המסע ממנו לא שבו

 המחלקה, שמנתה 40 איש, יצאה מסמינר בית-הכרם בירושלים בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי, אור ליום שישי ה' בשבט תש"ח (15.1.1948). הלוחמים נעו בשתי משאיות סגורות ומשורינות בחלקן, אל המושבה הר-טוב אליה הגיעו בין 19.30 ל- 20:30.

 עדותו של יגאל בוטרימוביץ (מאנשי המחלקה שנותר בהר-טוב): "אנו אמנם היינו אנשי צבא ולכל אחד היה נשק אישי, אבל כדי להגיע להר-טוב צריך היה לנסוע בשיירה כנוסעים רגילים. אם היו עוצרים אותנו משמרות המשטרה באבו-גוש או בבאב-אל-ואד והיו מוצאים אותנו עם נשק ברור שהיו אוסרים אותנו. לכן אנחנו נסענו כאנשים רגילים הנוסעים בשיירה, בו בזמן שהנשק הוסע כנראה בסליקים מיוחדים... עלינו חיפתה יחידה של נוטרים עבריים להם היה מותר לשאת נשק באופן ליגאלי...".

הנשק הועבר בסליק, בתוך דפנות כפולות של טנדר שנסע מירושלים להר-טוב. פירוק הסליק בהר-טוב והוצאת קני המקלעים מתוך הדפנות הכפולות גזל זמן רב בטרם היציאה.

העייפות של הבחורים

רפאל בן-הרויא מעיד: "הם היו עייפים, נראו עייפים מאוד". מרבית הבחורים היו לאחר לילות של פעילות מבצעית ללא שינה. דו"ח רשמי המתייחס לניסיון בלילה הראשון מוסר: "מקצתם עדיין עייפים ויגעים מסיור שנמשך שלושים שעות בסביבות רמאללה... כשהגיעו לירושלים בבוקר יום חמישי נתנו להם רק שעות מספר להחליף כוח. הפקודה לחזור ולהגיע לגוש-עציון  נשארה בעינה... אחד מבני החבורה, יצחק הלוי, חשש מאוד מפני עיפותם הרבה, אם יאלצו להכנס בקרב לא יעמוד להם כוחם. אחר הזכיר כי שוב הם יוצאים לדרך בלי משדר מקשר, שמא ילך ויביא 'ווקי טוקי' ? (משדר קטן) אך דבריו נשארו תלויים בחלל. לא היה זמן לשיקולים נוספים. כל רגע יקר". (בתקופה זו עדיין לא עמדו מכשירי קשר ניידים לרשות מפקדת מחוז ירושלים).

היציאה מהר-טוב

על שהותם בהר-טוב מעיד רפאל בן-הרויא: "הם הגיעו בערך ב-20:30 בערב. נתנו להם את בית-הספר שינוחו שם, עד שהכנו את ארוחת הערב. הם אכלו ואני יחד עם עוזרי ועם דני מס תכננו באיזה דרך ילכו כדי שלא יתגלו...  אמרתי לדני מס שבשעה זו אסור להם לעזוב את הנקודה, יעצתי לו לדחות את היציאה לעוד לילה, היות והשעה 23:00, והם לא יספיקו להגיע לגוש בלי להתגלות. המטרה הייתה להגיע לגוש ויהי מה. הוא החליט שבלילה הוא מגיע, אבל זה היה מאוחר מאוד. המסלול היה כ-28 ק"מ... לקחנו זאת בחשבון. דני לא רצה לשמוע ואמר: "נתגלה, נתגלה, אנחנו נהיה כבר קרובים לגוש ואז לא איכפת לי". הח'ברה היו בדעה אחת עם דני: להגיע עוד הלילה. החברה היו עייפים מאוד אך הם היו רעננים ברוחם, הם היו עליזים".

"נשקנו צמוד..."

עדותו של יגאל בוטרימוביץ: "הדרך עצמה עברה ללא תקלה, לא היו יריות, לא היו צליפות, שום דבר. הגענו להר-טוב בערב. ברור ששיירה כזו של כמה מכוניות בערב או לפנות ערב שעוברת באיזור כזה ודאי מושכת את תשומת-הלב של אנשי הסביבה ומכאן הרושם שלי שדבר בואם של ה-ל"ה לאיזור זה לא נסתר מעיניהם של הערבים...

כמות הנשק שעמדה לרשות ה-ל"ה הייתה עצומה בהתאם למחשבות שלנו של אותם הימים. לכל כיתה היה "ברן" - מקלע קל, דבר שלא היינו רגילים לו אף פעם קודם לכן, זה לא היה לפי התקן. לכל חייל היה רובה, היו רימונים, הייתה כמות עצומה של תחמושת. תארו לכם שלמקלען בנוסף על זה שסחב את המקלע היה לו אפילו נשק אישי - היה לו אקדח להגנה עצמית. זה באמת דבר שאי אפשר לתאר באותה תקופה. מאידך, בעת חלוקתו של הנשק התברר כי שוב הגיעו רק 38 כלי נשק, שני לוחמים נותרו ללא נשק-אישי, דני סרב לאשר יציאתם ללא נשק.

"לכן אנחנו באנו אל ג'ורדן, המקלען שלנו, בחור גבוה, עצום, ענק, ואני אומר לו: ג'ורדן, שמע ! תן לי את האקדח. הוא אומר: בבקשה, למה לא?  אני בא אל דני: הנה, יש לי אקדח!  - לא! בשום פנים ואופן. האקדח שייך לג'ורדן והוא ייקח אותו. - אבל יש לו שני כלים ?  - מקלע זה דבר אחד ואקדח דבר שני!   רצנו מהר אל המא"ז (מפקד המושבה) וביקשנו ממנו שישאיל לנו נשק, שייתן רובה, רימון, אקדח, שייתן משהו כדי שנוכל לצאת. המא"ז פתח לנו את מחסן הנשק (של המושבה) ואמר: תראו מה יש לי פה: 2-3 רובים, כמה אקדחים, איך אני יכול לתת מפה ולו כדור אחד? לא יכול בשום פנים ואופן להוציא מפה נשק."

ההשוואה בין כמות הנשק של המחלקה לבין הנשק שהיה בהר-טוב, מושבה מבודדת, מנותקת שהייתה נתונה לסיכון רב - מאלפת.  מכאן ראיה לערך המיוחד שייחסה מפקד המחוז למשימת המחלקה .

"נקום להלך בדרכים..."

לפי עדותו של רפאל התקיים מיפקד לפני היציאה: "לאחר שהעמיסו את התרמילים דני נתן פקודה למיסדר ולאחר כמה מילות הסבר על מהלך הדרך הם התפקדו. היו  38...     בחצר בבית-הספר של המושבה הר-טוב... בזמן ההתפקדות מסר דני את הנתיב ואמר: לא לדבר. לא לעשן. לא להרעיש ולא להתגלות. צריך להיזהר מרועים שמסתובבים בלילה. וכך, הוא אמר, בשקט הם יסתננו לגוש. היו להם כובעי-גרב וכובעי-טמבל ובטלדרסים, מכנסי חאקי ולחלק היו חותלות. לדני מס הייתה משקפת שלא הוריד אותה אפילו בזמן האוכל. לכל אחד היו, כפי מראה עיני, מאתיים כדורים לכל רובה, ולתת-מקלע כמה מחסניות, רימונים, אקדח רקטות. ציוד אישי היה להם רובה או מקלע או תת-מקלע, תרמיל-צד ותרמיל-גב בו היו הכדורים וצנצנות עם הפלסמה. הם לקחו מצבר של אוטו לגוש... מסביב עמדו חלק מלוחמי המושבה. הם באו עם חיוכים ועם דברי עידוד. (מקום המיסדר היה במגרש חצר בית-הספר האיזורי אבן-העזר. עד לפני מספר שנים עדיין ניצבו במקום זה מבנים משרידי המושבה.) יצאנו מפתח בגדר לכיוון תחנת הריחיים של הר-טוב. במשעול הוואדי המוביל לצרעה, מאחורי הגבעה פנו שמאלה (דרומה) בכיוון אדמות דיראבן והגורן של דיראבן, ומשם המשיכו בכיוון לבית-ג'ימאל".

על ראשית הדרך מעידים השלושה שחזרו (הלוחם שנקע רגל ושני מלוויו). אורי גביש: "היו שם יצחק הלוי ויונה לווין ועוד כמה חבר'ה... אני זוכר שהם התלבטו למרות שהם הכירו את הדרך. הם ידעו שיש קשיים בניווט... עם גמר המיסדר הייתה השעה 23:05  והיה לנו ללכת כ-25 ק"מ. יצאנו מהר-טוב ופנינו מערבה לכיוון מטע הזיתים. התקדמנו בשקט כמה שאפשר ומדי פעם היינו צריכים לעצור בגלל הזרקור של תחנת המשטרה. חצינו את הפסים כלפי דרום תוך עקיפת המשטרה ועלינו במקביל לואדי שהולך לכיוון בית ג'ימאל דרומה. חנינו ליד מעיין מים זורמים".

ישראל גפני : "אנחנו נשאנו שלושה סוגי ציוד; היה ציוד אישי והיו בקבוקי פלסמה לעירוי-דם, ג'ליניט (חומר חבלה) וכאלף ושמונה מאות כדורים. משא די כבד והכביד על ההליכה. נאומים לא היו... הופיע דני מס ואמר מילים ספורות, בחור צנוע, ויצאנו לדרך... בשלב מסוים בזמן ההליכה מעדתי על סלע ונקעה רגלי. ניסיתי להמשיך ללכת, החובש ניסה לעזור לי, זה היה קשה מאוד. אני זוכר שעשינו חנייה ודני ניגש אלי והחליט שאני חוזר. צירף אלי עוד שנים, את משה חזן ואת אורי גביש. שלושה לחזור בדרך כזו זה לא פשוט. החברה דאגו לנו, זה היה ברור לגמרי שהם מגיעים..."

אורי גביש: "נצמדנו בצל סלע וחיכינו עד שנאלמו כל הקולות של המחלקה בכיוון דרום-מזרח. לאחר שהתרחקו התחלנו ללכת לכיוון הר-טוב. עקפנו את המשטרה מהצד השני (לא מאותו צד שבאנו, למקרה שמא בודקים). היגענו למקום לפנות בוקר... בחלק הראשון של הדרך ביציאה מהר-טוב הלכנו באדמות חרושות, הלכנו קרוב למשטרה והזרקור הפריע לנו מדי פעם. ניסינו להתקדם מבלי למשוך תשומת לב של פטרולים אפשרים לאורך הפסים. זה היה הקטע האיטי ביותר בכל המסלול. אני מניח שעל יד בית-נטיף הייתה שוב בעיה דומה ללכת בשקט".

בהתאם לתכנית היה עליהם להגיע לגוש-עציון בין השעות 02:00 - 03:00. כפי שעולה ממברק שנשלח לגוש-עציון:

18:30  15.1.48  בהול

אל: דני (מפקד גוש-עציון)

מאת: יששכר (מג"ד הפלמ"ח)

היחידה יצאה מהר-טוב למשואות-יצחק. תגיע למקום ב- 02:00 או ב- 03:00. יסמנו בקווים ארוכים בפנס. דאג שהיחידות במשקים והנעות בשטח תדענה את הסימן. מביאים חומר-נפץ לפוצץ גשר. פרטים אצל דני.

אותות מבשרים סערה

המחלקה לא הגיעה לגוש-עציון בבוקרו של יום ו', ה' בשבט תש"ח (16.1.1948).  מגוש-עציון נשלחו חוליות חיפוש מערבה. ביום ו' ובשבת הגיעו רסיסי שמועות ממקורות ערביים על קרב בהרי-חברון בו נהרגו עשרות לוחמים יהודים.

מתוך יומן כפר-עציון:

ה' בשבט תש"ח (15.1.1948)

"בשעות הצהרים הודיעו ממשואות-יצחק ומעין צורים כי בסביבתם נשמעות יריות רבות. התצפיות והמסיירים לא גילו שום דבר חשוד. לכן חשבנו כי אלה תרגילים של הערבים בכפרים השכנים".

  בהול  16.1.48 20:20

אל: יששכר וממ"ז (מפקד גדוד הפלמ"ח ומפקד המחוז)

מאת: גוש-עציון

התגבורת עוד לא הגיעה. שמענו קצת יריות מכיוון צוריף בשעה 10:00 בערך. אנו מאותתים לכיוון מערב בפנסים ובפרוז'קטור וכן נורו שתי רקטות ירוקות.

תזכיר מס' 29   16.1.48 22:15

אל: גוש-עציון

מאת: ממ"ז  (מפקד מחוז ירושלים)

ידיעות בלתי ברורות מהערבים על השמדת יהודים על יד צאפה, או 117/159. זה קרוב אליכם. עשו לפי מיטב יכולתכם.

16.1.48 24:45

אל: ממ"ז ויששכר (מפקד גדוד הפלמ"ח ומפקד המחוז)

מאת: גוש-עציון

נשלחו שלוש חוליות חיפוש אחרי התגבורת לכיוון בית-צאפה, נאחלין וג'בע. נוסף לפעולות החיפוש שנערכו על-ידי החוליות מגוש-עציון, השתתף בחיפושים פרימוס שיצא לסיור בשטח ביום השבת.

17.1.48 16:30

אל: גוש-עציון

מאת: האווירון

אנו הולכים לחפש את המחלקה. אם נמצא משהו נודיע לכם.

בשבת יצאה פלוגה מקובצת מאנשי החי"ש והמפח"מ במחוז מהר-טוב בעקבות המחלקה, הודעה על כך שוגרה לגוש-עציון:

17.1.48  08:30

הבוקר יצאו 90 איש לחפש את המחלקה הראשונה.

יגאל בוטרימוביץ: "באמצע  הלילה, בסביבת חצות, מעיר אותי יענקל'ה (היזרעלית, המ"מ) ושואל: 'תגיד אתה ראית אותם לצאת?' אני אומר: 'אני ליוויתי אותם עד הגדר'. הוא אומר: 'הם לא הגיעו! לא באו לגוש!' מייד הוכרז מצב חירום וגייסו כוחות גם מירושלים (נוסף לאלה שבמעלה-החמישה ובקריית-ענבים), אנשי חי"ש. גם אותנו שנשארנו, את כל מי שנשאר... הגענו להר-טוב, שם חלקו לנו נשק, הפעם היה נשק לכולם, רובים גרמנים, היו כדורים בשפע. אמרו לנו: כמה שאתם רוצים תקחו כדורים, אשפות של כדורים לא היו, אבל מלאו בכיסים.

יצאנו בשעות הבוקר מהר-טוב... לעלות על התוואי שלהם ולראות מה קרה בדרך. עברנו את המקום שנקרא היום בית-שמש. בדיוק על הגבעה הזאת, במרחק של קילומטר או קילומטר וחצי מהכביש, נתקלנו במטח-אש ראשון של הכנופייה שהייתה מבוצרת בשטח. נענו בשתי קבוצות על שני רכסים מקבילים. השבנו אש לתוקפים וניסינו להמשיך להתקדם, אבל האש הלכה וגברה מרגע לרגע ואט אט התחילו להגיע אל האיזור מאות ואולי אלפים ערבים. הם התחילו לכתר אותנו מכל עבר וכמעט חסמו לנו את הנסיגה אל הכביש, במקום שבו היה טור המכוניות המשורינות. בשעות אחר-הצהרים המאוחרות הצלחנו להגיע לכביש... ולחזור להר-טוב".

בקרב זה נהרג לוחם נוסף, משה לוי , ושניים נפצעו.

19.1.48  11:40

אל: גוש-עציון

מאת: ממ"ז (מפקד המחוז)

הכוח שיצא לחפש את התגבורת חזר לבסיס.

במוצאי-שבת, אור לז' בשבט תש"ח (17.1.48) נתקבלה הידיעה המרה:

                       "זה עתה הגיעתנו הידיעה ש-35 גוויות נמצאות על שביל בין הכפר ג'בע וצוריף" .

איומים וגדולים ואצים לעזרה

מעדויות הערבים, עדותו של קצין משטרת חברון הבריטית, הימיש דוגין,  שגילה את הגוויות והביא אותן לכפר-עציון, ועדויות אנשים נוספים שהיו קשורים למחלקה בשעות האחרונות, ומבדיקת החומר ארכיוני - מצטיירת התמונה הבאה:

לאחר פרידת השלושה, בשעה 01:00 בלילה, צעדו ה-ל"ה בנחל זנוח דרומה, ונכנסו לעמק-האלה בצידו הצפוני-מזרחי למרגלות הכפר הערבי בית-נטיף. המחלקה נעה בצידו המזרחי של עמק-האלה, ופנתה בקצהו הדרומי-מזרחי (סמוך למושב רוגלית כיום) לואדי ג'דור. מכאן פנו מזרחה ונעו בואדי  למרגלות חרבת ג'ורפא וחרבת עלין עד "מזלג וואדיות", למרגלות ראס חאסן (נ.צ. 1543/1186). ואדי חלואס (חלושה) המוביל לתוך הכפר צוריף, וואדי שאב-א-סייף בו ניתן לעלות לנתיב שבין הכפרים צוריף וג'בע.

עדותו של היימיש דוגין - כפי ששמע בצוריף ביום השבת: "הם הגיעו לאיזור צוריף בשעות המוקדמות של הבוקר. באותו זמן יצאו שתי נשים ערביות מצוריף לקושש עצים והן ראו שני צופים מקבוצת ה-ל"ה. משנפגשו אמרו הבחורים בערבית שהם מה'ערב הגנה'. הנשים הפילו את הזרדים וחזרו לצוריף, שם סיפרו את כל העניין". ידיעה ברוח זו פורסמה גם בעיתון הערבי "פלשטין" למחרת יום.

על-פי עדויות ערבים שנמסרו על-ידי שירות הידיעות של ההגנה, התגלתה המחלקה על-ידי רועה / רועים / זקן ערבי. (דיווחים אלו של הש"י פורסמו ברבים על-ידי דוד בן-גוריון, חמישה ימים לאחר הקרב. בעקבותיו פרסם יצחק שדה, מי שהיה מפקד הפלמ"ח, דברי הספד לנופלים במלאת חודש לנפילתם, והעלה על נס את התנהגותם המוסרית ביחס לרועה ערבי). ההודעה נמסרה לאברהים אבו-דיה, מפקד מחנה האימונים של ה"ג'יאד אל-מוקדס" בכפר צוריף.  ייתכן שבנוסף להתגלות של היחידה על-ידי שתי נשים, התגלתה היחידה גם על-ידי רועה / זקן ערבי. ואולי הנשים העבירו את הידיעה לרועים ואחד מהם הגיע לצוריף ודיווח.

חוליית החוד, שצעדה כמה עשרות מטרים לפני הכוח, כפי שנהגו בפלמ"ח, נתקלה בשתי נשים מקוששות בהפתעה מוחלטת. ככל הנראה לא הייתה לשני הלוחמים אפשרות לפגוע בהן, לירות  לעברן ולשתק אותן בלא לעורר תשומת-לב רבה ולהסתכן בהתגלות בשעת אור באזור עוין. עד שהצטרף אליהם כל הכוח והמפקד בראש הספיקו ודאי הנשים להימלט לעבר הכפר. (אם התיאור נכון הרי שבשעה זו ובנסיבות קשות אלו לא סביר שקיימו ביניהם דיון במוסר-לוחמים. נראה שהאינסטינקט והחינוך שקיבלו, בצד השיקול המבצעי הקר הם שהנחו אותם במעשיהם).

הערבים דיווחו כי ממחנה האימונים בצוריף נשלחה מייד חוליה לגלות את המחלקה. ה-ל"ה המשיכו במעלה ואדי שאב-א-סייף, במטרה לעבור על האוכף בין צוריף לג'בע. לאור היום נתגלו במעלה הוואדי בשלוחת קורנט-אל-ג'ורון (נ"צ 1554/1195), כאן הותקפו לראשונה. ה-ל"ה פנוו צפונה, התפצלו לשתי קבוצות וחצו את הרכס, כנראה במגמה להגיע לאיזור הר סנסן הגבוה והשולט.

לכאורה הייתה עוד דרך רבה לפניהם, כ-6 ק"מ טיפוס אל גוש-עציון המתנשא כ-400 מטר מעליהם. למעשה, אילו הצליחו ה-ל"ה לעבור בעוד לילה את הקטע בין צוריף לג'בע ולהגיע למורדות ההר, יש להניח שהיו ממלאים את משימתם ומגיעים לגוש-עציון. מצוריף ועד גוש-עציון השטח חשוף וריק. את הקילומטרים אחרונים, בהם עיקר הטיפוס הקשה, יכולים היו לעשות לאור היום. אילו התגלו בקטע זה הייתה להם עדיפות בזמן ובגובה, וסיכוייהם להגיע לגוש-עציון היו טובים.

דני מס, מפקד היחידה, הכיר את האיזור מתקופת היותו מפקד גוש-עציון, בה ערך סיורים בסביבה. רפאל בן-הרויא, מפקד הר-טוב, מעיד כי בשיחתו עם דני מס הציע לדחות את היציאה. תשובתו של דני הייתה: "נתגלה, נתגלה, אנחנו כבר נהיה קרובים לגוש ואז לא איכפת לי". למעשה חסרו למחלקה 30-20 דקות הליכה בחושך - מנקודת ההתגלות ועד לאחר צוריף.

(במסעות נוער שערכנו בעקבות ה-ל"ה  - לאחר שבשנת 1970 אותרו במדויק "גבעת הקרב" ומסלול ההליכה שלהם - נוכחנו לדעת כי לוח-הזמנים של המחלקה שיצאה בשעה 01.00 מהנקודה בה שוכן כיום מושב זנוח, איפשר להגיע בעוד חושך למורדות ההר.  אין אנו יודעים האם היה עיכוב נוסף בדרך, תקלה שמנעה אותם מלהגיעה בזמן. ככל הנראה לא טעו בניווט, הם הגיעו בדיוק ל"מזלג הואדיות" אליו תכננו להגיע, ושם התגלו לראשונה). 

התכנית המקורית שהועברה לגוש-עציון הייתה: לצאת מהר-טוב בשעה  20:00 - 19:00 ולהגיע לגוש בין 02:00 ל-03:00, ועוד באותו לילה לבצע פעולה על כביש ירושלים - חברון. מכאן שיציאה בשעה 23.00,באיחור של ארבע שעות, לא מנעה את הסיכוי להשלים את הקטע המסוכן במסע עד השעה 06.00 - אור ראשון. היה זה מבצע צבאי הכרוך בסיכון מחושב שיש עימו סיכוי. מול הסיכון ניצב גוש-עציון ללא תחמושת, וזקוק בדחיפות מחידוש הקשר, לחומרי רפואה חיוניים ובעיקר לתגבורת לוחמים שיסייעו בהתקפה צפויה. הלוחמים מעידים: "אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת".

לא בגדנו

המחלקה התגלתה עמוק בלב שטח האויב, בלא מכשיר קשר ובלא יכוי להזעיק עזרה. הרכסים סביב נתפסו על-ידי המוני ערבים מזוינים שהוזעקו בשיטת ה"פז'עה". הטבעת סביב המחלקה הלכה והתהדקה. בשעות הבוקר עדיין ניתן היה לסגת מערבה. להתפזר לחוליות קטנות ולהתחמק בתוך מבוך הוואדיות והערוצים, להסתתר במערות, בכוכים ובצמחייה הסבוכה.

מדוע בחרו ה-ל"ה לפנות אל עבר שלוחת הסנסן, אל דאהר-אל-חאג'ה? - הם יצאו מתוך שאיפה להגיע, כפי שאמר דני מס לרפאל בטרם היציאה: 

"להגיע ויהי מה !"

"גבעת הקרב" - תש"ל, 1970

לוחמים אלו לא נרתעו ממשימה קשה והרת סכנות מלכתחילה, מתוך אמונה בכוח הרב שרוכז בידיהם, הכרת חשיבות המשימה להגנת גוש-עציון, וידיעה שאין לסגת בקרב. ברגעים הקשים הם דבקו במשימתם ולא נתפסו לרעיון הנסיגה. נכונים היו ליפול בקרב ובלבד שלא לסגת מהמערכה, לא להפקיר את חבריהם הפצועים ולא ליפול חיים בידי האויב.

יש להניח שמפקדים הבינו בראשית הקרב כי לאחר שהתגלו לא יוכלו לפרוץ דרך בין צוריף לג'בע, לכן הוחלט לפנות צפונה. ייתכן שהמגמה הייתה להתבצר באיזור עד חשיכה ואז לפרוץ לגוש-עציון. אולי קיוו שיצליחו לפרוץ לגוש-עציון מצפון לג'בע, תוך התחמקות מהתוקפים.

"עשינו ככל שנוכל עד נפל אחרון ולא קם"

ממצאי מחקר שנערך באחרונה (תשס"ד, 2004) מגלים כי הקרב התנהל באותו יום שישי הנורא, ה' בשבט תש"ח (16.1.1948), בשני שלבים נפרדים. בשלב הראשון, משעה 07.00 לערך, סמוך לאחר ההתגלות ועד השעה 10.00 - 11.00 לערך. התוקפים לחצו את המחלקה וזו נעה צפונה מנקודת ההתגלות, על שלוחת קורנט-אל-ג'ורון. ככל הנראה, ירדו ה-ל"ה בשלב מסויים אל ערוץ ואדי עציונה העמוק. שם, בינות לסלעים הגדולים ולצמחייה עבותה, מצאו ה-ל"ה מסתור. הם הצליחו לנתק מגע מהתוקפים והקרב פסק.

משעות הבוקר המאוחרות ועד שעות אחר-הצהריים המוקדמות של יום שישי, שוגרו מטוסי שירות-האוויר של "ההגנה" לגיחות חיפוש אחר המחלקה אך לא גילו דבר. הקצין הבריטי, הימיש דוגין, הגיע לכפר צוריף באותו יום בשעות הצהריים, בעקבות שמועות על קרב שהתחולל באיזור צוריף. הוא מצא את הכפר והאיזור כולו שקט ורגוע. באותן שעות הסתתרו, ככל הנראה, ה-ל"ה בערוץ ואדי עציונה.

מעט לפני השעה 15.00 התחדש הקרב. אין אנו יודעים באילו נסיבות; האם הערבים שהתקבצו מהכפרים סביב חשו כי צברו די כוח וחששו להיקלע לחשיכה בה יעלה בידי ה-ל"ה לחמוק - הם שהחלו במתקפה מחודשת, או שה-ל"ה החליטו להעפיל ביוזמתם לראש הגבעה, אולי סברו שהערבים נטשו את האיזור (כראה שלא נדע זאת לעולם). ה-ל"ה העפילו לראש הגבעה (ט'אהר-אל-חאג'ה, נ.ג. 573), היא "גבעת-הקרב", למרגלותיה הסתתרו, תוך כדי קרב יריות. הערבים צלפו לעברם ממורדות הרכסים סביב. חרף זאת עלה בידי המחלקה להעפיל במדרון התלול אל ראש הגבעה ולהתבצר עליה בהגנה היקפית.ככל הידוע לנו כל הלוחמים הגיעו לראש הגבעה, חלקם נפגעו בקרב ונישאו על גב חבריהם הלוחמים.

על-פי עדויות הערבים, כשהגיעו ה-ל"ה לראש הגבעה גילו כי רכס הסנסאן שמעליהם, כולל הגבעה נ.ג. 603, השולטת על הכיפה עליה התבצרו נתפסה ע"י הערבים שבאו מהכפרים מצפון. כך מצאו עצמם ה-ל"ה על ראש גבעה מוקפת משלושה עברים ואדיות עמוקים (ואדי חאמר; ואדי ערס; ואדי עציונה). מהעבר הרביעי הייתה הגבעה מחוברת באוכף נוח אל רכס הסנסן. גם את הגבעות סביב תפסו הערבים.

מ"גבעת-הקרב" עליה התבצרו ה-ל"ה נשקף גוש-עציון במזרח ועמק-האלה במערב. לדברי הערבים, התנהל קרב עז עד השעה 16:30 לערך, עת ניסו מספר לוחמים ממחלקת ה-ל"ה לרדת לואדיות אך נקטלו. בשעות אחר-הצהריים, ערב שבת, שככה האש, התחמושת אזלה והלוחמים המעטים שנותרו לא הצליחו לבלום בידיים ריקות את הסתערות הפורעים הערבים. אחרוני הלוחמים נהרגו בקרב המר. גוויות ה-ל"ה הופשטו, נלקח מהם כל שהיה עמם. הפורעים אספו את נפגעיהם ושבו לכפריהם.

לקראת הקרב הקודם, ביום ג' בשבט (14.1.1948), הוזעקו ערבים משכם בצפון ועד באר-שבע בדרום, וכן בדואים משבט התעמרה. אלו לא שבו לבתיהם, אלא נותרו בכפרים סביב, כנראה ממתינים לחידוש הקרב.  נראה כי הללו כילו זעמם ב-ל"ה ועקב כך נמנע קרב נוסף בגוש-עציון.

שייך מהנגב שהשתתף בקרב ה-ל"ה מסר בעדותו:

"עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר-עציון (מפלת הערבים בקרב ג' בשבט, 14.1.1948). הבהלה לאחר מפלת כפר-עציון הייתה רבה ומאות רבות מאוד נזעקו להילחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שבהם, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. את זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגלו. הוא נותח בבית-החולים בבאר-שבע". השייך סיים את סיפורו ואמר: "מי שנגזר עליו למות - לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חייל אלו."

עדויות הערבים על מספר ההרוגים והפצועים הערבים שונות זו מזו. כפי הנראה לא נעשתה ספירה או הערכה מהימנה. כל כפר אסף את הרוגיו בנפרד בלא לדווח על כך. דיווחים שונים מוסרים על 17 ועד 40 הרוגים ערבים בקרב.

לפרק הבא: הבאתם לקבורה...