הפרסום סביב כפר-עציון
אחד הדברים בהם נראה הולצמן כמקדים את זמנו היתה גישתו לפרסום, במידה כה מודרנית ומתאימה להיום. הוא יצא בתנופת פרסום בכל העיתונים הציוניים בארץ, בכל השפות, ובמודעות שלפעמים הגיעו לגודל של עמודי עיתון שלמים. בעיתונים הגדולים של אז -"הארץ", "דבר", "דאר היום" ו"פלסטיין פוסט" - חזר על פרסומיו בתדירות של שבוע-שבועיים במשך למעלה משנה. ל"כפר עציון" ול"יער עציון" הוציא פרוספקטים בשש שפות – עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, רוסית ואידיש. תכנם היה מפורט ומנומק על פי מיטב המידע שרכש, מלווה בתמונות נאות של יבולים ממשקי ההר, ומעוצב בטוב טעם ובמיטב הטכניקה של הזמן ההוא. אחת לשבועים הופיעה כמעט בכל העיתונים מודעה על הטיול הקבוע לכפר עציון היוצא ממשרדי החברה בתל אביב ועובר דרך מוצא וקרית ענבים. כאשר בסוף שנת 1934 יזם עיתון קולנועי בשם "כלנוע" הוצאת מגזין מצוייר ראשון בעברית בשם "עין דור" וההוצאה הכריזה על פרסים בהגרלה בין אלו שירשמו כמנויים - הפרס הגדול היה "מגרש של דונם אחד ביער עציון". אפילו השימוש בתמונותיהם של ילדים למשוך את העין ואת הלב – הולצמן כבר חשב על זה.
הולצמן ערך סיור מיוחד לעתונאים בכפר עציון. הסיור היה מתוקשר מאד, עם סעודה חגיגית עשירה ומקושטת בלב השטח. בעיצומה של הסעודה פנו אנשי החברה לעיתונאים לעזור בפרסום שבחיה של החברה.
"דאר היום" פרסם כתבה זו ( 23.9.34):
"ביום ד' ב' דחוה"מ סוכות התכנסו על פי הזמנות מיוחדות עיתונאי ארץ ישראל ובאי כח העתונות של חו"ל לפגישה הנערכת על ידי חברת "אל ההר" בכפר עציון.
לאחר הטיול עברו למנזר המוקף גן פירות יפה, וע"י שולחנות ערוכים בטוב טעם קדם מר הולצמן את המשתתפים בברוכים הבאים, ומר גרשוני הרצה על פעולותיה של החברה במשך שנת קיומה. הוא אמר: "חיים ומות ביד העט, עט סופרים. ברצותכם אתם מחיים מפעל ומפיחים בו זרמי חיים חדשים , ובהבל עטכם יש להמית .. ובחרתם בחיים – תנו סעד למפעל הכביר".
קבוצת הפועלים של חברת אל-ההר
כאמור, קיבלה עליה החברה להכשיר את הקרקעות באיזור למען המתיישבים וגם לבצע את הנטיעות.
בפרוספקט של החברה נאמר:
"היות והחברה תעשה כל העבודה על ידי פועלים עד מסירת המטעים לבעליה, החברה תקים צריף ומטבח על המקום והפועלים יגורו בו כל השבוע. העבודה תהא עברית, ומחיר העבודה כרגיל בסביבות ירושלים. כדאי לצין כי בסביבות ירושלים יש כמות רבה של פועלים מבני המזרח, שיהיו שמחים מאד לבוא לעבוד במקום הנזכר"
בשנת תרצ"ה (1935) הובאו למנזר הרוסי, שהנזירים נטשו אותו, קבוצה של עשרים- שלשים פועלים. בראשה עמד פנחס שניאורסון. שניאורסון היה סגנו של יוסף טרומפלדור בתל-חי, וכאשר עזב את המקום בגלל מחלוקות וחיפש עבודה, הפגישו משה סמילנסקי מרחובות עם הולצמן שהחל אז בעיסקי "אל-ההר". הולצמן מינה את שניאורסון למנהל העבודה. עמו באו מנדל ברונובסקי וקלמן, אנשי ארגון 'השומר' לשעבר, כאנשי בטחון, ולצידם עבדו במקום קבוצת פועלים יהודים בני כורדיסטאן שהצטיינו בעבודה וחברי הנוער הציוני ממגדיאל ומכפר-סבא, שעברו לכאן לאחר שנותרו ללא עבודה במקומותיהם.
תנאי החיים במקום היו קשים, לעיתים חסרו מים ומזון. האנשים חיו במקום ללא משפחותיהם[5] ועסקו בהכשרת קרקע, סיקול, הכנת בורות לנטיעה, וטיפול במשתלה שהוקמה במקום. על הכביש הראשי, סמוך לבריכת המים הבריטית ולמשטרה, הוקם בית בן שני חדרים, שיועד לשמש כמרפאה לאנשי כפר-עציון, ולתושבי הכפרים הסמוכים. הולצמן הביא למקום את בנו שסיים את לימודי הרפואה באנגליה. הוא ציפה שהעזרה הרפואית אשר תוגש לכפרים הערביים, כולל סיורים של הרופא בכפרים, תביא לקירוב לבבות ותהיה פתח למערכת יחסים תקינים ולהבנה הדדית. הרופא שהה במקום לסירוגין כשלשה חדשים, ועזב מחוסר פרנסה ועקב התערערות המצב הבטחוני.
חלק מחברי הקבוצה, אנשי "הנער הציוני" ממגדיאל, העלו את זכרונותיהם לאחר זמן. מדבריהם ניתן ללמוד על קשיי החיים ועל החשש הבטחוני הקבוע במקום:
ישראל וולך: "העבודה היתה ככה: הכל היה שם סלע. לא אדמה. היו חופרים בורות. באת ומעדר אי אפשר היה לעבוד. רק בפטיש ובמכוש. חופרים בורות. לא עבדנו בנטיעה בכלל. רק חפרנו בורות".
כך מעיד גם משה קוק, מהפועלים במקום, ומוסיף כי "אם פועל הגיע לששה בורות, היה גיבור" וציין פועל אחד מיוחד "נסים, זקן ירושלמי, צנום ונמוך. הוא חולל מהפכה אצל הפועלים. עשה תשעה בורות בעצמו בידיו הרזות".
משה קוק: "בעבודת החציבה היו עובדים בקבלנות בעד 8 גרוש לבור. לבד מן הכורדיסטנים, הרוב לא החזיקו מעמד בזה, ועברו לעבוד בסיקול, בנטיעה, בטיפול במשתלה ובהכשרת דרך לרכב ממונע. דרך זו נדרשה למשאית הקטנה של חברת אל-ההר שהיתה מסיעה את הפועלים כל יום מהמנזר למקומות עבודתם, ובחזרה. בה גם הביאו מים להשקאת השתילים, וקונים את צרכי הקבוצה בירושלים".
אחרי שנבנתה המרפאה, שימשה גם היא למגורי חלק מן הפועלים, וכן למטבח ולמחסן המצרכים. חלק מן הפועלים הכין את ארוחותיו בעצמו. לאחרים שכרה החברה מבשלת שכירה, שהכינה ארוחות כשרות (היו גם כמה פועלים דתיים שבאו מגרמניה) ב-12 גרוש לשלש ארוחות מזינות. כאשר באו אנשי "הנוער הציוני" ממגדיאל, החליפה אותה אחת מבנות הקבוצה, שושנה גורפינקל, שהיתה כאן עם בעלה זאב. כאשר היו הבחורים יוצאים לעבוד בשטחים, היתה נותרת לבדה במשך כל היום. שושנה זוכרת כי הבנין היה מבטון מזויין עם תריסי ברזל והדלת היתה מצופה מבחוץ מברזל. במבנה היה טלפון ולפעמים היו באים ערבים ומבקשים לצלצל בטלפון, אך היא פחדה מאד וגם היתה לה הוראה ממנהל העבודה שלא לפתוח לאיש. אחד השוטרים הערביים מתחנת המשטרה הסמוכה, שהיה ידידותי מאד, תמה בתחילה על יחס זה מצדה, עד שאחד הפועלים ענה לו: גם אצלכם נהוג כך, כשאין גבר בבית, לא נכנסים אנשים זרים. השוטר ענה: 'ואלק, סאדק' (באמת, אתה צודק). מכאן ואילך היו באים רק כשהיו רואים את המשאית חוזרת.
עבודתה היתה קשה מאד. ברז לא היה, והיא נאלצה לשאת לבד את המים עם אסל ודליים. יום אחד התפרצה באסיפת הפועלים וצעקה: "לא תאכלו ולא תשתו. אין לי כבר כתפיים". השוטר הערבי תמה: "כל כך הרבה בחורים ומדוע נותנים לשושנה לסחוב" ?
לחלק מאנשי הקבוצה היו כוונות להתיישב במקום לכשיוקם. מנהל העבודה פנחס שניאורסון אף קנה בעצמו כמה חלקות.
משה קוק זוכר גם את יצחק שדה משמש כאן תקופת מה כמנהל עבודה. למעשה שהה כאן כדי לארגן אימונים בנשק לאנשי ההגנה בַּאיזור, שהיה מרוחק מעיני הבריטים. פעם, לקראת מרס 1936 אף גילה את אזנו כי עלולים לפרוץ מאורעות בקרוב.
העיתונות העברית אהדה את המפעל בשלביו הראשונים.
כתבה נלהבת מסיור העיתונאים:
"במסיבת העתונאים שנערכה מטעם חברת "אל ההר" בחול המועד סוכות על אדמת כפר עציון, אמר (הולצמן) בפירוש, שלפי דעתו הרי עיקר העיקרים בפוליטיקה הציונית צריך להיות פ ר נ ס ה ! אם תהיה פרנסה ליהודים המתישבים בהרי הארץ ובעמקיה, אז יהיה גם בית לאומי לעם ישראל. ובלי פרנסה אין בית לאומי. ופרנסה במובן זה פירושה – להוציא מחיה מן הארץ.
אמנם לא חידש כלום בדבריו אלה שהכל מודים בהם. החידוש הוא לא בדבריו אלא במעשיו!"
"בו בזמן שבירושלים סערה מלחמת הבחירות וכל מפלגה איחלה מפלה ליריבתה, נאספו העתונאים המשרתים את המפלגות השונות – לכפר עציון. ובגובה 900-1000 מטר ממעל לפני ים התיכון התרוממו מעל למריבות הפעוטות והתמסרו להנאה ולקורת רוח ממראה המפעל ההולך ומתגשם לטובת כל עם ישראל."
"ערובה בטוחה להצלחת המפעל יש לראות בעובדה כי אחד מראשי החברה והרוח החיה שבה הוא מר ש.צ.הולצמן, מומחה חקלאי חשוב ובעל נסיון רב בחקלאות של אקלימים שונים. ראוי לציין כמו"כ כי הא' הולצמן הוא יליד ירושלים בנו של בן ירושלים מאנשי הישוב הישן".
"קול ישראל" [שם העיתון] 28.12.33
העיתונאי א.ק. מ"דאר היום" שראיין אנשים שונים במדור קבוע שנקרא "עשרה רגעים עם ..." כותב:
"אילו הייתי רשאי לחלק תארים לאישי הישוב כי אז הייתי מכתיר את ש.צ.הולצמן בשם "האדם הרומנטי והמעשי ביותר". כל מגילת חייו מזהירה במזיגה נדירה של חלום ופעולה. ביזנסמן מצויין, ובתוך אותו ביזנסמן - נשמה עדינה. לוחם וכובש אמיץ המתעטף באיצטלה של רומנטיקה מלטפת".(5.12.34)
הוא מכונה גם "אכר בעל מעוף ועז נפש מרחובות", ובמקום אחר - "האיש המופלא מר הולצמן הדואג להכנסת כל תרבות עצית ופרינית לארץ" ('הארץ', תאריך לא ידוע) (למצוא ב'גלריה')
"טרקטור חורש בהרי יהודה"
בין הימים 28.10.34 ל- 11.11.34 הופיעה בחמשה עיתונים שונים הכותרת "טרקטור בהרי יהודה" ובהם בשורה על אודות "הטרקטור שהופיע לראשונה בין הרי-עד אלה" וחורש חריש ראשון להכנת המשתלה שתספק שתילים למתיישבי "כפר עציון" ו"פרי עמל".
עתון "דבר", י"ט חשון תרצ"ה 28.10.34
וכן: הטרקטור המנסר בדממת ההרים מכין להם קרקע תחוח שיוכלו לינוק ממנו לשד מחייה ולהתרומם אל על... הטרקטור המנסר מסביבה גם הוא השתלב לתוך הקדושה, ואפילו צלצול הטלפון הבא ממרכז בית לחם יהודה..."
הפליא לתאר "עתון מיוחד" (4.12.34):
"המטיילים בעקבות החזון!
מנהג חדש בא למדינה. פעם לשבועיים מתלקטים יהודים מתל אביב הצעירה ומירושלים הזקנה, וביום שהוכפל בו "כי-טוב" (יום שלישי בשבוע) הם נוסעים יחד בדרך אפרתה היא בית-לחם עד הרמה הנקראת על שם העתיד 'כפר-עציון'.
הכפר עדיין אינו כפר, ורבבות העצים העתידים לנמק את הכינוי "עציון" עדיין אינם נטועים שם. לעת עתה הם בבחינת ילדים, במשתלות הגדולות של חברת "אל ההר" הם חיים בצותא חדא, בחבורה גדולה, וגננים מומחים מטפלים בהם ומספקים את כל צרכיהם"...
כרוח התקופה, היו גם כתבות פיוטיות מאד. על הבאת הבוטנה נכתב:
"כמו חי עומד לפני עיני רוחי אותו זקן שכול מאלוני ממרא, כשהוא מוסר לבניו העשרה צרור מלוקט מזמרת הארץ, לרכך במנחה את לבו הקשה של השליט המצרי. אולי ירחם על זקנתו וישיב לו את בניו בשלום.
בין הפירות האלו מונה גם את הבטנים...
ואיה הבטנים כעת ...
והנה קמו שני יהודים ונטלו על עצמם להשיב לארצנו את זמרתה, את עצי הבטנים... האחד הוא האגרונום ברוך צ'יזיק ממשפחות גבורי תל חי וחולדה שהקדיש שנים רבות מחייו למצוא את עץ הבטנים כדי להשיבו למולדתו. השני הוא מיודענו מר הולצמן מרחובות... ההמון משועבד להרגלי מחשבתו ומתפלל לפרדס של עצי הדר. רק שני היהודים הללו העיזו לסור מהמקובל והם כבר הכינו משתלה המכילה רבבות שתילים של עצי בטנים...לאחר עשר שנים יהיו מערומי ההרים לבושים יער נהדר, המחיה בפריו ומשיב נפש בצלו.
אז תראה רחל המבכה על בניה בדרך בית לחם כי אכן שבו בנים לגבולם וגם העצים שבו לגבולם. ויעקב השכון בחברון יראה כי זמרת הארץ פורחת ומשגשגת על דרך שובו הביתה בין בית לחם ובין חברון, על יד מגדל עדר"
יהודה אידלשטיין, "עתון מיוחד" 4.10.34
לא תמיד הלכו ההתלהבות והדיוק בפרטים יד ביד. הרעיון להקמת בתי הבראה בכפר-עציון הולידו כתבות שתארו תקוות ותכניות לעתיד כעובדות שכבר התגשמו. קדיש יהודה סילמן ב"הדאר" כתב:
"כמו כן נוסדה חברה של בעלי מניות לשם יסוד בתי מרפא והבראה, מוקפים יערות , בכפר עציון. פרופיסור מפורסם מחוץ לארץ יבוא לעמוד בראש המוסד הזה. אכן, הגיעה כבר השעה שנכיר כי הרי ירושלים מרפא באוירם, וכי אינם נופלים מהרי הלבנון, אשר לשם נוהרים יהודים מן הארץ ומן הגולה לבלות ימי קיץ בסביבה של זרים לנו ולרוחנו וללשוננו.
"הארץ", 23,9,34 ידע להוסיף כי "מוסדי החברה הם רופאים ובעלי הון. הון היסוד מגיע לעשרים וחמשה אלף לא"י, והוא יגדל עם הצורך".
מדריך הטיולים הנודע אז, זאב וילנאי, כלל את כפר עציון במסלולי הטיולים שלו:
טיול לחברון. ביום ה', 23 לאובגוסט יערך מטעם ועדת התרבות בהדרכת זאב וילנאי טיול לקבר רחל, בית לחם, כפר עציון, חברון, בית גוברין, חורבות בית שמש והרטוב. יוצאים ב- 6 בבקר וחוזרים באותו יום בערב ("הארץ" 21.8.34 ).
חברת אל-ההר בעיתונות הערבית (ציטוטים שלה מתוך העיתונות העברית)
פעולות חברת "אל-ההר" לא פסחו על תודעתה של העיתונות הערבית, וזו צוטטה לא פעם בעיתונים העבריים.
ביום אחד, (4.1.34) הובאו שני ציטוטים מתוכה, בעלי מגמה הפוכה זה מזה, בשני עיתונים עבריים שונים.
"דאר היום" יצא בכותרת "החברונים שמחים להתישבות יהודית". בגוף המאמר נכתב:
"סופרנו בחברון מודיע לנו:
בין הפלחים בסביבות חברון מורגשת שמחה רבה לשמועה על קניות אדמה ע"י יהודים בסביבה. כי סוף סוף רחמם אללה ויזכו להנות מיהודים, כשם שנהנים אחיהם בסביבות מושבות היהודים שבשרון. גם ערביי העיר תולים תקוות רבות בהתישבות היהודים בסביבה, כי זה ירבה את התנועה והמסחר בעיר וע"י כך יבואו יהודים להתישב בעיר, שבה שוממים מאות חדרים מאין יושב".
ואילו עיתון "הארץ", היוצא בכותרת ,כפר-עציון", כותב:
"אל ג'אמעה אל ערבייה העתיק מן העתונים העבריים את הידיעות על כפר עציון, בין ירושלים וחברון, והעיר: זוהי ידיעה גלויה. היהודים יבנו בעתיד הקרוב מושבה יהודית סמוך לחברון. הם מתחילים בהכנות לבנותה, וביחוד להבטיח מים לה. מתברר לנו שהיהודים ערכו תכנית-שטן לישוב ארץ ישראל, המחייבת ליישב ראשית כל את אדמת החוף, ואחר כך לקנות אדמת הרים פוריה... היהודים קנו עד עכשיו שטחים גדולים של אדמת הרים במחוז ירושלים סמוך לעין כרם, ליפתא, מוצא, בית צפפה, מאלחה, הר הזיתים ועטרות... אם נעיף מבט עין אחד על ירושלים נראה איך הוקפה במושבות יהודיות מארבע רוחותיה. ועכשיו נשאו היהודים את עיניהם למחוז חברון. ערביי חברון מן הראוי להם לפקוח את עיניהם ולמנוע כבוש העיר בידי הציונים. עליהם להתעורר ולשמור על אדמתם ולקבל לקח מזולתם. איזהו חכם – המקבל לקח".
היה פער גדול בין שביעות הרצון ששררה בחלקים רבים באוכלוסיה הערבית מההתיישבות היהודית, לבין הדאגה והעוינות שנשמעו בעיתונות שלה, שעוד החמירה בהמשך. העתון "דבר" (17.1.34), מצטט עיתונים ערביים המגיבים על פרסום יסוד "כפר-עציון" בטענה כי "היהודים פושטים על ההרים לאחר שהשתלטו כמעט על אדמות המישור הפוריות" וקורא לבעלי הקרקעות להפסיק למכור אדמות.
לאחר טיול העיתונאים המפורסם, סיפר העיתון הערבי "א-דיפאע" (4.10.34):
"הלכו אתמול כחמשים עתונאים יהודים מירושלים ותל אביב אל המושבה כפר-עציון מיסודה של חברת "ההר" היהודית אשר בדרך לחברון ע"י הק"מ 21 בדרך ירושלים-חברון לחגיגת הנחת אבן הפנה למושבה. אחדים נאמו וביניהם האדון הולצמן מנהל חברת "ההר". הלה הזכיר בנאומו כי...צריך שהגְרוּש של היהודי ישאר בכיס היהודי. ויש להשתדל לרכוש את גבעות "יהודה והריה".
"פלשתין" מכתיר מאמר באותו ענין במלים: "קיטנה יהודית על הרים יהודים".
ושוב העיתון "א-דיפאע" מודיע כי הולצמן התקשר עם אחדים מבני הכפר הערבי אלג'בעה על קניית ששת אלפים דונם במחיר שלש וחצי לא"י לדונם, וכי כעת פנו המוכרים הערבים אל גדולי הפרקליטים בירושלים כדי למצוא דרך לביטול "המכירה האיומה" על ידי בקשת התערבות של הנציב העליון. (דאר היום, טבת תרצ"ד, 23.12.34).
הערת שולים:
למעט שלש: השומר-הנוטר מנדל ברנובסקי גר במנזר הרוסי עם אשתו ובתם תמר. בת זו, היתה אח"כ חברת קבוץ רבדים שבגוש עציון, שהוקם בשנת 1947 על ידי גרעין השומר הצעיר "צבר" (ראה: ילדות במנזר הרוסי של תמר ברנובסקי-רודמן). משפחה אחרת בשם שריפטמן הביאה לחדשי הקיץ את בנם אליהו, בן שנתיים וחצי. היה גם זוג שהביא למקום את ילדם בן 6, דב,(כיום דפנאי) וכך חיו כאן כשנה.