יט שנה עמד גוש עציון בחורבנו. הערבים הקימו מחנות צבא על חורבות כפר עציון והמשלט הרוסי, ומחנה פליטים על הריסות משואות יצחק. שרידי גוש עציון נותרו להביט מרחוק אל עבר העץ הבודד שסימל את הכמיהה לשוב הביתה. היו אלה שנים בהן חשנו - אנו בני כפר עציון - את עומק פשוטו של הפסוק: "מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ וְשָמָּה לֹא תָבוֹא" (דברים לב נב). יט שנה, שמרו בני כפר עציון על קשר חברתי הדוק ביניהם, על קשר עין ולב עם ביתם בגוש עציון. המורשת הכבירה שהותירו האבות טופחה, לובתה בלב הבנים, עד שהייתה ללפיד בוער.
ביום כח באייר תשכ"ז (7.6.1967), במלחמת ששת הימים, זכינו ואדמות גוש עציון נגאלו, יחד עם ירושלים, חברון ובית לחם. באחת הפך חלום השיבה הביתה מהוויה רחוקה ומעורפלת לממשות חיה ונושמת. בשלב הראשון נפתחה הדרך לביקורים של שרידי כפר עציון בביתם החרב, וכך גם של שרידי שאר הקיבוצים בגוש עציון. חלפו כשלושה חודשים עד שראש הממשלה, לוי אשכול, אישר לבני כפר עציון לשוב הבייתה ולהקים מחדש את ביתם ההרוס.
ביום כב באלול תשכ"ז (27.9.1967), שבו ועלו בני כפר עציון יחד עם חבריהם, לביתם החרב בהרי עציון. בלבם מפעמת החלטה נחושה לשוב וליישב את ההר, לחזור לנחלת אבות, להתמודד בהצלחה עם המשימה המרגשת והקוסמת, רבת הקשיים ועמוסת האתגרים.