חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 ימי מצור ומלחמה
1. שיירת ב' שבט | 2. ההתקפה הגדולה - ג' שבט | 3. מחלקת ה-ל"ה | 4. הווי המצור | 5. במבחן הנאמנות | 6. שדה התעופה
 
הצג במספר דפים

שיירת ב' שבט

כשבוע לאחר פינוי האמהות והילדים גברו המאורעות ביתר שאת. ביום ב' בשבט תש"ח - (13.1.1948) נעה שיירה בדרכה חזרה מגוש-עציון לירושלים. השיירה  הוּתקפה במבואות בית-לחם.

שני מגינים - נוטר וחבר קיבוץ רבדים - נהרגו בקרב.


ההתקפה הראשונה - ג' שבט

ג' בשבט תש"ח - 14.1.1948 

עם שחר הותקף גוש-עציון על-ידי המוני פורעים ערבים שהוזעקו מהסביבה ואף מהנגב ומהשומרון. במהלך הקרב הקשה ניסו התוקפים לבתר את גוש-עציון, על-ידי כיבוש חרבת-זכריה, עליה הגנו אנשי הפלמ"ח. כתוצאה מפעולת-נגד מוצלחת של מגיני גוש-עציון הונסו התוקפים בהותירם אבידות כבדות. בקרב נהרגו שלושה לוחמים ממגיני גוש-עציון, חברי קיבוץ רבדים. הייתה זו ההתקפה הגדולה הראשונה מסוגה במלחמת-השחרור, בה הציגו הכנופיות הערביות כושר ארגון, היערכות, תכנון וביצוע צבאי, בפיקודו של מנהיגם המוכשר והנערץ, עבד-אל-קאדר חוסיני . הדיפת ההתקפה הייתה ציון דרך חשוב במערכה.

 

 

    עמדת הזרקור על גג נוה עובדיה - תש"ח (1948)

 

עם ערב מצאו עצמם המגינים במצב חמור. התחמושת כמעט אזלה, לא היו בגוש-עציון חומרי רפואה ופלסמה לפצועים, מכשירי-הקשר חדלו לפעול בהעדר מצברים. מצב זה הביא את פיקוד ההגנה בירושלים לשלוח את "מחלקת-ההר" להביא תגבורת בכוח-אדם ובציוד לגוש-עציון, והפעם בהליכה רגלית, ולהיערך לקראת חידוש ההתקפה הערבית.

 

 


מחלקת ה-ל"ה

מחלקה שהורכבה מ- 40 לוחמים, אנשי הפלמ"ח והחי"ש , בפיקודו של דני מס - שהוחלף בתפקידו כמפקד גוש-עציון על-ידי עוזי נרקיס - יצאה בלילה לאחר יום ההתקפה במסע רגלי מירושלים לגוש-עציון, אך נאלצה לשוב על עקבותיה. למחרת, בלילה בין ד-ה בשבט תש"ח (15-16.1.1948), יצאו הלוחמים שוב לדרכם במסלול שונה, כשהם נושאים תגבורת בנשק ובתחמושת, חומרי רפואה, מצברים וחמרי נפץ לגוש-עציון. המחלקה התעכבה במושבה הר-טוב , אליה הגיעה בנסיעה מירושלים. שני לוחמים נותרו במושבה מחוסר נשק. בדרך נקע אחד הבחורים את רגלו, ויחד עם שני מלווים נאלצו לשוב להר-טוב.

 שלושים וחמישה לוחמים המשיכו לצעוד לעבר גוש-עציון, למרות השעה המאוחרת - 01.00 בלילה כשלפניהם עוד כ-25 ק"מ, בדרך העוברת בקרבת כפרים ערבים עויינים, במעלה הר-חברון. עם אור ראשון נתגלו על-ידי ערבים משכימי קום באיזור הכפר צוריף.  מרחק קצר למדי היה עליהם לעבור כדי להיחלץ מאיזור הסכנה, אך דרכם נחסמה. התפתח קרב עז בין המחלקה לבין המוני ערבים שכִתרו אותה. תוך כדי תנועה עם פצועים לעבר רכס הסנסן הגבוה, התבצרו הלוחמים על גבעה  נ.ג. 573  אליה הגיעו מדרום, מוואדי עציונה העמוק שלמרגלותיה. על ראש הגבעה התנהל קרב אחרון שנמשך עד שעות הערב, כשגוש-עציון מטרת מסעם נראה באופק.

 רק כשאזלה התחמושת של הלוחמים, הצליחו הערבים להסתער על הגבעה ולכבוש אותה. הפורעים שללו, בזזו ולאחר מכן אף התעללו בגוויות. יומיים לאחר הקרב הובאו גופות הקרבנות, על-ידי מפקח משטרה בריטי, הימיש דוגין, לכפר-עציון ושם נקברו.

 בין הנופלים בקרב זה מטובי הלוחמים והמפקדים בפלמ"ח ובחי"ש. לאחר מלחמת-השחרור הועברו ארונותיהם, יחד עם שאר הלוחמים שנקברו בגוש-עציון לקבורה בבית-הקברות-הצבאי בהר-הרצל בירושלים.

 

 

 

 

 

 

 

    האנדרטה על "גבעת-הקרב"


הווי המצור

חורף קשה פקד את הרי-חברון. המצור הכביד על החברים. פירוד המשפחות, הדאגה לגורל היקירים, המשק החקלאי שנהרס - עמל שנים ירד לטמיון.   ומעל הכל: שורת הקברים בבית-הקברות התארכה, הנופלים בקרבות פערו חלל עמוק בלבבות. חרף כל זאת עלה בידי המתיישבים-המגינים לקיים חיי תרבות ורוח, לדבוק בדרך חייהם היהודית-החלוצית, ולהשרות על גוש-עציון הלוחם קדושה וטהרה, מסירות ואמונה.

בעקבות ההתקפה הראשונה, נפילת הל"ה ודרישה לנסיגה מגוש-עציון, כתב חבר עין-צורים להוריו בתל-אביב:

"... לא מובן לנו מה הפאניקה הזאת? מהי אסיפת-ההורים שאתם עורכים שם? היישוב נמצא במבחן האש, ואתם מכינים שם תוכניות נסיגה. וכי בשביל זה שאני בנם של הורים אלו ואלו ולא של הורים אלמונים אחרים, הִנכם עורכים כל זאת?... יהא ברור לכם, לא בנים יחידים אנו ליישוב, לא טובים אנו מהמגינים על אנשי העיר-העתיקה, לא טובים אנו מאלה המגינים על שכונת מנשייה, למען תוכלו אתם האזרחים להמשיך באורח חיים נורמלי. לכל אחד יש תפקיד, אנו נמלא את תפקידנו כאן.  שיהא ברור לכל ההורים - לא נזוז מפה! הננו מוגנים היטב, נשיב מלחמה שערה. הפסיקו את אסיפות-ההורים שלכם! שנו את תוכן מכתביכם, שִלחו מכתבים בעלי תוכן אחר, שנרגיש שהורים עבריים כותבים אותם.

זִכרו אב ואם יקרים! הננו מלאי זעם על נפילת חברינו וניקום את דמם.  איתנים אנו ברוחנו".

נפתלי.

 

    שיירה לגוש-עציון - תש"ח (1948)


במבחן הנאמנות

באמצע אדר א' תש"ח, (2.1948), הגיעה לכפר-עציון הצעה מטעם מחלקת-ההתיישבות של הסוכנות-היהודית: להעביר את חברי כפר-עציון בעלי המשפחות, עם החברוֹת והילדים ששהו בירושלים, למקום אחר, לייסד יישוב חדש. נראה היה שהפירוד הממושך והנטל הביטחוני הינם כבדים מנשוא. הסוכנות-היהודית לא הייתה מסוגלת לפרנס את הקבוצה המפוצלת, שמקורות פרנסתה בגוש-עציון נסתמו.


שלושה ימים התכנסו חברי כפר-עציון לאסיפת חברים כדי לדון בהצעה.  נימוקי היגיון ורגש, הערכות ביטחוניות וחברתיות-קיבוציות, נשזרו אלו באלו.

להלן מבחר מדברי החברים:

 

"את המקום הזה אני רואה כביתי, אבסורד לחשוב שאנשים זרים ישמרו עליו בלי השתתפותנו, זה גם בלתי מוסרי ..."

 

"לדעתי צריך להיאחז במקום בציפרניים ממש".

 

"... עלינו לשקול את ההצעה מנקודת מבט אחת בלבד: איזו פעולה עשויה לשמור יותר על שלמות הקבוצה ... באיזה מצב יש סיכון יותר גדול להתפוררות הקבוצה, ואיך למנוע מצב זה ..."

 

"השאלה היא פוליטית, אם נוכל להישאר במדינה ערבית בזמן שהיא אינה מסכימה לכך ומכריזה שלא תשאיר נפש יהודית חיה בגבולותיה ..."

 

"ייתכן שברגע האחרון יצטרכו להוציא אותנו מכאן מבלי להתחשב עם דעתנו או רצוננו".

 

"הייתי מן הראשונים שהגיעו לכפר-עציון לפני חמש שנים.  הלכתי לכאן מבלי לעשות חשבונות מה נשקף לנו ומה יהיה גורלו של כפר-עציון. לא אהיה מוכן להיות מן הראשונים שיצאו מפה. בעצם הדיון אני רואה אסון לכל עץ שנשתל ולכל בית שנבנה במקום הזה. כל אבן יקרה לנו וקדושה לנו האדמה הזאת, שבהגנה עליה נפלו מיטב חברינו. שאלת התפרקותה של הקבוצה כאילו נדחקת הצִדה לעומת טרגדיה זאת. הנימוק של "אהבתי את ביתי" אינו מורגש בוויכוח, והלא כולנו אוהבים כל סלע ואבן, כל עץ ורגב במקום הזה. ואם תגידו שזה עניין של רגש - נתפסתי לרגשנות זו".

 

"לדעת כמה מהחברים דומה מצבנו למצב האנשים בתל-חי, בימי טרומפלדור, גם אז היו שטענו שלא כדאי להחזיק בתל-חי, אך ההיסטוריה הוכיחה את ההפך".

 

בסיומם של הדיונים, ההצעה נדחתה. הקבוצה כולה נשארה בהר, ודרשה פתרון לבעיה הכספית על-ידי המוסדות הלאומיים.


שדה התעופה

עקב חסימת הדרך לגוש-עציון, החלו בחיפוש פתרונות לקשר עם גוש-עציון בדרך האוויר. בשלב ראשון עסקו בהצנחת אספקה, נשק ותחמושת. על-פי-רוב התרסק הציוד תוך כדי נפילתו, או שנפל בידי האויב.

בשלב שני הוחל בהכשרת מסלול נחיתה למטוסים קלים - "פרימוסים ", בלב גוש-עציון. ביום כ"ז בשבט תש"ח (7.2.1948) ביום השבת, נחת המטוס הראשון בגוש-עציון. בדרך זו הגיעה מעט אספקה ותחמושת, נתאפשרה תנועת מפקדים, העברת פצועים ועוד. כמות המטען שנשאו המטוסים הייתה דלה ביותר ולא היה בכך פתרון לבעיות הקשות בגוש-עציון באותם הימים.

 

 

     "פרימוסים" בשדה-התעופה בגוש-עציון

 

להרחבה:

לדף הבא:

 

קרבות אחרונים ונפילה

 

 


    
 ימי מצור ומלחמה
שיירת ב' שבט

שיירת ב' שבט

כשבוע לאחר פינוי האמהות והילדים גברו המאורעות ביתר שאת. ביום ב' בשבט תש"ח - (13.1.1948) נעה שיירה בדרכה חזרה מגוש-עציון לירושלים. השיירה  הוּתקפה במבואות בית-לחם.

שני מגינים - נוטר וחבר קיבוץ רבדים - נהרגו בקרב.

הדף הקודם | דף 1 מתוך 6 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD