קשיים – ופרוק
הריב עם יוסף ויץ
בדרך כלל לא היתה דעת המוסדות הציוניים נוחה ממפעלי התישבות פרטיים. כך קרה גם לחברת "זכרון-דוד" שהקימה את מגדל עדר וכך היה במקומות אחרים. חברת אל-ההר זכתה בתחילה ביחס אוהד בגלל הקשר החזק שהיה להולצמן עם המוסדות עוד מתחילת הדרך, כאשר ביקש, וגם קיבל מהם מידע מקצועי רב. קשר הדוק היה לו עם יוסף ויץ, מנהל המחלקה להתישבות בקרן הקיימת, שקיבלו ברצון וסיפק לו יעוץ לפי נסיונו. הוא גם התרשם כי הולצמן פועל ממניעים אידיאולגיים ולא מבצע כסף. אף הסכים לשבת בועדה מייעצת לחברה.
במשך הזמן השתנתה דעתו על האיש, ולאחר שלא עלו יפה נסיונות לישב את ההדורים ביניהם, יצא ויץ במאמר בעתון "דבר" (14.1.35)שכותרתו מעידה על תכנה - "במורד כפר עציון". במאמר הוא טוען כי במשך הזמן הושפע הולצמן מהרוח הספסרית והחל בפרסומת רעשנית על התישבות זולה ונקב מחירים גבוהים מן הדרוש, תחשיביו הכלכליים היו אופטימיים ללא בסיס והבטחתו לניהול תחנת הנסיונות לא קוימה. ויץ גם האשים את הולצמן בחוסר נכונות לשתף פעולה ולהידבר על ענינים שבמחלוקת. יחסיהם האישיים הורעו, ויץ משך ידו מכל קשר לחברה. החל ויכוח בין אנשי "אל-ההר" ותומכיה לבין הקשובים ליוסף ויץ מעל גבי העיתונות, שהיו בו טיעונים עניניים אך הוא עבר גם להטחת האשמות הדדיות. את המאמר החריף ביותר נגד ויץ פרסם ברוך צ'יז'יק ב"הירדן" (18.1.35) בעיקר בגלל שפסל את נושא הבוטנה. באותו זמן נשמעו גם טענות על בנק "גאולה ובנין" שעליו נשענה "אל ההר" במידה רבה, כאילו הוא קשור לעסקי ספסרות במקומות אחרים.
החברה נקלעת לקשיים
בשנת 1936 נקלעה החברה לקשיים. מלחמת איטליה-חבש מנעה העברת כספים מן הקונים בחו"ל לארץ. ללא כספים אלו לא יכלה חברת "אל-ההר" לממן את העבודות שקיבלה על עצמה – הכשרת הקרקעות, בנית הבתים, שתילת מטעים וסלילת דרכים. גם בנק "גאולה ובנין" שהוקם כמכשיר עזר לחברה פשט את הרגל כבנקים אחרים באותה תקופה. בהתקשרות בחוזים עם ערבים על שטח של 19.000 דונם שולמו דמי קדימה רבים (כמעט כל אדמות ארטס נכללו במסגרת הזו). נוספו תשלומים לנכבדים ערבים כדי שלא ישבשו רכישות. אך הרוכשים מחו"ל לא יכלו לממש את הקניה, וממון רב שכבר שולם, אבד. המשלחת להבאת הבוטנה, והקומפרסור שנשכר לחציבת בורות בשטחי הסלע גרמו להוצאות גדולות מן המצופה. לימים, התלונן הולצמן גם על ספסרות:
"קנינו גם את הכפר ג'בע על בתיו ועוד שטח אדמה ממול כפר-עציון, אלא שפּה נכנסו בעלי הון יהודים והתחילו להציע לערבים מחירים מופרזים, העלו את המחיר, במקום שלש לירות לדונאם שאני שילמתי, ל-12 לירות. הערבים לא אצו למסור לנו את הקושאנים. הרבה עשרות אלפים לירות נשארו בידיהם..."
עדיין היו בכפר-עציון המשתלה, המרפאה וקבוצת הפועלים שהכשירה את הקרקע. תוך מאמץ להציל את מה שניתן, מכרו הולצמן, אפשטיין ורקובסקי רכוש רב במקומות אחרים בארץ כדי לעמוד בהתחייבויותיהם, אך המפעל כבר החל להתמוטט. הולצמן נאלץ למכור את חלקו לאדם בשם חיים שוגרמן, ועזב את החברה.
חיים שוגרמן, יליד גרמניה שהתעשר באנגליה במסחר בדים, הכיר בלונדון את הרב קוק, נהג לשהות במחיצתו והושפע מרעיונותיו. בתרפ"ח (1938) עלה לארץ ותוך זמן קצר הביא גם את משפחתו. הוא קנה פרדס בבית דגן והגדיל את הבית שהיה בתוכו והכשירו למגורים. לבד מעיבוד הפרדס בבית דגן התרכז ברכישת אדמות לשם ישוב הארץ, הקפיד לקנות אדמות רק מערבים, ורק במקומות שטרם הגיעה אליהם התישבות יהודית.
בארץ המשיך בקשריו עם הרב קוק ואף סייע לו בסתר מבחינה כספית. בביתו של הרב קוק הכיר את הרב כשר (בעל "תורה שלימה) שהיה ממיסדי חברת "זכרון-דוד" שהקימה את מגדל-עדר, ודרכו התוודע לנושא ההתיישבות בהר חברון. כשפנו אפשטיין ורקובסקי לשוגרמן שייתן הלוואה ל"אל-ההר", הציעו לו כבטחונות את השטרות של הולצמן. שוגרמן נענה להצעה שהיתה ממילא קרובה לליבו, ותוך זמן קצר קנה את כל חלקו של הולצמן בשותפות. אך כך שקע גם הוא בקשיים כספיים ונגרם לו הפסד של עשרות אלפי לירות שטרלינג. (עדות של נכדו חיים שוגרמן, בחוברת 'קורות משפחת שוגרמן, פרק שלישי עמ' (10)
הולצמן, במכתב לדב קנוהל, חבר כפר-עציון שחרב, וחוקר תולדות גוש עציון, ב-1951
מאורעות תרצ"ו - ועזיבת המקום
המכה האחרונה ניחתה על המפעל עם פרוץ מאורעות תרצ"ו (אפריל 1936). הערבים באיזור החלו להתנכל לישוב היהודי בכפר-עציון. קו הטלפון נותק, מטעי הפרי נעקרו, ומספר פעמים נורו יריות לעבר הפועלים, שמצבם הלך והחמיר. בחודש אב תרצ"ו (אוגוסט 1936) הותקף הישוב פעמים אחדות ברציפות.
עדויות מפלוגת הפועלים – על המאורעות:
גדליה סמוליאר: "לא ידעו שפרצו. עבדו במשתלה, החלו יריות. זהבה סמוליאר, בחודש שביעי להריונה, רצה וקצת זחלה למנזר והזעיקה עזרה שחילצה את הפועלים".
שושנה: "שמעתי יריות וצלצלתי למשטרה. באו שניים ושמרו עלי. כשירו על הבחורים, אריה רוזנקרנץ ירד בזחילה מלמעלה עד הבית, צעק דרך פתח קטן מתחת לדלת: 'שושנה, פתחי לי'. כולו היה קרוע וזב דם. נכנס להתרחץ. בדלת הקדמית ישבו השוטרים... אריה סיפר שירו עליהם בזמן העבודה".
בלילה פונו עשרים פועלים. העשרה שנותרו הושבעו כנוטרים וקיבלו נשק חוקי. שניים יצאו לסיור – ואחד מהם, מנדל ברנובסקי, נפצע מיריות מארב. פונה למנזר לטיפול, ולבי"ח בירושלים. זהבה סמוליאר נסעה באוטו משוריין ללדת, ואחרי כמה ימים חזר גדליה לעציון. אחר כמה ימים רצה לנסוע לבקרה באוטובוס ערבי. כשראה שהאוטובוס מלא בערבים שבאו להתקיף את העיר, ויתר על הנסיעה. מושל בית לחם האנגלי בא רכוב והציע להם לעזוב את המקום. הם סרבו, אך במרס, כשהמצב החמיר, נטשו אחרוני הפועלים את המקום וכל העמל הרב שהושקע בו ירד לטמיון. המרפאה נהרסה ונשרפה, ווהמשתלה, על עשרות אלפי שתיליה, נעקרה על ידי הערבים.
נסיונות החברה להחלץ מן הקשיים - ופרוקה
חיים שוגרמן מישכן את פרדסו וביתו בבית דגון אולם הדבר לא עמד לו. השותפים שלחו את פנחס שניאורסון, מראשי תנועת הפועלים, לשכנע את קק"ל לרכוש את נכסי החברה ולממן את המשך העסקאות, אך יוסף וויץ המשיך בהתנגדותו לכל קשר עם חברה פרטית. החברה פשטה את הרגל, והפסידה גם את כל דמי הקדימה ששילמה בעד החוזים החדשים. פעם נוספת נשקפה סכנה מוחשית שאדמות עציון תשמטנה מידים יהודיות. רק עתה קיבלה על עצמה הקרן הקיימת לישראל לפדות את הקרקעות מכונס הנכסים, ועלה בידה לרכז 4.300 דונם אדמה. ברכישה עסקו פנחס מרגלית וחתנו אהרון סלומון. בשנת תש"ג -1943, עלתה לאדמות אלו "קבוצת אברהם" מכפר-פינס והקימה את קיבוץ "כפר-עציון" ובעקבותיה קמו עוד שלשה קיבוצים שהיוו את גוש-עציון.
סוף דבר
הולצמן נחל אכזבה מרה ונאלץ למכור חלק נוסף מרכושו כדי לעמוד בהתחיבויותיו. משפחתו נאלצה להתפרנס באמצעים מצומצמים. הוא יצא לבריטניה ומשם לגוויאנה הבריטית ועסק בעיסוקים שונים. באחרית ימיו שב ארצה, התבודד בביתו הצנוע ברחובות, ושם נפטר בשנת תש"ך - 1960.
גם חיים שוגרמן הפסיד כמעט את כל הונו. ביתו הגדול שבבית-דגן עבר גם הוא לידי קק"ל. במלחמת השחרור שימש הבית עמדה חשובה על צומת הדרכים יפו-רחובות-ירושלים, ונקרא בפי "ההגנה" בשם בית-קק"ל. לבסוף חרב בקרב מול כנופיות חסן סלמה. שוגרמן נפטר בשברון לב בח' אדר א' תרצ"ח 9.2.1938 במהלך ההליכים לפרוק החברה.
אפשטיין, האופטימיסט המושבע, אף שגם הוא נותר ללא פרוטה, לא נפל ברוחו. "בכיס חסרה הפרוטה אבל ראשו היה מלא רעיונות" - כפי שכתב עליו העיתונאי חביב כנען - המשיך במאמצי גאולת קרקעות ועסקים שונים אחרים. אחרי קום המדינה עבר לארה"ב וחיפש משקיעים למפעלים בארץ, אך ללא הצלחה. עבר לאנגליה ומשם לצרפת. לעת זקנה חזר לתלמודו אך הפעם כמורה. בשטח זה הצליח מאד וזכה להערכה רבה בקהילה היהודית בפריס, שם נפטר ב-1971.
להרחבה על אפשטיין ...
חיים רקובסקי האריך ימים, הגיע לגבורות ונפטר בשיבה טובה בירושלים.