציון. למחרת הותקפה שוב בדרכה חזרה לירושלים. שני מגינים - נוטר וחבר קיבוץ רבדים - נהרגו בקרב, במבואות בית לחם. גופתו של הנוטר, עובדיה זרובבל, שקפץ מהרכב להעניק טיפול רפואי לאחד הנוסעים שנפגע, לא אותרה עד היום.
ג' בשבט תש"ח - 14.1.1948 - עם שחר הותקף גוש עציון על-ידי כוח ערבי ממחנה האימונים בצוריף, ג'יהאד אל מוקאדס, ועמם המוני פורעים שהוזעקו מהר חברון, מהנגב ומהשומרון. על ההתקפה פיקד איברהים אבו דיה, איש צוריף, מפקד מחנה האימונים שהוקם שם. התוקפים ניסו לבתר את גוש עציון על-ידי כיבוש משלט חרבת זכריה. פעולת נגד נועזת ומוצלחת של יחידת פלמ"ח קטנה, בפיקודו של מפקד מחלקה צעיר, אריה טפר (עמית), גרמה לתבוסת התוקפים ולמנוסתם מגוש עציון בהותירם אבדות כבדות. שלושה לוחמים ממגיני גוש עציון נהרגו בקרב, תשעה נפצעו. הייתה זו ההתקפה הגדולה הראשונה מסוגה במלחמת העצמאות. הצבא הערבי-פלשתינאי, ג'יהאד אל מוקדס, הראה כושר ארגון, היערכות, תכנון וביצוע צבאי. הדיפת ההתקפה הייתה ציון דרך חשוב במערכה. לימים, קבע יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שהייתה זו התקפת הנגד המוצלחת ביותר במלחמת העצמאות.
עם ערב מצאו עצמם המגינים במצב חמור. התחמושת כמעט אזלה, חסרו חומרי רפואה ופלסמה לפצועים, מכשירי הקשר כמעט חדלו לפעול, המצברים התרוקנו. המודיעין דיווח על היערכות ערבית לחידוש ההתקפה. מצב זה הביא את מפקד ההגנה במחוז ירושלים לשגר לגוש עציון, עוד בליל ההתקפה, תגבורת בכוח אדם ובציוד צבאי, לקראת חידוש ההתקפה הערבית שהייתה צפויה בימים הקרובים.