חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 עלוני במחננו

עלוני "במחננו

ח' אדר ב' תרצ"ח - 11.3.1938

         ז' שבט תרצ"ט - 27.1.1939,       י"ג תמוז תרצ"ט - 30.6.1939,       כ"ו תמוז תרצ"ט - 13.7.1939

כ"ח חשון ת"ש - 10.11.1939       י"ז טבת ת"ש - 29.12.1939

סיון תש"א - יוני 1941

ערב ראש השנה תש"ד - ספטמבר 1943

אגרת לחיילינו  י"ז אב תש"ה - 27.7.1945       אגרת לחיילינו מרחשון תש"ו - 7.10.1945

תשרי תש"ח - ספטמבר/אוקטובר 1947       מרחשון תש"ח - אוקטובר/נובמבר 1947       טבת תש"ח - ינואר 1948

 

 

 

 

 

                                             ב מ ח נ נ ו

 ­­­­­­­­­­­­­­­­­­­ב " ה.    ערש"ק  ח/ א ד ר   ב'   צ"ח.                                                        מס' ה.

 

 

   ה ת ו כ ן .

      א-  כבושים  -  ד.ק.

      ב-  מן הצד  -  ד.צפורי.

      ג-   מכתב למזכירות - מ.ח.

      ד-   פעולות הגזברות  -  ד.צ.

      ה-   ומן המזכירות  -  ד.צ.

      ו-    דו"ח מפעולות ועדת הכלכלה -  אהרן

      ז-    דו"ח מועדת החברים - צבי

      ח-   דו"ח מועדת הבריאות  -  לאה

      ט-   מפעולות  התרבות - שמואל

      י-    הדים -                   א.י.

      יא-  הודעות

 

 

כיבושים

 

כבושה של "טירת-צבי" היה מאורע חשוב במחנינו הן מבחינה מעשית והן מבחינה חנוכית. בפעם הראשונה הועמדה תנועתנו הקבוצית הצעירה בפני שאלות הכבוש והגנה במלואן והיא הצליחה להתאים את עצמה לכל הדרישות הקשות ביותר. ויותר מאשר הדבר משמש להשיג מעשי, יצירת הנקודה ההתישבותית הראשונה שלנו וכבוש השממה, ישנו ערך חינוכי עבור תנועתנו בארץ ובגולה וביחוד עבורנו חברי הקבוצה. לא זרים היו לרוחנו תפקידי הכבוש והגנה גם לפני עלית "טירת-צבי" אבל לא היה הסמל החי שידגים את הדבר בחיים ושישפיע עלינו להתכונן בכל יכולתנו לקראת המשך המפעל הזה. והיו כבר נצני מחשבה על סדור קל של הקבוצות בסביבה נושבת, עם כל הנוחיות שבדבר והלא סכנה רבה היה בגישה כזו לתפקידנו ההתיישבותי. באה "טירת-צבי" ונתנה את הכיון "לתורה ולעבודה לכבוש ולהגנה".

ועם עד כה, במשך 7 חדשים השגנו הרבה בהתבגרות מחשבתינו ע"ד התישבות ותפקידיה שזה מבטא ברעיון הגוש ההתיישבותי בעמק בית-שאן באה ההתקפה האחרונה על "הטירה" ואמץ רוחם של חברינו, שבע"ה הצליחו להדוף אחת ההתקפות הכי נועזות בתולדות מלחמות הישוב, והראתה לנו שוב על תפקיד חשוב שעלינו למלאותו - להיות "שומר גבולות" - שומרים ממש. לפי הנראה תלך בזמן הקרוב ההתישבות בתחומי הגבול שאנו הקבוצים הצעירים נתבע לזה וזה יהיה תפקידנו הלאומי הראשון. כנראה נצטרך בימים הקרובים להענות לדרישה כזאת ואנו צריכים להרגיש את השתתפותנו, אף שהיא מצערה, במפעל העומד להעשות בקרוב בכל ישותנו והדבר צריך להביאנו לידי בגרות המחשבה והמעשה לקראת ההתישבות העתידה שלנו. ואם עוד תקופה די ארוכה, במובן יחסי, מבדילה אותנו ממפעל ההתישבות, צריכה היא להיות מוקדשת להתכוננות מחשבתית ומעשית לקראת זה. מחשבתית-להתקשר יותר ויותר עם העבודה כמו עם מקור חיינו ולהכנס לתוך עול בנין החברה והמשק שלנו, ומעשית-הכשרה חקלאית ומקצועית על אף הקשיים שתלוים בזה. אבל עוד הכשרה מעשית ישנה והיא קוראת לנו יום- יום, שעה-שעה, וביותר אחרי הגנת "טירת-צבי" (ויש להודות שעד כה לא עשינו את כל המוטל עלינו בשטח זה). התרשלנו פשוט מבלי שום תירוץ אפילו, כעת אמנם ישנם שנוים לטובה אבל צבור החברים-וגם העולים החדשים צריכים להבין את החובה המוטלת עליהם.

ואל יהיה הכבוש הזה-כבוש הנפש והגוף גם יחד - מבחינה פסיכולוגית ומבחינה גופנית- אחרי יום עבודה, קל בעינינו.

אין קפיצות במפעלנו. חוליה לחוליה מהדבקת ומהוה את שרשרת המקשרת את ראשית צעדינו בארץ עד למפעלנו ההיתשבותי העתיד לבא בע"ה ואל תחסר בשרשרת זו חולית ההגנה. אנו נתבעים לכבושים  ו ע ל י נ ו  ל ה ע נ ו ת

ל ק ר א ת  ז ה.

                                                                                                      דב ק.

 

מ ן   ה צ ד

     דע את מקומך.   

           הקבוצה הקטנה שנוצרה לשם גדולות, בזמן שאתה עומד מרחוק, מחוצה לה הנך מביט בהערצה מלאה על המפעל, על אותו מקדש המעט נקודת האור בחשכת הלילה, ומכיון שנכנסת פנימה שוב אינך מכיר את מקומך. אתה נתקל בתלי-תלים של פרובלמות ובעיות, פרטים ופרטי-פרטים שאף לא חשבת להתעסק בהם. ראשך ורובך נתונים בעניינים זעירים עד שמתוך רוב האלנות והשיחים אינם רואים את היער. הנך נסחב לתוך הזרם בעל כרכך. ובדברים שבין אדם לחברו ששאפת פעם להתרחק מהם כמתחוי קשת אתה נתון על אפך ועל חמתך. המפעל הוא באמת נעלה, ואתה בן אדם, אם לא תדע לשמור שמירה מעולה, על אופיך ועל מדותיך ירוד תרד. כאן הוא המקום שבן אדם נתגלה, נבדק ונבחן בכל מערומיו. כאן הוא המקום לנצל את כל המדות והתכונות הטובות והרעות.

     ואתה, אם אינך בעל נפש חזקה, נפול תיפול.

 

   קנה המידה.         

           הרבה מאד מחוללי רעיון הקיבוצי בארץ ישראל, באמרם ליצור אגודה אחת במינה ומשפחת האנושיות, באמרם להפוך את העולם קבוצות-קבוצות, אנשים שיוכלו לבצע את חוקי הצדק, המוסר והנמוס, את הרצון, היזמה והמרץ באופן שתופי, באם העולם יתוקן על ידי כך - שאלה (סוף סוף ישנן כבר קבוצות שונות ונבדלות אחת מהשניה בצביונן ורמת חייהן). זכותן תעמוד להן אם רק יצליחו לשפר חברה קטנה בת מאה ועשרים איש, אם רק יעלה הדבר ליצור חטיבה אחת מגוש אנשים שביניהם תשרוד הכונה הטובה והרצון הטוב, והוא העיקר אידך פירושא הוא. המושגים הם די מופשטים ובודאי כל אחד המגין על דעתו חושב את כונתו לרצויה ואם לא בתחילה, בסוף, בזמן שזה עניין של פרסטיז'ה או של אמביציה להיות צודק אין מי שיחשוב את כונתו לבלתי רצויה. אחד העומד מן הצד שאין לו כל עניין בדבר עומד לפעמים ומשתומם על פלוני המגין בחרף נפש ובהתלהבות על דעתו שלכאורה אינה יותר מאבסורד. וחבל מאד שאתה צריך לחרוץ משפט על חברך הקרוב שהוא כזה וכזה ואפיו ומסירותו למפעל וקרבתך אליו ורגשי האמון, הכל-הכל ישתקף מתוך אותה השפופרת.    

 

      ק"ן טעמים.

         אחד העומד במבחן מרשה לעצמו לעתים קרובות או רחוקות לסגת מגבולי החוק והנמוס, המוסר,היושר, הצדק, הדת, מתוך שאיפה לחפש ולעצמאות. ובתוך החברה המצומצמת אם זה נוגע לזולת מיד נוצרים הבדלים במחשבה וכל אחד מביא את החוק לעזרה, בקבוצה תשמעו לעתים קרובות: זה לא נכון מצדו ! לא נכון עשה  ! 

מה פירוש, נכון ולא נכון. מי קובע? אולי יותר נכון שלא תתערב אפילו בדברים הנוגעים לך?  זה עוד קצת מובן זוהי שאיפה לאנרכיה שכל אחד שואף במקצת אליה. יש שם לאידיא כזו. ואיזה שם יש לאותו השפע של חוקים הנוראים אחרי כל עול בכדי לזכותו אחרי כל דעה נפסדת וחסרת טעם בכדי להצדיקה. אין לך דבר יותר קל מאשר לטהר את הכל בק"ן טעמים.

                                                                                                            ד. צ.

 

___________________________________________________________________________

 

מכתב למזכירות.

 מזכירות נכבדה !

        סליחה ומחילה."ירוק" אני עדין וכבר יש לי אליכם "דרישה".בבקשה לאצל לי קצת מציאות. עד לפני שבוע וחצי הייתי אזרח לממלכת "ראשית" אשר מעבר לימים. ממלכה, אמנם בלי מלך ושרים, אולם בכל זאת מתנהגת לפי משטר קבוע ומסוים. מקבלת אינפורט גדול של חומר גלמי לעבוד ועובדת לפי דפוסי מכניקה משלה. התקציב הוא גדול בערך והמאזן נשאר תמיד בעודף. בקשה ממלכה זו לישב בשלוה והנה קפץ עליה רוגזה של "מציאות". השליחים באו תכופים ומבוהלים ודבר "מציאות א'י" בפיהם. אמנם אתם חיים בשובה ונחת אולם את הכל צריך להתאים ל"מציאות". ואותו עדין אינכם מכירים. אמרה זו שמענו מאה פעמים ואחת יוצאת מפי אלה שהודיעו מהתם להבא, בכדי להשמיע את תורת א"י החדשה. מהי "מציאות" ?  מציאות: כצפיחית בדבש התחלנו מדיינים בישיבות. כנהוג אלו אומרים "מציאות" משמעה מכנסיים קצרים. וחולצות של טלאים. ואלה – פירושה, מלריה קדחת וחולי-רע, נמנו ולא גמרו והחליטו שאין ברירה, מוכרחים להמשיך בקים עד שתעלה הפלוגה, תבוא ותגיע לקבוצה בארץ ותעביר לקבוצה דוגמא של "מציאות" אמהית וברורה. במקרה זכיתי להמנות בין חברי הפלוגה ואנחנו מתוך קוצר רוח ותוחלת ממושכת, עד שעלתה שועתינו ונתקבלה. בעמדי על מפתן הרכבת ובהפרדי מהחברה הבטחתי להם באלה ובשבועה: אקח ממציאות הארץ בכלי והעביר לכם לדוגמא. ואז, חלס עם כל הדיונים.

על משכבכם בלילות לעיונכם לא יבהלכם כבר. שנתכם לא תדיר מעיניכם, מאחרי שתדעו כי מעשיכם רצוים ונענים בהתאם ל"מציאות" השחורה. – אמש הגעתי ארצה ובאתי לקבוצה. נאמן להבטחתי התחלתי מיד מחפש: איפוהי כאן ה"מציאות" ?

שמעתי את שיחו ושיגו של אחד: ראיתי את מעשיו והתנהגותו של השני ואני עומד מבולבל ותוהה. אני רואה כאן מציאות הרבה (דרך אגב הייתי מציע לאסור "מציאות פרטית" כמו כסף פרטי ולהנהיג במקומה או "מציאות" א' או "מציאות" ב'). ואיפה היא, איפוא, ה'מציאות' אשר ממנה צריכים חברי בחו"ל ללמוד ובשמה רוצים להפוך עולמות? בבקשה, חביבי, תנו נא לי קצת "מציאות" לדוגמא בשביל הקבוצה בחו"ל בכדי שסוף-סוף יעלו על המסילה הנכונה ולא יעשו את מעשיהם רמיה !

 

                                                                   מ.ה.

 

 

מפעולות הגזברות.

מצבנו הכספי בחודש זה.

       מזמן לזמן מסרנו דיו"ח כספיים בהזדמנויות שונות וכנראה שבכל זאת לא רבים מאתנו חדרו לתוך-תוכו של המצב. דבר זה בולט ביחוד בזמן שבאים בתכניות שונות, מראים על דברים שונים שהם הכרחיים, ודורשים הוצאות של לירות ונותנים עצה טובה לגזבר  -  להתאמץ. גם להתאמצות יש גבול. המלים "צריכים" ו"מוכרחים" ו"יש למצוא סדור" צריך שיהיו תמיד מלוות פתרונות בדדן. ממקור זה וזה תקח את הכספים לכך. לא כדאי לבוא בדברים בעלמא כבר יסתדרו הענינים.המספרים הנתונים לקימן צריך כל אחד מאתנו וביחוד הדורש הוצאות שונות, לדעת אותם על פה ולבוא אחר כך בדעה, מה קודם למה ? המחשבה מה היו עושים אלו לא היה מקום עבודה פלוני או אלמוני: מה היו עושים אלו לא הייתה הכנסה זו או אחרת אינה נכונה כלל. יש לקבוע כי כמה שיש לא מספיק, ואין הקומץ משביע את הארי. יש צורך בידיעה ברורה את מצב עניני המשקיים והכספיים על ידי כל החברים ואחר כך על ידי אותם החברים המכוונים את הפעולה. אחת היסודות שכל קבוצה שלא תפשוט את הרגל הוא א ז ו ן  ה ת ק צ י ב.

והנה המספרים דלקמן מראים שמזה ששה חדשים נכנסו בגרעונות עצומים ביחס לכוחותינו. כל התקוה היתה שבהתחלת העונה הבוערת נוכל לכסות חלק חשוב של החובות.והנה החדש האחרון הכזיב אותנו.

    אשתקד בחדש פברואר היה לנו עודף ההכנסה על ההספקה יותר מעשרים ושלש לא"י. השנה באותו החדש לא יהיה עודף.

    עם הפסקת עונת הגשמים נצטרך לאזור את כל כחותינו בכדי לכסות את הגרעונות ובשום אופן אסור לבוא בדרישות נוספות ובתכניות טרם שכסינו את הגרעונות שנצטברו במשך החדשים של חוסר עבודה.

 

ההכנסות וההוצאות של 6 החדשים האחרונים (ספטמבר - פברואר).   

החדשים                           הכנסות מעבודה              הוצאות הספקה        עודף ההכנסה       עודך ההוצאה

ספטמבר                           44202                         56843                         -                 12641  לא"י

אוקטובר                           48168                         54973                         -                 6805

נובמבר                             35712                         60980                         -                 25268

דצמבר                              42945                         63706                         -                 20761

ינואר                                38507                         51202                         -                 12695                

פברואר - מספרים מדויקים אינם עדין.

 

החדש הגיע זמן פרעונם של שטרות בסכום של 12 לא"י. מלפני 3-4  חדשים משעת בנין הצריף החדש אז השתמשנו בכספי הצריף לקנית מכולת והנה אין כל אפשרות לתן את התקציבים ולא למלאות את הצרכים החיוניים לחדש זה. אין כל ספק בדבר שקודם כל יש למנוע עכוב של הספקת מזון לפיכך נקבע את תכניתנו לחדש זה בראש ובראשונה להספקת מזון. יש סכויים בחודש זה לגבות במצב הכי טוב סכום של 50 לא"י.

              בעד לחם חיבים 65 לא"י-נוכרח לשלם לפחות ---------------18 לא"י

              נוציא בעד פרודוקטים                                 ---------------20   "

              שטרות                                                     --------------12    "

                                                                                              ----------

                                                                                     בס"ה--50    "

 

                          למאזן החדשי חסרים הסכומים דלקמן :

בריאות מלבד קופ"ח באופן דחוף----------------------------15   התחיבו ע"י החלטות, חייבים 16 לא"י  

    "      קופ"ח                       ----------------------------4                                     "     4     "

נפט                                      ---------------------------2

הלבשה ומחסן                       ----------------------------4

לבוש                                   ----------------------------5                                      "     4     "

תרבות                                 ----------------------------1.5

הספקה קטנה                        ----------------------------4

הוצאות חברים                      ---------------------------3

(?)                                     ---------------------------2

זינגר                                  ---------------------------5

דרישות יוצאות מן הכלל        ---------------------------1.2

                                                                          ------------

37.7               לא"י

 

 

 

מ י ו מ ן   ה מ ז כ י ר ו ת

 

          העליה שאנו קולטים כעת צריכה להצעיד אותנו צעד קדימה, דבר זה צריך להיות ברור גם לעולים שבאו להתקשר למפעלנו. לשני דברים עלינו לכוון את עיקר פעולתנו בזמן הקרוב.  א.-הכנסת העולים החדשים לחיי הקבוצה והעבודה:  ב.-להוציא חלק חשוב מהותיקים להשתלמויות שונות. באופן נורמלי הינו צריכים לחכות כמה שבועות ואפילו חודשים עד שהעולים החדשים יוכלו להחזיק מקומות עבודה וביחוד אותם המקומות שחברינו רכשו אותם עבור הקבוצה. הודות להתמסרותם במשך זמן די ארוך הינו יכולים אז להבטיח לפחות שהבסיס הכלכלי של הקבוצה לא יזדעזע באופן יחסי. בינתיים דורשים אנשי העמק את האנשים שבאים בחשבון להשתלמויות וקשה מאד לעשות את הצעדים האמורים במשך כמה ימים. בכל זאת נצטרך לעשות את המאמצים האלה כי אסור לעשות את החשבונות של שעה זו בזמן שעיקר מטרתנו ההתכוננות לקראת העתיד. הגופים השונים הנמצאים עתה אלינו יכול להיות לברכה למפעלנו ואם יגשו בהכרה ברורה ובבטחון להצלת המזיגה. מנסיונותינו בהלכות קליטת עולים חדשים אנו יודעים עד כמה שהעולה החדש מתלבט בזמן הראשון בשאלות בלתי ברורות לו ועד כמה שהוא נוטה לשנות ערכים בכל פעם. אין כל ספק ששליחינו אשר מתפקידם היה לתת כיוון אחיד למהלך הדעות בין הגופים העומדים להתקשר פעלו לא מעט בדבר זה. ונקוה כי הודות לכך תוקל גם הקליטה.בין העולים שבאו זה עתה ארצה ובין אנחנו שהספקנו להכיר במידה מסוימת את תנאי החיים בקבוצה בארץ השתדלנו לא מעט לצור דמות וסגנון חיים שיבטא את רעיוננו בהגשמתו.מבלי לדרוש ויתורים עקרוניים מאיזה צד שהוא, יציב דמות חיינו יצטרך מעכשיו לנגוע מתוך לקוט הערכים החיוניים מסגנון החיים של כל הגופים המתקשרים למפעל.מתוך הכרה זו עלינו לגשת בביטחון מלא לביצוע התכניות שקבענו למשך השנה הקרובה.

            - בשיחת החברים שהתקימה במוצש"ק נתאשרה אסתר אדלר למועמדת. הובע הרצון מצד החברה שחברה זאת תלמד את השפה העברית וזה יקל גם כן לכניסתה בתוך החברה.

           - שושנה קנוהל נתאשרה בתור חברה.

           - מהוה"פ של התנועה שואלים אותנו אם נכונה היא השמועה שבעין עירון מחללים את השבת בחריש ובקציר ובכל עבודת השדה. ובאם כן באיזה אופן הגבנו על כך בפני המתישבים ובאם פנינו בדבר זה למוסדות המרכזיים, רבנות הראשית והועד הלאומי.

       לצערנו הרב אישרנו את השמועה הזאת. כמה פעמים הערנו למתישבים וכמובן ללא כל תועלת.אם עלנו לצאת במלחמה גלויה זאת היא השאלה. אף כי מסתבר הדבר שמתפקידנו החלוצי לעמוד על המשמר מול כל פרצה הנעשת בחומת הדת, עוד לא נעשה עד עכשיו צעדים כאלה מצד איזו שהיא קבוצה. צריך בכל אופן זהירות באמצעים שיש לנקוט בשאלה כאובה זו. דרך המלחמה צריכה בכל אופן לאיזה אגריסיביות כי אם הדרך שתוכחה הגיונית וקולעת למטרה. לעת עתה הסתפקנו במסירת הדברים לעיתונות ואומרם.

ב"ה. א. אדר ב'.

                                                                                                      ד.צפורי.

____________________________________________________________________________

 

דו"ח מפעולות ועד הכלכלה.

     כ"ד שבט  -  כ"ד אדר א'  -צ"ט

 

     במשך החודש התקימו 4 ישיבות בהשתתפות בעלי ענפים שונים וסדרן עבודה. על הפרק היו 7 עניינים, מהם 4 עניני עבודת חוץ ושמירה, 2 ברורים כספיים והיתר בשאלות משק וכלכלה.

 

           -להמצב בכל ענפי המשק

המטבח.    בקשר עם ההצעה לסדר את הקניה שלנו בהמשביר, הוברר שזה לא משתלם מפני שבהמשביר המחירים יותר ביוקר כפי שאנו משלמים בחדרה. לפיכך לא נטפל לעת עתה בשאלה זו. הוקצב סכום של 7-8 לא"י לקנית כלים, חלק מהכלים כבר נקנו.

בהתחשב עם זה שלאה עובדת חוץ ואחראית גם למחסן פרודוקטים הוחלט בישיבת ועדת הכלכלה שחביבה תעזור לה לתקופת עונת הבוערת, דנו גם בשאלה השתלמות "למחסנאית". הוחלט להציע את לאה להשתלמות זו ולהמליץ לפני השיחה לפטר את חביבה מלמלא תפקיד זה. לפי דעת הועדה המקום המתאים להשתלמות, זהו "רודגס". ולפי שהוברר כבר, הם מוכנים לקבל מאתנו בחורה להשתלמות מחסנאית.

לרגלי עונת העבודה עובדת במטבח לרוב אך בחורה אחת וזה מכביד מאד. יתכן שכתוצאה מזה נשמע פה ושם תלונות, ועדת הכלכלה הרבתה לדון על שאלת העבודה במטבח ולא מצאה פתרון אחר מלבד סדור התורנות. כ"כ אי אפשר להעלות את התקציב על 40  לא"י. כל המאמצים נעשו בכדי לסדר לנו קניות בחדרה ובחיפה, שזה עולה לנו פחות מ-50-60 אחוזים .יש לציין שהחודש הצלחנו בזה, רצוי מאד שהחברים יתחשבו עם המצב בזה, ולכל הפחות יביאו תלונותיהם וטענותיהם למוסדות המטפלים בזה.

 

מחסם בגדים.   בחודש ינואר הייתה ההוצאה יותר גדולה מרגיל, נעשו קניות של בגדים כחמישים אחוז בערך מכל ההוצאות. ההוצאה הכללית הייתה : 0 6,99  לא"י

      0 3,56  לא"י    -    בגדים

      0 1.71    "       -    נעלים

      0 1.72    "       -    שונות                        בס"ה   0 6,99  לא"י

יש להעיר שסכום 1,180  לא"י הייתה הוצאה לא רגילה.    

 

גן  .    בועדת המשק דנו על תכנית לגן, לפי התכנית נצטרך להעביר את הגן לחלקת החציר ולהגדיל אותו עד 4 דונם. חשבנו לזרוע כשני דונם תפא"ד, אבל זה לא יצא לפועל מתוך מחסור כספים לקנות זריעה, נזרעו ס"ה ארבע מאות ק"ג תפוחי אדמה על שטח של יותר מחצי ד'. את הזריעה קבלנו מהממשלה. הזמנו 500 ק"ג, אבל קבלנו פחות, מתוך זה נשאר לנו שטח של 300 מטר שנזרע קודם טורמוס. את תפוחי האדמה זרענו בימים כו', כז' וכה' אדר א' ש.ז.-אחרנו קצת בזריעה מפני עונת העבודה שלא רצינו להפסיד ימי עבודה בשביל זה, וזרענו אחרי העבודה. היה עוד עיכוב שלא יכלנו לזרוע קודם מפני שהטורמוס נזרע מאוחר והיינו מוכרחים לחכות עד שיתרקב.

בזריעת תפוחי אדמה נשקעו :

                    כסף.                                  עבודה.

                 430  לא"י     חריש                           13.5  ש'   חריש

                 250    "       טורמוס                            18  "     זריעה

                 250    "       זבל כימי

                 2040  "       זריעה

                ________                                      _____

                2970   לא"י                                    31.5  ש'   עבודה

 

בגן מורגש הכנות לעונת הקיץ.לפני שבוע נזרעו העגבניות הראשנות.במשתלה נשתלו כרפס שורש, פלפל, חצילים, מני כרוב ומלפפונים, מפני הקור צפויה סכנה לעגבניות ולמלפפונים. לרגלי הסערה שלפני שבועיים נשברו חלונות של המשתלה ונגרם נזק של 250 לא"י. מה שחדוה עובדת עבודת חוץ גורם לעכובים בעבודת הגן. ועדת המשק בדיוניה החליטה על גיוס, אבל לא מספיק לסדר את כל העבודות.

 

הלול. -  בועדת המשק הייתה הצעה לבנות את הלול באורך הגדר של הגן, שהיה יוצא יותר נוח לגן וגם יותר יפה למחנה, אלא המהנדס התנגד לכך מטעמים הנדסיים, גם המומחה ללולים בחר במקום להכי מתאים. בכ"ו לח'  אדר א'. הונח היסוד לבנין הלול. הוא יוקם באמצע הגן במקום הסלק, גודלו יהיה כרבע דונם. ב-21 למרץ צריך להגיע מרודגס 600 אפרוח במחיר 22 מא"י האפרוח, באלה הימים נקנה מכונה לקצץ ירק וכלי אוכל.

 

מכורת.   בזמן האחרון נעשו פעולות להגדלת המשפחות ולהכניסם לקראת הפריחה, הגשמים והקור מפריעם לדבורים בהטלה ובניה, בזה ישפיע לרע על היבול.

נרכשו מסגרות ושעוית בכמות מספיקה לשבועות אחדים.השקעות לזה עלו בסכום של 1,550 לא"י. נעשו נסיונות להקיל את העבודה בסדור המסגרות.  באלה הימים נקנה מכונה רדיה שתעלה ביחד עם כל הסדורים 2500 לא"י (המכונה היא כבר משומשת). ישנם סכוים שהסדורים במכונה נוכל לעשות בעבודה עצמית. ישנם סכוים באם תנאי עבודה יאפשרו ומזג אויר לא יפריע שנרחיב את המכורת בעונה זו עד 35 משפחות. בזמן האחרון נעשו כמעט כל העבודות אחרי שעות עבודה.

 

במחנה.    ועדת המשק דנתה על תכנית לשפור המחנה, אם עבודות בהקיף גדול לא נוכל לסדר מפאת שנת השמיטה, בכל זאת נסדר אי-אלו פעולות בשטח זה. מפאת מחסור באנשים לא נגשו עוד להקמת חדר האוכל וסדורים סניטריים. יומים בס"ה עבדו בבלוקים - נעשו 135 בלוקים. בקבוצת רודגס הזמינו 10 מיטות ברזל (בתוכן 4 כפולות) ו-10 מזרונים - כל מיטה עולה לנו 650 מא"י , מיטה כפולה עולה יותר ב-170 מא"י.מזרון עולה 450 מא"י.

אשר עם קבלת העליה נתקל סדור הדירות בקשיים, אחרי שנקים את שלשת האוהלים והפנימיות יהיה לנו 49 מקומות שינה וזה יהיה בצפיפות גדולה. יתכן מאד שנצטרך לחלק חדר גדול מהצריף החדש, לרגלי זה כל הסדורים כעת הם אך זמניים.

 

שונות.   בועדת המשק נתקבלה החלטה לקנות כלי סנדלרות בכדי לחסוך כסף בתקונים. מתוך זה שכולם ב"ה עובדים לא כדאי עוד להתחיל בזה.

חושבים אנו לסדר נסיון בגידול בראוזים, הנסיון הראשון יהיה של 25-30 בראוזים. להוציא את זה לפועל נוכל אחרי שנקים את הלול.

נהלנו מו"מ עם הנהלת קו"ח  לקבל הנחה מהחודשים שהיה לנו חוסר עבודה. ישנם סכויים שנקבל את ההנחות האלו.

בכמה דיונים עמדנו על הצורך של עבודה יותר משותפת בין הועדה והגזבר, כמו"כ דנו על פקוח יותר מלא בכל ענפי המשק.

רשימה מהכלים שנקנו החודש:    כלים לנגריה, לוקס לחדר האוכל, פרימוס לכביסה, צנור גומי , כלים למטבח,שונות למחסן.ס"ה בסכום של 7.500  לא"י.

                                                                                                   אהרן.

 

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

דין וחשבון מועדת החברים

 

ועדת החברים שנבחרה בשיחה הכללית בכא' טבת ש.ז. טפלה במשך הזמן בדרישות חברים וסדורם,במצב החברתי, קליטת העליה והכנסת חברים חדשים, לחיי החברה. במשך הזמן התקיימו 10 ישיבות, סודרו 20 דרישות חברים. בזמן האחרון התחילה הועדה לטפל באופן מיוחד בעניני היחסים בין החברים, צורת הגבה של חלק מאתנו. הדברים האלה יבואו עוד לברור באחד השיחות הקרובות.

                                                                                                               צבי.

 

ועדת בריאות.

 

בזמן האחרון נתקלת פעולת הועדה בקשיים עצומים לרגלי זה שהמטפלות עובדות בעבודת חוץ ואי אפשר למלא דרישות החברים. בכל זאת נעשה הכל בכדי למלא את הדרישות ההכרחיות.

                                                                                                              לאה.

 

הפעולה התרבותית.

 

  בקשר עם המצב בעבודה הבלתי נורמלי,ומפאת סיבות אחרות נחלשה הפעולה התרבותית בזמן האחרון וביחוד ישנה אי קביעות בקיום השעורים. השעור לתלמוד הוא רופף מאוד מפאת מעוט המשתתפים וביחוד מתוך חוסר מרצים. השעור לנ"ך התקים אבל גם באי קביעות. עברו ב-3 שבועות האחרונות על 5 פרקים ביחזקאל, השעור ב"מורה נבוכים" נפסק לזמן קצר. החל משבוע שעבר התחילו בכל ליל שישי לפני קבלת שבת ללמוד פרקים מובחרים ב"רמב"ם" (הלכות שבת ותלמוד תורה). עומדים לסדר שיחות מיוחדות על ערך התפילה בישראל והמצב אצלנו בשטח זה. הוחלט להעביר את שיחות הכלליות מליל שישי לסעודה השלישית. החוג לספרות מתקים בכל שבת והספיק לעבור השבועות האחרונים על כתבי א.ד. גורדון. עומדים להתחיל בהכנות לנשף פורים.

נעשו הסדורים הראשונים לסדור העתונות בחדר קריאה, ולאסוף המאמרים. המאסף נתקל בקשיים בגלל שהוא לא מוצא את העתונים בזמן הדרוש, עד עכשיו לא עלה לנו בסדור כפי שקבענו, נקוה שסו"ס נצליח להכניס סדר בחדר קריאה, וביחוד להציל מאמרים חשובים להאוסף החברים הרוצים לבקר בהצגות קול-נוע מתבקשים לפנות לשמואל א.

עומדים להשאיל בספריה הלאומית ספרים הנוגעים לשאלה הערבית.

                                                                                                    שמואל ארזי.

 

 

הדים.

                                                                                                      אהרון

 

להופעת במחננו.    אחרי הפסקה ממושכת שוב מופיע במחננו, אמנם היום מטרת דפים אלו עיקר לתת אינפורמציה מכל המתרחש אצלנו, אינפורמציה יבשה ופשוטה של מספרים ועובדות, זהוא אות לטובה סימן שצעדנו קדימה, מלפני שנה וחצי מהופעת גליון ראשון של במחננו, שאז הייתה מטרתו העיקרית לתת ביטוי למחשבתנו ולהתלבטויותינו, היום אנו מטפלים במחשבות לבד אלא גם במעשים ויש להראות פה ושם על יצירות ומפעלים, ומתוך זה גם תפקיד העיתון הוא אחר.

במשך שנה וחצי עברנו הרבה מכשולים ומשברים, פקפוקים וספקות, לא פעם הותקפנו ע"י יאוש אכזרי ונדמה היה שאפסה התקווה להתקדמות. היום אפשר לציין שעברנו את תקופת הספקות, אם גם טרם הגענו ליציבות גמורה, אנו צועדים לקראת משהו, בכל השטחים נראים סימנים של ערות ופעולה.

הופעת העיתון בצורתו הנוכחית היא סימן המובהק ביותר שאנו נמצאים במצב של התעוררות. עוד רבה הדרך לפנינו, עוד הרבה תקוות ואכזבות, נצטרך עוד לעבור עד שנצא למרחב ותפקיד העיתון צריך להיות בעיקר להראות לנו את המצב כמו שהוא בלי כחל וסרק, להראות את הכישלונות כדי להימנע מהם לעתיד ולציין את ההישגים כדי להכיר בהתקדמות.אם ימלא העיתון את התפקידים האלה, זכות קיומו מובטחת.

לדו"ח של הועדות.       בפעם השנייה במשך החודשים האחרונים אנו שומעים דו"ח מפעולות הועדות וגם הפעם יש להראות על ערותן. אחת הועדות הצליחה יותר, אחרת פחות, אבל פעילות ישנה פה ושם, נשמעות אמנם תלונות, עוד מתלבטים באיזה צורה לסדר פעולה זו או אחרת, אבל ההתלבטות הרי הוא דרגה של התפתחות.חדשים אנו עדין בפעולת הועדות ועלינו ללמד מניסיונותינו ומניסיונות של אחרים. אבל להימנע מכישלונות לגמרי לא נוכל.

באחת הצלחנו בלי שום ספק בעצם קיום הועדות. הן הכניסו במידת מה סדר בכל שטחי חיינו, הן עקרו את הבטלנות שהייתה כה מורגשת, שנתקלנו בכל פינה, אם בסדור חדר או בדרישת חבר. דומני שעכשיו אין כבר מקום ללעג ששרר לפני שנה כלפי עבודת הועדות, כי היום לא תתואר הנהלת הקבוצה בלי פעולת הועדות.

הגיוס.    היה מי שהתלוצץ על חשבון הגיוס, היה מי שבטל ולא האמין שאנו מסוגלים למאמץ מוסרי ופיזי לתקופה קצרה. יש להעריך את 68 שעות העבודה שנצטברו במשך השבועיים, מלבד עבודתם של בעלי הענפים. לא רבים הם שהצליחו בפעולה זו. יש לציין שכמעט כל החברים נענו ברצון טוב להתאמצות זו, היו אפילו כאלה שהציעו את עצמם לעבודה. אמנם נשמעו גם פה ושם סירובים, אם מתוך פרינציפ או מתוך חשבונות, אבל בדרך כלל לא התבלט הדבר. על חשבון הגיוס יש לזקוף עבודות חשובות כמו זריעת תפוחי האדמה ועבודה במטבח. כסיכום יש להגיד שהצלחנו בפעולה זו.

                                                        ============

הודעה :    לפני שבוע התקיימה ישיבה משותפת של המזכירות, ועדת הכלכלה ובעלי הענפים.הישיבה דנתה על תקציב לחודש הבא. הוחלט: א.-לסדר הלוואה מקופת מלוה בסכום של 20 לא"י, על סמך שטרות של נותני העבודה שלנו. ב.-לדרוש מהסוכנות את שארית ההלוואה שעדין לא קבלנו על חשבון הלול.

              הוברר שהדוחק הכספי ששולט אצלנו אינו תוצאה של גרעון, אלא של הקשיים בגבית הכספים.

 

הערת המערכת.-       נשתרבבו כמה שגיות דפוס לתוך העיתון, ואת החברים הסליחה. נקוה שבפעם הבאה נהיה זהירים יותר.

 ( חזור לראש הדף )

 

 

י"ג.

________________________________________________________________________

קבוצת אברהם                                                                    ב"ה.  ז'  שבט  -  צ"ט.27.1.39

_______________________________________________________________________

 

ב ע ק ב ו ת  -  הזמן .

 

כנוי-השמצה הכי-חזק  נגדנו בגולה היה "עם הסחר-מכר". שאיפתנו הכי-חזקה ותביעתנו הגדולה ביותר, מאת העם השב לתחייה, הייתה שנוי-ערכין ושיבה לטבע, לעבודה, לאדמה. והישוב לא הכזיב. רוב מנינו-בנינו מבוסס על העבודה החקלאית, קשור לאדמה, מפרה אותה ומגן עליה בנפשו ודמו. הועידה החקלאית של ההסתדרות, המתקיימת עתה, מפגינה כוח איתן בל יימוט. ויותר מאשר כל ההחלטות הנלהבות של המוסדות השונים.בתפוצות תשמש ועידה זו אות ועדות כי רצונו של העם לתחייה הוא די חזק להחזיק מעמד ולצאת חוצץ נגד פגעי האויב, שרבו בזמן האחרון.המאורע בעתו הוא. המעורה בקרקע לא במהרה יחת וייכנע. הפרספקטיבה היא רחבה ומבטיחה נאמנה.

ואנו מדגישים את עצמנו גם מחותנים לשמחה זו. אמנם מסגרת הסתדרותית אחת לא מאחדת אותנו. אך, חזקה ממנה המחרישה השומה בידינו, הזעה הניגרת מפנינו ובעיות המשק והכלכלה המטרידות את שנינו גם יחד - הן מאחדות ממילא. אף אנו מחכים לדברו של הצבור החקלאי בגדול.

המאורע משמח.

_

 

       משמח אך גם מכאיב.בחינת "ויחד יתרו"...אם העיר המגוונת, המעורבת שכבות-עם בעלות השקפות שונות וניתנת ע"י כך להשפעה הדדית, הרי לעומתה הנקודות החקלאיות הן בנות גון אחד והשקפה אחידה אותן כאלו הפקרנו כבר מכל השפעה. ועידה המפגינה כח קהל חקלאי כה גדול, אשר שכינת המסורה היהודית זרה לו - מכאיבה עד בלי די !

המאורע גם מעציב.

 

                                                                 _

 

      כאלו הפקרנו, אבל עוד לא הפקרנו. אנו מאמינים עוד בהתערות שתבוא מבפנים. ההתלבטות ההולכת וגדלה במושבים, ובעיקר בקבוצים, לתכן-חיים: הכמיהה לצורת שבתות ומועדים מסורתיים: תשומת-הלב להחלטת הועד-הלאומי על למוד פרקי-יום בתנ"ך, שהיה נראה כל הזמן בעיניהם כיצירה ראקציונית, כל זה מחיש את הגשמת חזון רבנו הגדול זצ"ל.

                                                             _

 

     ותתכן גם השפעה. דוגמה מוחשית של הוי-חיים חקלאי מתוקן, אשר שכינת הרוח היהודי המקורי שורה בתוכו וחופפה עליו-משפיעה ומאלפת. ובת-קול הועידה החקלאית של ההסתדרות הכללית קוראת גם אלינו להתרחב ולהתבסס.

 

                                                           _

 

    להרצאות הנשמעות בוועידה, וגם לדיונים מסביבן, המבליטים את המצב במשק החקלאי ואת דרכיו בעתיד יש ערך רב גם בשבילנו. רצוי מאד שכל החברים יעקבו בתשומת-לב ראויה אחרי הנאמר שם והנמסר ע"י העיתונות בעיקר ב"דבר".

                                                                                                                  מ.ח.

 

 

בעלי התפקידים ופעולותיהם.

 

 

באחת משיחות המוסר שמעתי פעם : "אדם דומה לתנור, אם רוצים שיחמם מוכרחים להסיק אותו מפעם לפעם". נדמה לי כי לו היה מרצה המוסר חבר הקבוצה היה פוסק את פסוקו על מוסדות הקבוצה : "אם רוצים בפעולותן של ועדות מוכרחים לבחור אותן בכל פעם מחדש". תמיד, אחרי בחירת כל ועדה בקבוץ היא מלאה תכניות כרמון, רצון פעולתה כביר ומקיף, במרצה היא יכלה להפוך עולמות. אך אחרי תקופה קצרה של חדשיים-שלשה כל המרץ והיזמה שלה פג ונמס כקרח לפני השמש. כל התכניות בטלות ומבוטלות. אמנם תמיד ישנם גורמים אובייקטיביים. מרכז(ר' פתוחה) ועדה זו נעלב עד עומק נשמתו מצד חברים. הוא לא יכל מבחינה נפשית-פסיחית למלאות תפקידו ולהתמסר לו. מרכז ועדה אחרת שלא מבינים אותו, נתקל בקשיים בסדוריו ונאלץ לדאבוננו "לעזוב את המושכות", ילך כמו שילך, לו כבר לא איכפת. יש וחבר ועדה יוצר לו תורה עד היכן הקיף פעולתו צריכה להגיע. עליו להתעסק אך בגדולות, בפעולות מלאות אחריות ורבות ההקיף. אחרת,מבחינה פסיחית הוא לא מסוגל. ויש להבין אותו. אמנם יש ועדות, אשר לדאבונן נאלצות הן לפעול. שטח פעולתן הוא שוטף, יום-יומי, השעה דוחקת אותן ולא מרשה לחלום על גדולות, או להגיד "לא איכפת לנו". הם המסכנים רצים מחבר לחבר ומבעל תפקיד למשנהו, למצוא סדור לפעולה זו או אחרת. ופעולות אלה תלויות בסמכות של בעלי-תפקידים, אשר לאחר הדבר כבר לא נוגע, לשני לא איכפת והשלישי לא מתעסק בזה. רע ומר להם אם זה הגזבר או סדרן העבודה לא מוצא את ידיו ורגליו, מסדר עשרים אנשים לארבעים עבודות, ואחד מהשני לא יודע מהעשוי וממה שצריך לעשות, גורם מרירות בין החברים ורואה איך שרכוש הקבוץ הולך לטמיון. והכל בגלל מה? אודה שאיני יודע את הסיבה האמיתית.יתכן שגורם לזה מה שאנו יותר מדי רגישים. כל דבר קל פוגע בנו: כל מכשול קל-ערך שולל וממית את יזמתנו ומרצנו. רוצים אנו בנוחיות. הכל שיסתדר כפי רצוננו, מבלי קשיים ותקלות. אז נעשה את ה"טובה" ונפעול. אחרת מוטב שנמשוך את ידינו, נעמוד בפינה, וכל הפעולה שנלהבתי קודם ממנה-לא איכפת לי כבר. אהיה בחור טוב, לא אבוא בריב עם אף אחד, בלב שקט ובמצפון נקי אסתכל ולפעמים גם אבקר, אצעק חמס על כשלונות ושגיאות מאחרים.

       ואחריות?מושג זה זר הוא לי. טרם הספקתי להכיר מה זה. אולי אמת תורה זו האומרת "גם אחריות היא מידה קבוצית". כלם אחראים במדה השוה. אם השני לא אחראי גם אני אהיה כמוהו. יתכן שזאת היא מדה כללית של קבוציות. נדמה לי אך אם זאת היא דרכנו ליצירת חיינו לא נרחיק לכת ונכשל באמצע הדרך, אם לא נכיר את הכח להתגבר על כל המכשולים שאנו נתקלים בהם במלוי תפקידנו - פול נפול לעתים קרובות מדי, שכל אחד מאתנו הוא הלא בורג ממכונה זו הנקראת קבוצה, ובעל תפקיד הוא אחראי לחלקים שלמים מהמכונה הזו. כל סטייה קלה מהדרך, כל העמסת דברים על גבי אחרים, השתמטות והתחמקות מעמיד את כל המנגנון,שולל את האפשרות מפעולה מאלה שתפקידם מכריח אותם לפעול.שום דבר לא מסתדר מעצמו, מהעברת מחסן ישן עד דאגה לבריאות חברים. אם אין ועדת בריאות אז לא דוקא חברים סובלים מזה אלא גם סדרן העבודה לא יכל תמיד להכריע אם חבר זה יכל לצאת לעבודה אם לא. ואם הוא עושה זאת הרהו גורם למרירות ונוחל כשלונות בפעולתו. אם ועדה משקית לא ממלאה תפקידה אין אך השאלה אם עבודה זו יותר טוב מסתדרת, אלא רכוש הקבוצה הולך לאבוד. אין עין מפקחת מה ואיך לסדר. כל אחד מסדר לפי הטוב לו ולא יכל עד כמה הוא מביא נזק בעשותו עבודה זו או אחרת. צריך שיקום מוסד מרכזי, מזכירות או שיחת הקבוץ, שיגיב ויתקן את פני הדברים. מוסד שיהיה ער לכל דבר, או-אז נדע למצוא פתרון לכל הבעיה של בעלי תפקידים ופעולתם.

                                                                                                              אהרן.

 

 

מ ה ג ו ל ה  -  לקבוצה !

 

 

      ברכת המועצה הארצית של בני-עקיבא בגליציה המזרחית - במושבה האחרון בלבוב

חזק!

בימי זעם ועברה בארץ ובגולה התכנסה מועצתנו הארצית. כלנו היינו חדורי הכרה כי גורלכם גורלנו. חשבנו הרבה איך למלא את המוטל עלינו כלפיכם. החלטנו לעשות ולפעול.

דברנו הרבה עליכם ועל חובותיכם כלפינו.- בהדרכה, בעזרה, בשליחות.

נחזק חילכם. גוננו על עצמכם ועלינו.-

                                                             מ.קרונה, ז.בלומנצויג, יעקב שדמי

 

 

על ה"צורה".

 

      ברצוני הפעם לא לחדש שום חדושים, כי-אם לנגוע בשאלה, שהיא לפי דעתי, חשובה בשבילנו מאד, והיא שאלת ה"צורה" בחיינו. אין זו פרובלימה חדשה אצלנו, ובטוחני שלא פעם נאמרו בהזדמנויות שונות. בכל-זאת כדאי תמיד לעורר ולשנן דברים שכבר נאמרו ואשר חשיבותם תמיד אקטואלית.ברור וידוע לנו כי יצירתנו הקבוצית דורשת מאתנו יצירת חברה מתוקנת במסגרת-חיים מתאימה עם ערכים תרבותיים נאותים.

הם-הם שצריכים לקשר אותנו ולהדריכנו באותו הקו לקראת המטרה. כמובן שלקחנו עלינו חובות של מצוות ומנהגים שונים, אשר לכאורה נראים הם לנו כעול המכביד לנו בחיינו.אבל אם נתעמק יותר בהם נראה שהם-הם הבאים לחנך אותנו להגשמת המטרה. למעשה נתקלים אנו בכל מיני קשיים ברצוננו ליצור מסגרת כללית המתאימה בשביל כולנו, בה נמצא ספוקנו הרוחני-נפשי. לעצם הדבר כלנו מסכימים שרק על חיי כלכלה נוחים אנחנו לא מתקשרים ולא מוצאים את ספוקנו בחברה. נכון שהכלכלה והשאלה החמרית הן תנאים מוקדמים לקיומנו. אבל מבלי להקטין את ערכן מוכרחים אנו לדאוג הלא גם לצרכינו הנפשיים. הן לא רוצים אנו בחיי קולכוז ומשטר מסוים בלבד. רצוננו בחברה אחידה וברעיון משותף וצורת חיים נאותה. למעשה קשה לנו יצירת דבר זה. הכחות המתנגדים לאותה האחידות מהוה ה"אני" של כל אחד מאתנו.

      כל אחד מאתנו מושך לכוון אחר, בהבינו את מושג ה"חופש" באופן אחר מחברו. במצב כזה קשה להכניס מנהגים וצורות שונות אשר יהיו למורת-רוחם של האחרים. יוצא כי מה שאחד יוצר היום הורס השני למחרת. האדם מחפש את כל הנראה בעיניו ליותר קל ונוח, ואינו מתחשב עם דרישות הכלל כלו. ורצוי לנגוע בצורת המסיבות בשבת ובחגים, וכל מיני אספות המבליטים את רמת חיינו המוסריים-תרבותיים. קשה אמנם ליצור צורה מתאימה לדרישות כל יחיד שבחברה, אבל חשוב ויותר קל ליצור בשביל כלל צביון מתאים של צורת חיים. ברם, יצירה כללית דורשת התאמצות מכל אחד, שכל אחד יהיה די-אקטיבי, בכדי להשלים יחד דבר שלם. קודם-כל צריך כל אחד להיות חדור דאגת שפור והעלאת רמת חיינו התרבותיים.

   והמציאות?-

     לא מספיק זה שהחברים לא עוזרים, אלא באדישותם כלפי הערכים האלה הורסים את מה שנוצר כבר ומבטלים את מה שעומד להווצר. פה ברצוני בקצרה להתעכב על כמה פרטים השטח הנ"ל. למשל,מסיבות בשבת, אין גבול לשיחות-הסרק בשעת האוכל. זה לא משמע צריכים בכלל לשוחח. אדרבה, טובה ויפה היא שיחת חברים היושבים ע"י שולחן-עד גבול. אפשר הרי לדבר ביותר שקט, ולאו-דוקא להפריע בשירה. זה נוגע גם בנימוס, החשוב מאד בחברה תרבותית.   

     ומה שחשוב ביותר: לא צריכים לעזוב את חדר-האוכל מיד עם גמר האכילה, בזמן שצריכים עוד ללמוד פרק בנ"ך או לזמר זמירות ולברך. נחשוב-נא איזו צורה תקבל המסיבה אם כל אחד ידאוג למה שיותר קל בשבילו ובכלל לא יתחשב עם החברה. ידע-נא כל אחד מאתנו, שעצם היסודות הרעיוניים שלנו מחייבים אותנו להתעמק יותר בחיינו ולהעלותם בכל המובנים. לא נוכל להסכים, הרי שחדר-האוכל ישמש לנו למסעדה ותו לא. אנחנו צריכים לדאוג שהשלחן עליו אנו אוכלים יהיה כמו שתארו אותו חכמינו ז"ל: שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאלו אכלו משלחנו של מקום". ואם יבואו אחרים לחלוק על השקפות אלה ויתנגדו לצביון מיוחד צריך על כך להתוכח. ורצוי היה איפוא, שועדת-התרבות תסדר שיחות על נושא זה, בכדי שנגיע לסדר בחיינו ולקביעת צורה בהתאם ליסודות הרעיוניים שלנו.

                                                                                                     מנחם ר.

 

 

לבעיות הפעולה התרבותית

 

ב. חוסר ספרים.

       השאלה הכספית מעיקה עלינו ומפריעה בפעולתנו התרבותית בלי הפוגות.  ברור הרי,שספרים הם תנאי קודם למעשה וכשאינם, ואין האמצעים לרכוש אותם, נמצאת הפעולה סובלת, יוצאת מקוטעת, מסורסת ובלתי-הרמונית. החוגים לעברית לא יכולים לפעול כרצונם מבלי ספרים מתאימים: חוג לתולדות הספרות לא יכל להווסד מפאת חוסר הספרים: מחזור ההרצאות הספרותיות לא יכל להמשך מפאת אותה הסיבה: כן גם כל השאר. הספר החסר הוא המתנקש הראשי בהצלחת הפעולה, הוא המכשיל את הנסיונות, מכווצם ומצמצמם. ולא זו, אלא גם בקריאה החפשית איננו יכלים לבחור במה שקרוב לנו, או להשתלם במקצוע מסוים, או לעבור על איזה נושא מיוחד אלא אנו מוכרחים לקפוץ מנושא זה לאחר ולהתאים את עצמנו לספרים שעלו בדעת אנשים נדיבים להמציא לנו (יבואו-נא בכל-זאת על התודה והברכה, כי לולא הם מי יודע מה היה לנו ולספריתנו). גם חדר-הקריאה מחוסר חוברות ועתונים פריודיים, שראויים היו מאד להמצא בו. ועוד כהנה וכהנה רבות הן ההפרעות הנגרמות ע"י המועקה הכספית. וגם בשטח זה לא ערה די-צרכה מזכירות "הקבוץ הדתי". עליה,  א. לדאוג לתקציב מיוחד לפעולה התרבותית (מהמרכז העולמי של המזרחי, הועד הפועל של הפוהמ"ז, קרנות,מפעלים, הקצבות חד-פעמיות וכו') : ב. לדאוג להספקת ספרים מרכזית בשביל הקבוצות לפי הדרוש:  ג. לבוא בדברים עם מערכות עתונים ובתי מסחר לספרים בדבר הנחות הגונות בשביל קבוצותינו.

     וגם השטח זה עושת ועדת-התרבות מאמצים לשפור וסדור. סודרה כבר סופית הספריה וגם בה אפשר לבחור הרבה ספרים חשובים ומענינים. נתוספו, ע"י החתמה, חוברות ועתונים. ובכוון זה נעשה את המאמצים הכי-גדולים, כי גם הפעולה התרבותית החפשית מהווה עיקרי ומכריע ביצירת הוי תרבותי כללי בקבוצה.

 

                                                                                              משה חיים.

 

 

על עזיבה אחת.

 

     בגליון האחרון של "במחננו" עורר אחד החברים את השאלה מהו קנה-המדה שאנו צריכים לקחת בדיוננו על קבלת חבר. בטח שנימוק חשוב ועיקרי הוא מדת ההתמסרות של החבר לקבוצה, ואם היא באמת מטרה שלו. נדמה לי שאין אנחנו מסוגלים תמיד להעריך כראוי את המדות של החבר שהחליט לחיות אתנו ולהכיר את רצונו.

     המקרה האחרון עורר אותי להביע בכתב את דעתי, במקום להגיד אותה בשיחה,שהגענו אליה.

     טוב הכרתי את החברה כי גרתי אתה בחדר אחד ולא פעם שפכה לפני את לבה. המאורעות בארץ השפעו עליה שלא תשאר בעיר והחליטה לצאת למקום מסוכן, לעזור בשרות הלוחמים בחזית. אנשים קרובים לה לא הרשו לה לעשות הצעד הזה. גם בגלל הסכנה הכרוכה בזה וגם בגלל החברה הבלתי-מתאימה לה. היא החליטה אז לבוא לקבוצה איפה שתהיה לה גם חברה טובה וגם תוכל למלא את שאיפתה. ראיתי בעיני את התמסרותה בעבודות ובתנאים קשים בזמן שאחרים השתמטו מהם. וזוכרת אני בזמן ההתקפות המרובות עלינו, וכשהגיע הלילה לא העזנו לצאת בלי שמירה. חסרה אז מנה אחת בשביל היוצאים לעבודת-חוץ, היא רצה ממקום למקום להשיג את החסר אע"פ שזה לא היה מתפקידה. רעדנו אז בשמענו יריות מקרוב, והיא באה בהתלהבות עם הסל ביד והיתה מאושרת באותו הרגע.

    וזוכרת אני גם כן את הדעות השטחיות ששמעתי מדברים עליה. חכיתי הרבה שאוכל להתנגד לכך. אבל בינתיים היא שמעה במקרה דיון על אחד המועמדים, והתחילה דואגת שמא לא יקבלו גם אותה. שמעה גם מפי אחד החברים, שאחדים עומדים בסימן שאלה אם לאשר אותם ולא יכלה להשתחרר מאותה ההרגשה. לא רצתה להגיע לרגע זה והחליטה לא לפנות. שבורה ומיואשת עזבה אותנו. מקרה זה ועוד מקרים אחרים צריכים ללמד אותנו מהו קנה-מדה אשר נקח אותו בשעה שנדון על קבלת חבר לקבוצה.

                                                                                                          עתליה.

 

 

ועדה שחסרה.

 

        לא פעם הודגש כבר, שבין כל  הועדות הקיימות אצלנו צריכה לפעול עוד ועדה והיא ועדת-בריאות. אמנם בבחירות הכלליות שבאספה החצי-שנתית בוחרים גם בוועידה זו, אולם אחרי זמן-מה אינה פועלת ובכלל מפסיקה מלהתקיים. וזה בגלל כל מיני גורמים. אבל יש גם לכך סיבה מיוחדת: לא נותנים לוועדה די סמכויות.לא מספיק בהחלט שהועדה תטפל אך ורק בתחבושות או דיאטה. והיו גם מקרים שרצינו להרחיב את הפעולה, וכבלו את ידינו ע"י הגבלות אשר השפיעו מאד לרעה. אם החלטנו, למשל,פעם בחיוב על דרישת חבר , באה המזכירות ודחתה: ופעם שניה היה בדיוק ההפך מזה, המזכירות אשרה את מה שאנו דחינו.

      וחסרה גם ההבנה והאימון מצד החברים. מסדרים, למשל,לעבודה אנשים שיש להם חום משום שהם לא הודיעו על זה כלל. או, עובדה אחרת, הולכים בעצמם לועדת-עבודה להודיע על מחלה. הרי כל זה צריך לקבוע הרופא וועדת הבריאות. במקרים אלה מפסידים גם את כרטיסי-הכלכלה מקו"ח.

      אין גם סדר בטפול. אי אפשר לעסוק בפעולה זו בזמן שעוסקים האחרת. צריך שיהיה זמן קבוע לטפול בתחבושות וכד'. ולזה צריך פתרון בימים הקרובים, אחרת יסבלו החברים גם הלאה. בגלל זה הולכים גם החברים בעצמם למרפאה וזה מביא לאי-סדר ולהפרעות.

     אולי בכל-זאת ימצאו הדברים אזן-קשבת ובשיחה הכי-קרובה יבחרו סו"ס בועדת בריאות מתאימה ופעילה?

                                                                                                          מרים.

 

 

דב  קנוהל    

 

 פעולתנו בתוך ארגוני הנוער

 

 

       רוצה אני בזה לעורר שאלה, שלא פעם כבר הובאה לדיון אצלנו, אבל עד היום לא מצאה לפי דעתי את פתרונה הרצוי. וזוהי שאלת הקשר והפעולה מצד "הקבוץ הדתי" בתנועות הנוער של תו"ע. בכדי להבהיר את השאלה ביתר בהירות אנסה ראשית כל לשרטט את התפתחותה לפי תקופות שונות של התפתחות אגודינו הקבוצי בארץ.

       בראשית ימיה של התנועה הקבוצית שלנו ריכזה בתוכה שני סוגים של חברים יוצאי תנועת הבח"ד בגרמניה-ברודגס, וחברים בודדים מכמה ארצות מזרח אירופה בשח"ל. ראשוני קבוצת-רודגס הבינו כבר בשנים הראשונות, שהתפתחות הקבוצה תלויה בהרבה בקליטת העליה, וזה מחייב פעולה מרצית בשרות הבח"ד, שכן יצאו מטובי החברים לפעולה בגרמניה. אבל היותם קשורים בתנועה בגרמניה שהיתה אז מנותקת מהתנועה העולמית וביחוד מתנועת תו"ע בפולניה, הוזנחה על ידם בכלל תנועת הנוער הדתי בארצות אירופה המזרחית. לעומת זה חברי שח"ל לא העריכו את הפעולה התנועתית כי חסרה להם ההרגשה התנועתית במדה הדרושה, בכדי לראות את מפעלם כגרעין לזרם מיוחד בתוך תנועת תו"ע. מפעלם היה בשבילם יותר מפעל יחידים.

      מהצד השני היו ארגוני הנוער של תו"ע בתקופה ההיא עוד בראשית חיתוליהם. ברובם היו מורכבים מנוער עוד בגיל צעיר שטרם הגיע לגיל של הגשמה והיו נתונים תחת אפטרופסותם של חברי צעי"מ למקומותיהם. ומובן הדבר שארגון במצב כזה לא שמש נקודת משיכה עבור החברים בקבוצים, בין כך, חשבו העבודה תהיה לריק.

      לאט לאט נשתנו פני הדברים בהחלט. ארגוני הנוער שלנו התבגרו, יצרו נקודות הכשרה, יצאו מתחת אפוטרופסות של "הצעירים" הזקנים וסללו להם דרך עצמאית במחשבה ובהגשמה, זכו גם לעלית ראשוני חבריהם, שבחלקם נקלטו בקבוצות בארץ וע"י זה קירבו אותם לעניני תנועת הנוער ובעיקר לזו שבאירופה המזרחית. לא ארבה בפרטים הנוגעים לשאלה זו, אציין רק את המצב בו נמצאים הענינים כיום. הגענו לידי גבוש מסוים בשטח זה. בארגוני הנוער בכל הארצות ישנו גידול וגבוש ארגוני, בקורת המחשבה וכוון קיבוצי מסוים. ביחד עם זה ישנה כיום כבר כתובת ברורה ומסוימת עבור הארגונים האלה, מוסד עולמי שבהקמתו יש לנו חלק רב: המזכירות העולמית לארגוני הנוער. והנה גם אצלנו בחבר-הקבוצות הספקנו ליצור מוסדות מסוימים לפעולה ארגונית ותנועתית, המזכירות והועדות השונות עלה בידיהן ליצור קשר מסוים עם המוסדות המכוונים של הארגונים הנ"ל.

        ואם אמנם אין להעלים עין מההתפתחות הזו ומהשגים שהגענו אליהם יש בכל זאת צורך להעריך את המצב לאמיתו ולהוציא את המסקנות הדרושות. בשנה האחרונה הונח היסוד לקשרים בין המזכירות של הקיבוץ הדתי ובין ארגוני הנוער, ואם אמנם אין להסתפק במצב הדברים, הרי יש בכל זאת לציין את ההטבה הניכרת בזה. מן הצורך היה להמשיך ולטפח בקשרים אלה ולגשת גם לפעולות מעשיות אחרי שחלק מפעולות אינפורמציה וההדרכה בכתב תעשה ע"י המזכירות העולמית ורבים התפקידים: החל מהשתתפות במזכירות העולמית, השתתפות בעבודת בנ"ע בארץ, שליחת שליחים לפעולה ארגונית והדרכתית בין הנוער בגולה,כיוון וריכוז פעולת ההכשרה בארגונים אלה וכו'

        והנה אם כי להלכה אין אולי התנגדות לגישה זו אבל למעשה הרי נידחים הענינים האלה לאחרונה. בכל דיון ופגישה, תמיד התירוץ של שמירת וביצור הקים-"צריכים ראשית כל לבצר את הקבוצות והארגון הקיבוצי שלנו ורק אז נוכל לקבל עלינו את הפעולה בנוער שהיא בכל זאת אינה לוחצת, בוערת וקרובה כל כך. אין לנו די כחות לפעולה זו ויוצא לותר על כמה שטחי פעולה מעשיים של התנועה הקיבוצית, וזה לא בא בחשבון!!  כאלה הם בערך הנימוקים והזנחת הפעולה, שנשמעים מפי החברים הפעילים כיום במוסדותנו, וכתוצאה מזה הזנחנו הרבה בפעולתנו זו ואין אנו נענים לדרישות התכופות של חברינו בגולה.

       מתמיד נלחמתי בגישה זו, שאני רואה אותה כתוצאה ממבט תנועתי צר ומוגבל. איני יכל אף פעם להסכים להבדלת עניני התנועה הקיבוצית מעניני התנועה הכללית, כי אני רואה בהם שרש ואם לכל מפעלנו. וההזנחה הזו מתנקמת בנו קשה בכמה וכמה שטחים מחיינו. אביא רק כמה דוגמאות: בקבוצותנו חלשה מאד מדת הבגרות הציבורית והענין לשאלות "הפועל הדתי" הוא חלש מאד, לא פעם אני תמה על האנשים האלה וגישתם-כאלו חיו באי נידח מבלי להרגיש קשר למה שמתהווה מסביב. הדבר מובן כי באם החבר לא יודע ומרגיש בכל יום כי ערש הקבוצה בה הוא חי היא תנועה ציבורית בעלת מטרות מסוימות ושהתפתחותה וגיבושה של הקבוצה בתור תא צבורי בעל אופי מסוים תלויים בהרבה במעמדה של התנועה-איך יתפתח ענין וקשר לצבור, הלא יותר נוח לחיות חיים שקטים בלי עול של פעולה צבורית. שנית: אין בקבוצותנו ערות לשאלות חינוך והדרכה. גם אצל החברים שאין להם בגן או בבית-הספר- מה שאין כן בקבוצות מזרמים אחרים שחבריה מתענינים בשאלות אלו, מתוך הכרה ברורה כתפקיד של חינוך והדרכה בין הנוער מוטל עליהם בכל תקופה ובכל מצב. העובדה הזו גורמת לבגרות רבה בשטח החינוכי וערותו של כל הצבור בקבוצה לשאלות החינוך שהנן נפתרות לאור דעותיו של הצבור ולא של יחידים.

         ועוד, כל קבוצותנו נמצאות במצב של קליטת העליה ואנו עדים תמיד ללבטים רבים הנובעים בגלל אי-הכנת העולים לחיי בקבוצה בארץ. לא פעם נגרמים קשיים רבים בחיי הקבוצות, וגם לעזיבות של חברים טובים, לו היינו מתאמצים ושולחים חברים בעלי נסיון להדרכת ההכשרה היינו נמנעים מהרבה מאמצים מיותרים שהננו נאלצים להשקיע בכמה משטחי חיינו בקבוצות.

        כאלו הן התופעות המתגלות בחיינו הקבוציים הקשורות והנובעות מתוך מצב קשרינו עם ארגוני הנוער. ועוד על הרבה תופעות אין כאן המקום להתרחב. חושבני שברור הדבר שכל חבר התופס את מפעלנו כגרעין לתנועה ציבורית רחבה בעלת פרטנזיות להשפעה מתמדת בתוך שורות הפועל והנוער הדתי - שמוכרח לבוא שנוי רדיקלי בשאלה זו. וזה בתקופה הכי קצרה. למרות כל התפקידים הרבים המוטלים עלנו בתוך הקבוצות כשלעצמן ואפילו על חשבונן. אם נתרפה בפעולה זו, ונחכה להזדמנות שנוכל להפנות מטרדותנו, מי יודע מה שיתרחש בינתיים בין הנוער, ומי יודע אם נאחר את המועד.

         על דרכי הפעולה הזו בהתאם למצבנו וליכלתנו-

 

הערה : המאמר נועד עבור "בטאון הקיבוץ הדתי" שלא הופיע ולכן יש לו צורה יותר כללית.

 

לבעית התישבותנו בכפר-יעבץ

 

        אחרי קראי ושמעי את הצעת המרכז-החקלאי בנוגע להתישבותנו בכפר-יעבץ,רוצה אני לשאול: למה מעלימים או מדברים בקלות על הקשיים ועל הדברים השליליים שבהצעה זו, ומדוע שוכנעו כמה מחברינו, באופן כה מהיר, בחיוב ההצעה הזו ?

        אני רוצה בזה לבחון את הדבר ולעמוד על החיוב שבו וגם על השלילה. התנאים לפי המרכז החקלאי הם: א. 420 דונם אדמה.  ב. 25 מקומות עבודה.  ג. תקציב בזמן הקרוב, על חשבון זכויות הותק של כפר-יעבץ.  ד. מחנה מסודר.

        לסעיף א.:  הכל מודים שהאדמה הזו לא מספיקה, לא לפלחה ולא למטעים, אלא שסומכים על ההבטחה לעתיד על 400 דונם קרקע נוספים. ואם-אמנם בראשונה אין צורך ביותר אדמה, מבחינת אפשרות העבוד על ידינו, הרי מבחינת סדור תכניות וניצולו יש בהחלט לדעת על זה מלכתחילה.

        על צורת המשק, אינטנסיבי או אקסטנסיבי, אין כאן להתווכח, משום שנצטרך בין כך להתאים את עצמנו לתנאי ההתישבות בארץ.

        ב. עזרה גדולה להתישבות מהוות האפשרויות להכנסות מבחוץ בזמנים הראשונים עד שהמשק מתפתח ומתחיל להכניס. אחרת הוא, אולם עבודת החוץ כמקור פרנסה ולזה יש להתנגד, כי פירושו של דבר הוא לוותר מלכתחילה על זה שהמשק יהיה עצמאי ויעסיק פעם את כל החברים. הרי איננו הולכים להתישבות רק בכדי לפתור את שאלת חוסר העבודה בכרכור.

        ג. בעניני התקציב אני לא בקי כראוי ובכל זאת יש הרושם שחלק קטן ממנו יפול בגורלנו, אחרי נכוי החובות המרובים וההשקעות שבוזבזו ע"י אנשי המושב, במשך ימי שבתם על האדמה הזאת. יש חשש מבוסס שמעמיסים עלינו את סבלות המושב ניקים.

        ד. המחנה הנותן לנו אין בו משום יתרון כ"כ גדול תמורת הסכומים הגדולים שהושקעו בו, ואשר היינו יכולים להקים בשבילנו מחנה מתאים לנו ולפי צרכינו. כלל גדול יש לי שאין להכנס לדבר כה חיוני בשבילנו לסבך של עניינים בלתי ברורים(?) וקבועים מראש. ואצלנו אני רואה רק בלבול-מה ובלתי המרכזות בכל הדבר. אני רוצה איפה למנות גם את הצדדים השליליים, והמכריחים אותנו לדחות את ההצעה לגמרי.                      כשלון המושב וסבותיו. שלא הוסרו עד כה.

       

ב.חוסר אדמה. אין לבנות על סמך הבטחות לקניות קרקע נוספת, כשם שלא נתגשמה תקוותו של המושב במובן זה, ומה שהביא לידי טרגדיות של אנשים שהתנועה מחפשת דרך איך להוציא אותם מהבוץ הזה, ובצדק.

ג.התקציב יבולע בחובות בשביל השקעות המושב אשר צריך להחזירם.

ד.מצב הבטחון . כפר-יעבץ היא נקודה קיצונית מאד בשרון. ההתקפות עליה הן מאד תכופות.

ה.שאלת ההתישבות הגושית. באם אין גם סכום הקרקע הדרוש בשביל קיבוץ אחד. היתכן שיתישב בקרוב גוף דתי בקרבת המקום? אמנם אפשר להסתמך על אמונה אשר קבעה בהתפתחותו של כל הישוב-אבל אל לבוא ולהגיד שזוהיא הצעה קונקרטית. במובן הקונקרטיות של ההצעה אין ליחס לה כל ערך. אלה הם הנימוקים החיצוניים. כעת ניגש לדון מבחינה פנימית של הקבוצה וצרכיה.

        בעלי ההצעה המכירים,מעט מאד את מצבנו הפנימי, מנמקים את חיוב ההצעה גם מבחינה הפנימית של הקבוצה. היחסים החברתיים ישתפרו, ותחדל לגמרי הבעיה הזאת, קשר החברים לקבוצה יהיה קבוע, וכו'.

אולם אנו לא צריכים להפנות את תשומת לבנו לדברים האלה, שנאמרו לנו מן החוץ שאין בזה על מה להסתמך במציאות שלנו.

        צדקה הדעה האומרת שגם בהתישבות קימות פרובלימות חברתיות. צריך גם לקחת בחשבון שהגוף שלנו הוא צעיר מאד ומחוסר נסיונות, וגם מבחינת הכשרת חברינו איננו עוד מוכנים לדבר. דרוש הועד לפתוח שנה לשם זה. מבחינת הבטחון, למרות ההתקדמות במובן זה, בכל-זאת לכפר-יעבץ איננו עדיין מוכנים. נצטרך אמנם ללכת להתישבות כיבושית אבל בהכנה קודמת ובאם שאר התנאים ימריצו לכך. אני עובר על הגורם המספרי, שאמנם הוא מצומצם מאד בשביל יציאה להתישבות, מתוך 50 חבר רק 20 חברים, היות שאני מאמין שהקבוצה תגדל בהחלט, ועל יסוד זה סבלנו ובנינו את תקוותנו. ובכל אופן איננה בוערת עדיין אצלנו שאלת ההתישבות מבחינה פנימית, והחברים כבר התפכחו לראות את הדברים נכוחה שאין ההתישבות תרופה לשאלות חברותיות משקיות וכו'. להתישבות צריכים ללכת בגוף ובנשמה בריאה, אחרת היא התישבות פושעת ורצוצה. יש לי הרושם שאחרי שעברנו את המשברים החברותיים הפנימיים, אנו נמצאים במסלול הרצוי לקראת גיבוש-ועלינו להחיש את התקשרותנו בכל המובנים לקלוט בינתיים את העליות הקרובות ולהכניס אותם לעול האחריות, ולצאת להתישבות בתור גוף מלוכד ומאוחד. אצלינו צריך רק טובת הקבוצה לקבוע בשאלה כה חיונית זו ואז תצא מזה גם תועלת לתנועה.

        אני מתנגד להמשיך את הבירור במוסדות בנידון זה. ועצם הבירור בקבוצה לשם התמצאות בשאלות הללו זה כמובן לא יזיק אם רק סכנת הקשר המעשי של הדיון בשאלה זו תעבור. לעצם השאלה ההתיישבותית יש צורך לקבוע ועדה שתעסוק בשאלות הללו באופן יסודי בכדי שנהיה מוכנים לכך בשעה הדרושה.

                                                                                                                      ברוך

 

 

"ויקחני מאחרי הצאן"

 

תחת הרושם של הפסוק הזה עמדנו בכל הערב שהוקדש למסיבה לרגלי נסיעתו של הח' א. רוטשטיין מכפר-פינס לפעולה בתנועה בפולניה.

        מאורע מיוחד היא יציאתו של חבר ותיק זה ממיסדי התנועה והוגיה לגולה אחר 16 שנות עבודה בארץ כחיל פשוט בחזית ההגשמה והיצירה. לא תמיד זכתה הגולה לשליחים כאלה. כנראה שיש צורך לנצל את הכוחות הכי חשובים בכדי להכניס קצת עדוד והתעוררות לגולה המתנונת, השוכחת לעיתים קרובות את הארץ ומלחמתה ועמידתה האיתנה במערכת הקשה, לנוכח צרותיה היא המתגברות שמה מיום ליום. צריך שיבוא אחד מהמחרישה(?) ומעמדת ההגנה, ובנשימה אחת ירוץ ויסביר שיש טעם ויש ערך למלחמה זו. רוטשטיין הוא המתאים לקרוא את קריאת האזעקה הזו. הוא יהיה הצודק בדבריו, המדבר בלב גלוי ובכל המצפון.

        פניתנו לחברינו בגולה שידעו להעריך ולנצל את ההזדמנות הזו. וברכותינו ברכת חברים לעבודה להגנה ולמחשבה מלוות אותו.

 

                                                                                                                      ד.צ.

 

 

ע ל  ד א   -   ו ע ל  ה א

 

    1:35.   בפלא מתפלאים,למה היחס 1:35

       חלקנו בהתישבות החקלאית בארץ

במשך השנתיים האחרונות.  והח' צ.ב.

ב"הצופה" רצה לתלות את הקולר בקבוצות המכוונות את הצד החברתי.

      האם הדרך הקבוצית היא המובילה להגשמה ?

תימה שיש מי שבא להכרה זו.

מה שלא עושה השכל עושה הזמן - ובין כך - לא הצד החברתי הוא המעכב,דרוש גם יחס רב פי 35 למפעל החקלאי הקבוצי.

      ולטרוח צריך עוד מערב שבת בכדי לאכול בשבת.

 

צדק הוא בדרשו.   פלקטים ענקיים ותמונתו של מנהיג הצ"ח על לוחות הפרסום בתל-אביב מכריזים "צדק הוא בדרשו : מדינה,הגנה,עליה וכו'.

        לא רק שצדק אלא שגם יפה דרש, אך כלום לא חדש.

 

דור  לא  אימון.  במשפט הצבורי בתל-אביב על "חיי המשפחה המודרנית" הבליט הקטגור את הצורך שהמוסדות כמו הסוכנות וכד' ידאגו מבחינה לאומית לריבוי ילודה ע"י תמיכתם למשפחות החלוציות בארץ לכלכלת הילדים. אחד האכספרטים אמר: לטובת הסוכנות הוא מתנגד להטיל עליה עול כזה, אע"פ שהוא מתנגד לה מבחינה פוליטית.

        בגלל הצהרתו זו הוא נתקל בתגובה נמרצת מצד בית-הדין. הביעו לו אי-אימון והוכרח לרדת מהבמה.

 

נוח לו שלא נברא משנברא. באותו הזמן הופיעו בעתונים רציניים בפריס סקירות בשאלה זו, והוכיחו שבגלל המודרניות היתירה נאבדים לצרפת יותר אנשים במשך שנה מאשר נאבדו לה באותו הזמן במלחמת העולם.

        אם לקחת בחשבון שרבוי הילודה הוא הגורם למלחמה, הרי נוח לכל אלה שלא נבראו משנבראו.

הכתר השבור.  לשבעה שברים נשבר הכתר של הצאר,אשר עבר לפולניה בתור סלוק חוב ישן מצד הסו

ביטים.

     נשבר לשבע חתיכות,כנגד שבע התועבות של מלכות רשעה זו, שנכרתה לפחות בפנה אחת בתבל.

 

פרק בתנ"ך.   כמה יש בו מן העדוד בימים טרופים אלה. וגם השיטה הקבועה. נדמה,שאין הזדמנות טובה מזו להצלחתה, מאשר אחרי ארוחת הערב.

       תוספת תפארה לצורת חיינו שאנו משתוקקים לקבעה ולמלאה בתוכן.

 

לפרלמנט דמינו.  מכל הירושות שנשארו לנו ל]ליטה הוא גם הפרלמנטריזם באספות שלנו. מבקרים בחריפות את בעלי התפקידים עד לעלבון. האין בכל משום שיגרא ומסורת שאינה הולמת לנו? במקום ליעץ ולעזור לחבר שבין-כך הוטל עליו בעל-כרחו העול, מפריעים ומרגיזים עד ששארית האומץ פגה. לא מורידים חו"ש מכסא הכבוד, הכרחי הוא להמשיך עד תום העונה ואולי גם אח"כ. ואחרי כל אלה היש עוד סיבה לסירובים בקבלת תפקידים ?

 

לא ברעש.  סימן ראשון לאי התמצאות בענין הרעש המוקם מסביבו. הנזק הוא יותר בהצרמת אזנים, מאשר בפחד שהרועש מטיל על שומעיו. וגם פרסטיג'ה נוצרת. הכי אפשר לא להיות צודק ? היתכן ?

    קצת מחשבה,קצת התעמקות, קצת מתינות בדבור-במעשה-כמה מן התועלת יש בכל אלה !

 

 אאמינה גם בי.  מאמינים בני מאמינים, מאמינים בכח עליון, בעתיד, בחבר - ברור שאחרת אי-אפשר. וכשניגשים לפעולה התלויה בך, בכחך הרענן והצעיר, פסה אמונה.

    מאי משמע ? קצר-ראות או עצלנות ?

בימי טמפו אלה מי אם לא אני אסתער, אתאזר למפעל רב, ומתי אם לא עכשו.

    כל שעה - שבוע, כל יום - יובל. הנני מצווה להאמין בי לא פחות מאשר בזולתי.

 

                                               פדצור.

 

____________________________________________________________________________

 

שבועון  -  המזכירות  מס'  יב'.

 

ב"ה.  ז'  שבט  -  צט'  27.1.39

 

-השבוע בגלל הגשמים היו ארבעה ימי בטלה, ז.א. הפסד של 16 לא"י. כרגיל יצאו לעבודה 21-22 איש. בימי הגשם נעשו עבודות במחנה, כמו, הועבר מחסן הבגדים, סדורים במכבסה ומקלחות, הצאו לפועל עבודות בנקוי השטח של הצריף, הוקמו מחסנים, נעשו סדורים בחדר הקריאה ובספריה.

-דב ג.  ומנחם ר.  יעבדו בקביעות בהקמת הצריף, גמרו כבר את הבלוקים (107 ליום) והכנו חמסגרות לקירות.

-העבודה בסולל בונה הולכת ונגמרת. פטרו שני הנגרים שלנו, ונשארו שני מקומות של עבודה שחורה. הפסדנו מקום של נגר בגלל החלופים. עוד מתנהל מו"מ בלשכה בדבר מקום עבודה זה.

-הוחזר לנו מקום העבודה אצל פרנק. טרם נקבע מי שיעבוד שם קבוע.

-בשאלת הגיוסים של בחורות למחסן החלטנו: המחסנאית הסבירה שיש צורך בשלשה כחות עבודה למחסן ולכביסה. בכדי להמנע מהוצאת בחורה נוספת מעבודת-חוץ החלטנו לסדר את הגיוסים. לפי זה יצא שכל אחד בקבוצה יעמוד בשמירה של יום  (גם הבחורות)  ולמחסן יהיו תשע בחורות בגיוס. על הסדור הזה הוחלט בישיבה משותפת של המזכירות וועדת-עבודה. אנו חושבים שגם החברים יכירו בצדקת הדבר. בישיבה הנ"ל בוטלה ההחלטה שאהרון יצא לגבעת-עדה, משום שאין לאבד מקום עבודה קבוע כאן. מבלי למצוא פתרון לשאלת החלופים לגב"ע נשאר המצב לע"ע כמו שהיה.

-הוחלט לסדר חלופים בין העובדות במטבח. במקום שושנה א. תעבוד ק. אשר באה גם בחשבון להיות אחראית להנהלת המטבח. במקומה לעבודה באה בחשבון בלהה פ.

 

      -דיו"ח הלול מ-22.3  -  1.12  שנת 1938.   

 

               תערובת     -     57.163                          ביצים     -     29.913

               שונות        -     4.250                            בשר       -     20.112

                הפחתה      -     1.450                           עלית ערך -     14.750

                                  _______                                            _______

                                     62.863                                             65.825

 

 

        ימי עבודה   -   191, בהכנסה נקיה של 2.967  לא"י.

 

הערות :              

     הרשימה מקיפה שמונה חדשים ו-9 ימים, ובהם ששה חדשים שלא הייתה בהם הכנסה (חוץ מבשר), לפיכך אי-אפשר לקבל ממנה תמונה ברורה. יש לחשוב כי במשך ארבעה החדשים הבאים החסרים למלא את השנה, תהיה הכנסה חדשית נקיה של 2.800 לא"י בערך לפי הנסיון של שני החדשים האחרונים.

 

__________________________________________________________________________

בשבוע הבא נמסור דיו"ח של המאזן השנתי,וגם יתחילו בדיונים על התקציב של השנה.

 

נתקבל "מודיעין" ביולטין של המזכירות העולמית של הנוער הדתי.

 

 

 

 

ס ו ג   א' .

 

 

יחידי יצא בליל חשך. ההמון הרועש והאורות הרבים כמעט שלא הרגיש בהם. כמה פעמים התנקש בעוברים ושבים על פני המדרכה, שקוע בהרהוריו התעורר כשקרה המעשה ובאופן אינסטינקטיבי בקש סליחה מאת הנפגע והמשיך בדרכו.

       לתור !  לך לשמה ! - מתנפלים עליו עשרות אנשים ונשים המחכים לכרטיסים בפתח התיאטרון. מבלי לשים לב להערות חושדיו הוא מחצה בכח את השורה ופוסע הלאה.

       סמטת המעבר הצרה לא רוצפה עדיין ולא כוסתה באספלט. מקומות כאלה שכיחים למדי בעיר הבנויה ומוסיפים לה חוט של חן, דומה ללבינה החשופה בארמונו של היהודי "זכר לחרבן". ברם, כאן במורד הזה יש להזהר, רבים כבר נכשלו כאן ושברו את פרקי רגליהם. ערב-ערב עוברים דרך המעבר כמה עשרות אנשים שרויי-צער ותקופי יאוש, שאינם שמים לב לאבנים החדות המונחות כמוקשים לפני רגליהם, נתקלים בהם וקורה מה שקורה.

       הוא מתעורר במקצת לקול מנגינותיו החזניים של הפטפון בחנות הירקות אשר בפנה.

    בזול ! בזול ! - מכריז הרוכל -הכל בזול !

    באותה השעה הכל נעשה זול בעיניו, וגם הרוכל, גם המנגינה הישנה, וגם הוא בעצמו הרגיש השפלותו.שקק לקצת התרוממות. איך ובמה להתחיל ?

    עמוקים התהם והחשך השולטים שמה בואדי. מגרשים, אדמות-בור, סלעים. שביל מוביל אי-שם לסמטאות וחצרות סגורות מסביב למעונות ערביים. אור בוקע מתוך חלונות בית-אבן כבנוי למחצה בתוך הואדי. מכאן מתחילה הירידה, פה הגבול בין התחדשות מהפכנית רועשת בין שאננות מסורתית עטופת מסתורין ומטילה אימה על המסתכל לתוכה.

    "מה נורא המקום הזה, אין זה כי-אם בית אלקים !" - ככה אמר פעם אחד מן החבריה לשם בדיחה. נזכר הוא ברגע בחלומו הנפלא של יעקב אבינו, מאותם הלילות הארוכים של חורף. הנה האבנים המתקוטטות "אלי יניח צדיק את ראשו". כמה צדיקים מניחים בליל זה את ראשיהם על האבנים. הקב"ה עשאן לאבן אחת, וחורנים מפצצים אותן בצעקות "ורדה" ! מהן בונים בתי-אל, בונים מזבחות. מה נורא המקום הזה, וגם הבית הזה "בית-אלקים" - אמר הלז בהלצה - מה נעשה ומה מתרקם בתוכו ?

    שורה של דלתות סגורות ממול, ומסביב ספסלים, יושבים עליהם אנשים כפופי-גב, מפהקים ומחכים בקוצר-רוח לשעה שיוכלו לחזור לבתיהם לנוח. מה נורא המקום הזה, אין רואים אף חיוך קל בפני מישהו ולא שומעים בת-קול של צחוק. מצחים קמוטים נשענים על המרפקים, מספרים בלחש על מועקותיהם, מתמרמרים ומתלוננים, בצדק ולא בצדק, על כל העולם ומבטלים את הכל במחי-כף. פקיד עובר במהירות, מזלזלים בו שלא בפניו. מישהו ניגש לאחת הדלתות ודופק עליה, משלא נענה הוא גם-כן מתישב על הספסל. בחור חוור פנים מקשיב למבוגר ממנו, בעל משפחה מטופל בבנים מדבר אליו בלי הרף על אותו הנושא "קפוחים", כל בוגר ממנו, כל ערב רק אותו מקפחים. הבחור מקשיב ושותק. באותו הזמן הוא חושב על עצמו. מחוסר הוא שרירים חזקים, וכי אין לו זכות קיום משום כך? זה חמשה חדשים בלי יום עבודה, ומה יהיה הסוף? ככה הוא חושב ומכווץ את סנטרו באגרוף ידו האחת ומשעין גם-כן את ראשו על המרפק.

וככה חושבת גם בחורה, היא מחכה במשך אותה התקופה ערב-ערב מבלי שתענה. שגיאה גסה עשתה, לא שלמה את המסים בזמן היותה במשרה. שנתים היא כבר בארץ, עבדה זמן ארוך במשק-בית - אחת המשפחות האצילות בעיר, נחלתה מרוב עבודה ופוטרה ממשרתה.

במשך הזמן נפסקו השיחות ואלם השתלט באולם. לבסוף נפתחה אחת הדלתות.מופיע בחור בעל משקפים ורשימה בידו. מיד קופצים כל היושבים ממקומותיהם ומצטופפים סביבו, עשרות אנשים מביטים מתוך רטט על פיסת ניר.

     - "שלשה מקומות עבודה.כלם סוג א'" - מכריז הבחור.

    ברעש ובהתפרצות היסטרית של בכי ושל איומים מגיב הקהל. נבזים ! צועק בעל המשפחה בקול, וגם הבחור השתקן צועק עכשיו.

    הסדרן מתחמק מהר ממין הקהל,נ כנס לחדרו וסוגר את הדלת אחריו. הפועלים עוזבים אחד-אחד את האולם.

 

                                                                                                                 בן-פרצי .

 

 

                                           לארליך -

                                                                להולדת הבן -

                                                                                         ברכה.       

 

( חזור לראש הדף )


------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

קבוצת אברהם                               גיליון מס. כ"ב                                          י"ג תמוז תרצ"ט

כפר פינס-כרכור                    ש ב ו ע ו ן   ה מ ז כ י ר ות                                   30.6.1939

 

עם חידוש השבועון.

         חודש ימים הפסקה בהוצאת השבועון - לאו מילתא זוטרתא היא. החברים התרגלו לאינפורמציה קבועה על עניני הקבוצה ואם אינה - הרי החיסרון מורגש. גם החברים הנמצאים כעת מחוץ לקבוצה שאלו לא פעם מדוע השבועון לא מופיע. היו הרבה סיבות שגרמו לזה : טרדות בסדור עניינים שונים של הקבוצה, הטיפול הרבה שדרשה הוצאת החוברת לזכרם של חברינו אברהם ודוד הי"ד, ולבסוף העובדה שזה כמה שבועות יצא שדווקא ביום השישי הייתה הרבה עבודה תכופה שאי אפשר היה לדחותה - ולכן באה ההפסקה. נקווה שלהבא נוכל להוציא את השבועון בסדר מדי שבוע בשבוע.

         בגיליון של היום לא יכנס החומר האינפורמטיבי הרגיל, כי לזה לא מספיק הזמן, נעשה את זה בשבוע הבע"ל. היום נכניס רק הודעות שונות מהמזכירות על עניינים שונים העומדים על הפרק.

        בשבוע הבא יופיע גיליון "במחננו" - אחרי הפסקה ארוכה. החברים מתבקשים להמציא מאמרים, רשימות, ידיעות לדב ק. עד יום רביעי. האחראים בעד הענפים והמפעלים מתבקשים להמציא חומר מפורט על המתהווה.

 

הודעות המזכירות : 

         הפלוגה בכפר הראה חוסלה בגלל חוסר סיכויים לעבודה. החברים חזרו היום.

         נתקבל גיליון חדש של "סיני". נמצא בחדר הקריאה.

        כמו"כ נתקבלו "העתיד" שבועון פועלי אגודת ישראל ו"ציונים" עיתונה הפנימי של קבוצת "אמונים".

        בחדר הקריאה נמצאת סקירה מקיפה (כ"א עמודי דפוס מכונת כתיבה) על התפתחות קבוצתנו. הסקירה סודרה

       עבור החוברת ההולכת ונדפסת.

       החברים מתבקשים לא להוציא את התיק מחדר הקריאה ולהשגיח עליו.

       בתיק מכתבים לקריאה :

               נכנסים :    ראשית - רדום, גבעת עדה, צבי ט., דב צ., יהושע ש. - בית אלפא, הנהלת ב"ע, קו"ח חדרה, ברק, פרוינד, ועד השקל הארצי, ברונו פרנק, הקיבוץ הדתי, קק"ל, המשביר.

              יוצאים :    לוועד השקל הארצי, נריה, גבעת עדה, הקיבוץ הדתי, מ.שאפירא, הנהלת הברית כפר הראה, צבי ט.

       בשבת אחרי ארוחת הבוקר ימסור דב ק. דו"ח על ישיבת המזכירות המורחבת של הקיבוץ הדתי - בסעיפים : התיישבות, שליחות, קונגרס, ועידה תוע(?).

      במוצש"ק אחרי הבדלה תתקיים שיחה כללית.

         בסה"י :  1 - בירורים בעניין הטיולים בשבת לג"ע

                     2 - סדרן עבודה

                    3 - מסירת ספרים פרטיים לספריה

                   4 - ועדת בריאות

                  5 - קנית מקרר

                  6 - מצבה על קברו של אברהם

                 7 - קביעת שלושה מועמדים להשתלמות הגנתית והתעמלות

                 8 - שחרור חברים להדרכת מחנות עבודה של ב"ע (לחודש ימים)

      נא לדייק בכדי שנוכל לדון על כל הסעיפים.

 

מ ו ע ד ת   ה מ ש ק :

    בסיור שנעשה במקשת האבטיחים הוברר שמישהוא פתח את רוב האבטיחים שהתחילו להבשיל. נגרם לנו בזה הפסד של כמה לירות. יש אומרים שהדבר נעשה ע"י חברי הקבוצה. מבקשים להבא להיזהר מזה ולא לגרום נזק לקבוצה. כמו"כ מבקשים לא להשאיר קליפות האבטיחים בחצר או בפחים כי יתרבו דבורים.

 

 
חוברת  י"ז                                          קבוצת אברהם                        ב"ה  כ"ו  תמוז  תרצ"ט.

 

ב ע ק ב ו ת   ה ז מ ן  

 

ושוב אחרי הפסקה ארוכה הננו מוציאים את עיתוננו הפנימי.ואף כי הצורך בהופעתו התמידית אינו מוטל בספק, הולכת האינפורמציה והצורך בבמה לביטוי נשנתה אצלנו כבר מזמן ולא פעם חזרנו והדגשנו את הדבר. בכל זאת היינו עדים להפסקה גדולה בהופעתו. שני גורמים השפיעו על זה: אדישות החברים לעיתון וטרדות החברים שעליהם הוטלה הוצאת העיתון. כמה פעמים פנינו לחברים בבקשה להמציא מאמרים עבור העיתון ולא נעננו. והלא לא יתכן, שחבר אחד או שנים ימלאו את דפי העיתון, כי אז גם ערכו מוטל בספק. נקוה שלהבא יתוקן הדבר. הגורם השני הוא חוסר ידיים נאמנות, להן תימסר הוצאת העיתון. מאז שחלו חלופי גברא בועדת התרבות איים חבר שיתמסר במיוחד לדבר הזה, והעניין נמסר לידי המזכירות, ומובן הדבר שלא תמיד יוכלו חברי המזכירות להתמסר להוצאת העיתון בהיותם עסוקים בענייני פנים וחוץ תכופים. ועדת התרבות צריכה בהחלט לקבוע חבר שיהיה אחראי בעד עריכה והדפסת העיתון ואז יש לקוות שלא תבואנה הפרעות בהופעתו.

ובהזדמנות זו כמה מלים על עבודת המוסדות שלנו. בעת ששלחנו חברים להשתלמות ולפלוגות עבודה, ידענו שהם יחסרו לנו בריכוז הפעולות בקבוצה, אבל לא חשבנו שהדברים יגיעו עד כדי כך. כיום הננו עדים, שגם המזכירות ובעיקר הועדות אינן פועלות כפי הדרוש. הרבה גורמים לדבר. אצל הועדות הגורם הראשי הוא שאין בועדות חברים שירצו לקבל על עצמם את ריכוז עניני הועדה, כינוס הישיבות והשגחה על ההוצאה לפועל. מחכים לחבר המזכירות שיעשה את הדבר ואם לזה אין אפשרות להפנות מחכים גם בדיונים וגם בהוצאה לפועל של ההחלטות עד שיתפנה.למצב זה צריך לבוא שינוי, כי אי אפשר להטיל את כל העבודה בקבוצה על שכם שניים שלושה חברים.

וגם בעבודת המזכירות היו הפרעות בעיקר בגלל הקשיים הכספיים, שדרשו טפול מיותר ונסיעות מיוחדות. גם הוצאת הקובץ לזכרם של אברהם ודוד הי"ד דרשה הרבה טפול, עבודה ונסיעות. בגלל זה סבלו העניינים הפנימיים וחסרה האינפורמציה המתמדת (שבועון המזכירות) ונעשתה רק הפעולה השוטפת. כעת, כשהעניינים נכנסו קצת למסלול יש לקוות שהמצב ישתנה לטובה. אבל להצלחה מלאה אפשר לקוות רק באם ידעו החברים בעלי התפקידים ומנהלי הענפים להיות עצמאיים במדה מרובה.

 

עברו כבר כמה חודשים מאז שהגיעו אלינו החברים החדשים. הספיקו כבר להתאקל ודי יפה בעבודה, להיכנס לענייני בקבוצה, לסבול את סבלה ולשמוח בהישגיה, להתפזר בפלוגות ולחזור שוב הביתה, לרכוש את השפה ועוד ערכים שונים של חיינו. כל זה נותן לנו כבר את האפשרות להביע את הרושם הראשון על מידת הקלטם של החברים בקבוצה ולהגיד שהתגברנו על הקשיים הראשונים בשטח זה. ואם אמנם לא כל החברים מרגישים כעת בקבוצה הרגשת בית, יש להבין את הנסיבות ועל שני הצדדים, על הקולטים ועל הנקלטים מוטלת החובה לשאוף בכל לב להתגבר על כל הקשיים האלה ולהגיע לידי מזיגה מתאימה. במובן זה אין להבדיל בין החברים לפי הארצות, אלא בעיקר לפי גישתם האישית. הספקנו בזמן האחרון גם להיות עדים לעזיבות ולדחיות של מספר חברים מהעולים החדשים. אין הדבר צריך להשפיע עלינו (באמת לא השפיע), כי היינו מוכנים לזה. זוהי דרך הקליטה בכל קבוצה, ביחוד בהתחשב עם העובדה שחלק העולים לא עברו בחו"ל הכשרה בכלל, או שהכשרם לא הייתה מספיקה.

ילכו להם ההולכים, אנו בדרכנו נמשיך.

 

העליה הגדולה הגיעה אלינו בעונת חוסר עבודה וזהו אחד הגורמים השליליים בקליטתם. אנו יודעים מתוך הנסיון, שהכניסה לעבודה מהוה גורם חשוב בהקלטת החבר בתנאי הקבוצה ובכל שאלותיה ולעומת זה הבטלה מביאה אתה השפעה שלילית על כל חבר וביחוד על החבר החדש.

מצב העבודה בכרכור רע. עונת חוסר העבודה הרגילה הוגברה במיוחד ע"י הגורמים הכספיים, שעליהם מדובר במאמר מיוחד. ואנו סובלים ממנה ביותר, כי היחסים בלשכה אינם מבוססים תמיד על עקרונות של חלוקת עבודה צודקת, אלא על כל מיני קומבינציות שונות, ובאין לנו מפעלים שיוכלו להעסיק מספר גדול של חברים הננו נאלצים לפזר את החברים בפלוגות וגם אחרי זה השאלה לא מצאה את פתרונה.

וכעת בעמדנו על סף כמה עבודות חדשות וגם ישנות בסביבה עלינו ראשית כל לגייס את כל כוחותינו למלחמה על זכותנו המלאה לעבודה ונציגנו בלשכה מחויב לעמוד על משמר ענינינו, לא לתת לדחותן בכל מיני אמתלאות, שלכאורה הן נראות לצודקות אבל מאחוריהן מסתתר קיפוח זכותנו לעבודה. יש לזכור את הדברים האלה יום יום ולא להירתע ממלחמה קשה וממושכת בשטח זה, אחרת צפויים לנו סכויים רעים מאוד. ומאה חברים ידרש גיוס ומאמץ רב במיוחד בעת הבציר, שאנו צריכים לנצלו במידה המכסימלית, כדי למלא במקצת במשך החודש הזה את זה שחסר לנו

עד כה.        

 

ואם בגיוס ובמאמצים כעיסקינן יש להעיר את תשומת הלב על תופעה לא משמחת ביותר. בולמוס הנסיעות, שתקף את חברינו. זה מזמן יושבת ועדת החברים בכל פעם ודנה בעניין הנסיעות למשפחה, לחופש ונסיעות סתם. כל חבר רוצה לנסוע מבלי להתחשב עם הקשיים הכספיים ומבלי להתחשב עם עניני הקבוצה. והלא הייתה כבר עובדה לפני חודשים מספר, שהלכו לנו מקומות עבודה לאבוד בגלל זה, שחסרו לנו חברים מתאימים למקומות הנ"ל. ואם אמנם אין עכשיו עבודת חוץ מרובה אין להשלים בהחלט עם הפסיכוזה של נסיעות. כי זה עלול להתנקם בנו. מספיק אולי נימוק אחד- קרו כבר כמה מקרים שחברים נסעו ולא חזרו לעבודה בזמן הקבוע ובאפשרות הראשונה ונגרמו גם הפסדים כספיים. למותר לדבר עד כמה שהדבר אינו רצוי מבחינת העבודה ומבחינה כספית על המוסדות, וביחוד על ועדת חברים לברר את הדברים הנ"ל לא לעבור בשתיקה על זה ולרסן את בולמוס הנסיעות, כי הזנחת אחת גוררת הזנחות בשטחים אחרים ומי יודע לאן שנגיע.

 

ובקשר עם שאלה יש לעמוד על עוד בעיה כאובה - יחס החברים לעבודות בבית, בענפים ובחצר. חלק חברים, חדשים כותיקים, מתייחס בזלזול לכל העבודות בבית, מתחילים את העבודה בשעות מאוחרות (בדרך כלל התרגלנו להתחיל את יום העבודה בבית באיחורים ועלינו לתקן את הדבר), עושים הפסקות בלתי מוצדקות והעיקר לא מסדרים כראוי את העבודות הנמסרות להם, יען, כי אינם מוכנים להתאמץ כמו בפרדס. אין גם הערכה נכונה לעבודה זו. החבר לא מבין כי סדור עצים, ריכוז חמרי בנין המתגוללים בפינות, שיפור המחנה וכו', כל אלה יש להם ערך חשוב עבורנו, חוסך הרבה כסף, מוסיף נוחיות וכו'. היחס הזה לעבודה בבית צריך בהחלט להשתנות, כי אחרת נבזבז את הזמן הפנוי העומד כעת לרשות העבודות הנ"ל, והעיקר היחס הזה ישתרש בלבבות חברינו ויתנקם בנו בעת שנעמוד בפני בנין משקנו העצמאי. ועוד דבר - חסרה יד מרכזת, חצרן שידאג לסדור מתאים של העבודה יפקח (אל נתבייש בכל עבודה דרוש פיקוח) עד כמה העבודה מוצאת לפועל לפי הקוים שצוינו וידע גם להגיב על מקרים של התרשלות. על המוסדות המתאימים לשים לב לזה.

 

ובין כל שאלות העבודה ישנה עוד שאלה, שאלת הפלוגות. דברנו כבר על שאלה זו הרבה ובכל זאת יש לציין כמה קוים. הפלוגה בכפר הראה חוסלה בגלל חוסר העבודה ובכל זאת נגמר החשבון שלה בעודף של 11 לא"י בכסוי הוצאת הכלכלה - הרי זה משמע שלו החברים היו יושבים בבית היו מפסידים את הסכום הזה והוצאות הכלכלה. בכל החשבונות החברתיים, שהננו עושים בקשר עם שאלות הפלוגות יש לזכור את החשבון הכלכלי הברור הזה. אבל אין להתעלם מהצד השני עם הקשיים החברתיים. הנה הפלוגה בגבעת עדה, פלוגה גדולה פחות או יותר מסודרת, מספר חברים בעלי כושר פעולה ובכל זאת אין הכל בסדר בפנים וגם בקשריה עם הקבוצה. החברים שמה נמצאים במצב כלכלי יותר טוב, שוכחים את המצוקה הכללית שלנו ובכל חשבונותיה, אם זה תקציב למטבח או לעישון, אם זוהי שאלה של סדור בחורות לשרות או הכנסת בחורים מחוסרי עבודה, לעבודת שרות, או הכנת עצים, בכל אלו הם שוכחים את החשבון הכללי.

שאלת הפלוגה בג"ע הגיעה לשלב זה, שהיא דורשת בירור יסודי בפלוגה עם חברים יחידים שמה בפלוגה ובקבוצה. דבר אחד מתבלט שמה חוסר תכניתיות במדה הדרושה בכל השטחים ועלינו לתקן את הדבר מבעוד מועד.

        

וריכוז ותכניתיות דרושים לנו בכל השטחים, בכל ענפי הפעולה שלנו, ולכן תבורך החלטת המזכירות לדון בימים הקרובים על תכנית פעולה כללית, שתבוא אח"כ לאסיפה לדיון ואישור. במיוחד יש צורך לדון על פעולתנו בשטח העבודה ופיתוח מפעלים עצמאיים, על הפעולה המשקית ושפור המחנה ועל תכנית פעולה תרבותית, על תיקון המצב בג"ע ועל עניני ההשתלמות המקצועית והחינוכית. נקוה שהדיונים האלה יהיו חדורים הכרת הדרכים שלנו וברצינות המלאה נחפש פתרונות.

                                                                                                                 ד.ק.

 

ת ר ב ו ת   ב ק ב ו צ ה

 

 

דבר מוסכם הוא, כי הקמת החברה הקיבוצית הוא מאמץ נועז, אשר עוד צעיר הוא בניסיון ועוד רבה הדרך לפניו עד שיגיע לגיבוש ולבגרות. הרי התנועה הקיבוצית סוללה דרך חדשה בחיים המעשיים של היחיד והצבור ורבות השאלות העומדות לפניה לפתרון ורבים החיפושים.

ואם על התנועה הקיבוצית הכללית נאמרו הדברים עאכו"כ מכוונים הם כלפי הקבוצה הדתית. לקבוצה הדתית עולה המפעל בקשיים הרבה יותר מרובים מאשר לקיבוץ חופשי. כי אם הקיבוץ החופשי יכול ברוב שטחי חייו לפתור לו את עניניו לפי ראות עיניו מתוך חופש המעשה, לא כן אצלנו. אנו מצד אחד מסתמכים על התורה המעשית של היהדות ומצד שני אנו בונים משטר חיים חדש אשר לא היה בדורות הקודמים. אין אני אומר כי יש סתירה בין תורת ישראל לבין משטר חיינו החדש, אדרבה אנו סוברים ומאמינים כי הגשמת חיי התורה במשטר הקיבוצי היא הרבה יותר קלה מאשר במשטר אחר. אולם אין להעלים עין, כי אנו הסוללים הראשונים של הדרך ותפקיד חלוצי קשה של בנין חיי תורה מתוקנים מוטל עלינו.

אנו נמצאים עוד בחיתולים. לא רק שאיננו קרובים לתקופת הבגרות, אלא לתקופת הנעורים עדין לא הגענו.

במה תלוי מהלך מפעלנו והתפתחותו בדרך הרצויה ?

בראש ובראשונה צריכה להיות לנו ברורה דרכנו, אשר אנו הולכים בה. חברינו מחויבים להיות אנשים בעלי הכרה וידיעה וערות תרבותית רבת מדה. אחרת עלולים אנו לשכוח את דרכנו ולהימצא פעם בפינה אפלה, אשר אין מפלט ממנה. הקיבוצים שלנו לא יתפתחו מעצמם. גם בנין המשק היותר יפה של הקיבוץ עם כל המפעלים ההתיישבותיים שלו לא יעמידו אותנו על דרך ההתפתחות הבריאה אם לא יהיו מלווים בחיים תרבותיים תוססים. מאמר חז"ל "אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח" קל להתאים כאן. נכון הדבר כי אם לא יהיה לחיינו בסיס כלכלי איתן

כל בניננו יהיה בבחינת מגדל הפורח באוויר. אולם מהצד השני יש לקבוע שאם נבנה בנין משקי בלי התפתחות תרבותית הולמת הרי יהיה הבנין הזה כגוף בלי נשמה, אשר לא יוכל להאריך ימים, כי יחסר לו היסוד העיקרי אשר עליו חיינו בנויים.

ויש להצטער על הצורך בבירור העניין הזה לחלק מחברינו. תורה זו, "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם", הלא לא נובעת רק מתוך צרכים חלוציים מיוחדים שלנו. בתור סוללי דרך, אלא זהו אחד היסודות של תורתנו, אשר לפיה הוי תרבותי עשיר הוא מצוות עשה של כל יום ויום, אשר שום איש מישראל לא יפטר ממנה. אולם לדאבוננו אנו חיים ופועלים בתוככי המציאות המפורסמת הארצ-ישראלית, שיודעת לכשף את אנשיה בכמה "משקריה המוסכמים" וככה נמצאים בארץ פועלים ותיקים, אשר השקיעו את כל מרצם וכוחם בעבודה מיגעת ורובם יצאו אחרי שנים רבות של עמל ותנאים קשים, עייפים, רצוצים ושבורים. פועלים אלה באו לרוב לידי מסקנה שהם כבר לא מוכשרים להשתלמות רוחנית-תרבותית מתוך המציאות שלהם, מתוך דלדול כוחותיהם הנפשיים והגופניים. למד מזה גם העולה הצעיר, אשר עוד רבה בו היכולת להתפתחות תרבותית וקבל את תורת ה"מציאות". ושטה זו הייתה המצאה נפלאה בשביל אשר מחפשים להם תירוצים שונים כדי להצדיק את חטאיהם. מהוותיקים היודעים את המציאות, אף אני כן - ולא רק בעניין התרבות אלא בכמה שטחי חיים אחרים, הכניסו את הלכת "המציאות". וביחוד היה נהנה מתורה זו החבר בקיבוץ אשר רצה להתפטר מכמה תפקידים חלוציים בכדי שיוכל ללכת בדרך הנחה ביותר. לא נעים היה לחבר לנמק את זה באופן ישר: "פשוט אין לי חשק לשמוע הרצאה, למלא איזה שרות ציבורי, לקרא ספר, להשתתף בשיעור וכו'. אני רוצה לחיות לי חיים נוחים חופשיים. במקום זה יותר קל להאחז בתורת "המציאות" ואז הכל מתורץ ומוצדק. אותו הדבר קרה גם בקבוצתנו בשטח התרבותי. כי בהיותנו קבוצה צעירה לפני ההתישבות ישנה האפשרות לפעולה תרבותית מקיפה ויש לנו גם אחוז ניכר של חברים בעלי גובה תרבותי, שמבלעדי זה קשה לנהל פעולה תרבותית מעונפת ובכל זאת איננו מנצלים את האפשרות, ואת רשלנותנו אנו מצדיקים ב"מציאות".

עלינו בכל המרץ להלחם נגד החזיונות הללו של אדישות חלק חברינו כלפי ההשתלמות התרבותית. חושבני שלא אגזים אם אומר שחבר אשר לא מרגיש את הצורך בהשתלמות התרבותית, סימן הוא לו כי הוא מנותק מן ההוי הקיבוצי שלנו והשתייכותו אלינו לא נובעת מתוך הכרה.       

ולא רק זה. יש חזיונות בחיינו שמרגיזים עד התוך ודורשים פתרון מידי. כגון אם נמצאים אצלנו חברים אשר בסעודות שבת יכולים להיות כמה רגעים בחדר האוכל כדי לחטוף במהירות את האוכל ואחרי כן לברוח מבלי סבלנות להשתתף ב"זמירות", להקשיב להקראת פרק נ"ך היומי ולחכות לברכת מזון בציבור, הרי אין זה אלא סימן שאין לחברים הללו כל יסוד תרבותי והם נטולים רגש נימוסי ציבורי.

ויש שמנמקים את ההתנהגות הזו באופן "רעיוני" ושוב נמצא במילון של כמה חברים קוסמת ששמה "חופש הפרט" אשר הוא כמו מושג "המציאות" מתפקידו לכסות על הנטייה לנוחיות מצד החבר.

ומתפקידנו להסיר מעל המושגים האלה את הצעיף המזויף ולגלות את הדבר בצורתו האמיתית. ואז יתגלה לעינינו לא "חופש הפרט", אלא "הפקרות".

אני מעריך את צרכיו של הפרט בקיבוץ ועד שאפשר חושבני שצריכים לספק את צרכי החבר. אני מבין כי הקיבוץ מורכב מיחידים, אשר כל אחד וצרכיו קובעים בהתפתחות של ה? (שלש מלים מחוקות) ? שהתירוץ בא להקים בנין בשביל אחרים, אלא שמאמצנו מכוון להקים גם בנין בשבילנו אנו, אשר בו נמצא את המנוחה והשלווה. אבל כל זה מוכרח להעשות במסגרת מסוימת של נימוס קיבוצי משותף, של צורת חיים משותפת. חופש הפרט אינו משמע "איש כל הישר בעיניו יעשה", אלא זו היא התאמצותנו לספק את צרכינו במסגרת המשותפת שלנו. אולם אם אני פוגש בעת הסעודה יום-יום חברים, אשר מיד אחר אכילתם הנחפזת בורחים מן השולחן ולא מחכים לברכת המזון הציבורית , הרי אין זה חופש הפרט, אלא אי נימוסיות וחוסר תרבות.

ובהזדמנות זו כמה מילים בעניין צורת חיים, כי גם זה שייך לתרבות בקבוצה. יש המפחדים מפני המושג הזה. הם יראים, שצורת חיים מסוימת תעכב את חופש הליכותיהם ותנועותיהם.

רצוני להדגים, כי זהו אחד העניינים היותר חשובים, אשר קובעים את גיבוש הקבוצה והתפתחותה. אי אפשר שיתפתח קיבוץ בלי צורת חיים שלו, בלי נימוסיות ציבורית המחייבת כל חבר. נזכור נא, כי הגורם החינוכי מהמדרגה הראשונה הוא מסגרת החיים, שבה נמצא האדם. ומטעם זה החשיבה היהדות את ריבוי המצוות המעשיות והמנהגים, כי המצוות הללו מחנכות את האדם לתפקידו בחיים. "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". ריבוי המצוות היא איפוא זכות בשבילנו. רק למראית עין נראה כעול ולמעשה יוצא שקיום המצוות מהנה אותנו בחיים יותר משוחררים, יותר מאושרים ומתוקנים.ודווקא בשטח זה - דבר הראוי לציון במיוחד - נמצא הקיבוץ הדתי במצב הרבה יותר טוב מאשר הקיבוץ החופשי, כי הם מתחילים הכל מחדש ואנו בנימוסינו ובמנהגינו הדתיים יכולים להשתמש בהרבה במסורת הישראלית.

ולדוגמא תשמש התפילה הציבורית שלנו המתקיימת בסדר מסוים ובאווירה המתאימה, שיש בה הרבה מצורת חיים שלנו (אגב, הצלחנו בפרט זה יותר מאשר בפרטים אחרים) ואותו הדבר מחייב גם ליד השולחן בעת האוכל, שהוא לא רק לתפקיד האכילה, אלא הרבה יותר מזה. דעת חז"ל, כי השולחן דומה למזבח, צריכה למצוא הגשמה מתאימה במסגרת שלנו. כי ציבור שאכל ע"י שולחן ולא נשמעו בו דברי תורה הרי זה דומה כאילו אכלו מזבחי מתים. ובפרט זה בחיינו ישנם לקויים צורבים כל איש תרבותי. חוץ לחזיונות השליליים שהזכרתי למעלה הנוגעים למנהגי סעודה, יש שאנו חוטאים גם בצעקנות וכדומה. דברים אלה דורשים תיקון מידי.

אמנם רחוקים אנו עוד מלמצוא צורת חיים שלמה שתקיף כל חיינו. אולם לכל הפחות נשמור נא על אותם הפרטים בנימוסיות, שהם להלכה מקובלים אצלנו ויש האפשרות להנהיג אותם מיד בחיינו. לא נסתפק רק במה שאפשר כבר עכשיו להגשים. נחפש אחרי הרחבת המסגרת של צורת חיינו, לשמור חיינו ולתיקונם. כי זהו אחד התפקידים התרבותיים החשובים שלנו.

ומה שנוגע לפעולת השתלמות התרבותית של אנשי הקיבוץ, נזכור את החוקים השולטים בהשתלמות זו. "אם תעזבנה יום, יומיים תעזבך" "והוי קובע עתים לתורה", "ואל תאמר לכשאתפנה אשנה שמא לא תפנה", כי הזמן קצר והמלאכה מרובה, כי עכשיו יש לנו האפשרות ללמד ויתכן, כי אחרי שנה, האפשרויות הללו תצטמצמנה. ולכן ננצל את הזמן הפנוי ונחדיר בלב האנשים את ההכרה על צורך של השתלמות תרבותית בלתי פוסקת של ערות מחשבתית.

 

נלחם האדישות, בעצלנות, בכבדות המח, בצמצום המחשבה.

                                                                                                                 שלום.

 

                                            ===========================

 

ע ל   ה מ צ ב   ה כ ס פ י

 

אנחנו סובלים זה שלושה חודשים מחוסר עבודה. בשני החודשים האחרונים הורע המצב יותר. במשך חודש מאי עבדו בכרכור באופן ממוצע בכל יום 15 איש מתוך 60 חבר, ז.א. 25 אחוז עבודת חוץ _בשבילנו עבודת חוץ היא כמעת העבודה היחידה אצלנו עובדים כ-23 אחוז, אנו יכולים איפוא לכסות רק חצי הוצאות ההספקה שלנו, ז.א. אם הוצאות ההספקה שלנו עולות לחודש באופן ממוצע 100 לא"י, הרי יש לנו לכסוי רק 55 לא"י, משמע שאנו נכנסים בגרעון בחודשים אלה ב-25 לא"י לחודש (אחרי שנוריד את ההכנסות מענפי המשק והכנסות אחרות). המצב נעשה חמור יותר אם נזכור, שסבלנו מחוסר עבודה גם בחורף (גשמים, לא נצלנו את העונה) ובדרך כלל לא יכולנו לכסות את הוצאותינו וע"י כך נצטברו חובות ושטרות, שהגיע זמן פרעונם עתה והם לוחצים עלינו ומגדילים את המצוקה הכספית.

מצד שני מכביד מצב הגביות הקשה. אנו עומדים כבר עכשיו בחודש יולי ועדיין לא קבלנו (בדרך כלל) את כל שכר עבודתנו מחודש אפריל. הסיבה היא בגלל המצב הכלכלי והפוליטי בארץ ובעולם. הפרדסנים לא קבלו עד כה את כל התשלום בעד הפרי של השנה שעברה ומצד שני גם לא קבלו את המפרעות הכספיות שרגילים לקבל בחודש מאי על חשבון הפרי של השנה הבאה. דרך אגב מעניין לציין, שבעד הפרי הנשלח מהארץ מקבלים תמורה לא רק כסף מזומן אלא גם כל מיני חמרים. הנה למשל מפולניה ומרומניה נתקבלו השנה תמורת הפרי עצים לתיבות אריזה, שיספיקו לעונת המשלוח הבאה וחלק לעונה שלאחיה. כל שנה ושנה על סמך החומרים האלה מקבלות חברות הפרי הלוואות כספיות, אבל השנה בגלל המצב הפוליטי (ופחד בפני מלחמה) אין הבנקים רוצים לתת את ההלוואות הדרושות וכך מונחים העצים כאבן שאין לה הופכין, מבלי שיועילו להגדלת המחזור. מכאן נובע הפיגור בתשלומים בפרדסנות בכל הארץ. בזמן האחרון מקשה גם על המצב הסכסוך, שפרץ בין חברת פרדס ובין הסוכנות בנדון ערבות להלוואות. אין פה המקום להתרחב על המצב הכללי, אבל אין אפשרות להסביר את המצב בגביות מבלי לנגוע בהנ"ל.

אם נשלב את חוסר העבודה ומצב הגביות הקשה יתקבל מושג מהמצוקה שאנו נמצאים בה. ברור ומובן, שהמצב הזה השפיע ורישומו ניכר בכל שטחי החיים. כסף מזומן, כמעט שלא נמצא בקופה, מספקי המזון כמו בדש ואופנהנדין לא קבלו כסוי אפילו בעד החוב השוטף והיינו צפויים כמה פעמים במשך החודש האחרון להפסקת המכולת והלחם. בקופת חולים לא מלאנו את התחייבותנו למרות ההבטחות המרובות. לבסוף לא הועילו כל ההשתדלויות ובתחילת חודש זה הפסיקו לנו את העזרה הרפואית. שטרות שהגיע זמן פירעונם לא סולקו, מובן שהתכניות הכספיות שסדרנו בתחילת חודש יוני לא יצאו לפועל ורק הודות להלוואה של 30 לא"י שקבלנו, שעזרה לנו לקנות פרודוקטים ב"המשביר",הוקל לנו במקצת.

ועתה בעמדנו בתחילת לחודש יולי, אחרי חודש של חוסר עבודה איום, ובטרם נתקבלו המפרעות הכספיות המקוות, נאבקים אנו קשה למצוא סדור. תלינו תקוות מרובות מהכנסת יבול האבטיחים, שתקל על המצב ועדין לא התיאשנו מהתקווה זו, בכל אופן לא הספקנו עד כה לשלוח אפילו מלוח אחד.

לשאלת הפלוגות בג"ע ובכפר הראה. לשבחה של הפלוגה בכפר הראה אפשר להגיד, שלמרות חוסר העבודה ששרר שם באחרונה, הכניסה לקופת הקבוצה המשך חודש האחרון 5 לא"י ונשארו לנו חובות בסך 6 לא"י (רווח נקי). גבעת עדה הכניסה לקופה בחודש האחרון סך 8.300  (מזה קנינו קמח למאפיה ופרודוקטים בשביל הפלוגה בג"ע) חוץ מחצירים שהועברו ע"י ירחמיאל למכירה בכפר פינס ובכרכור. מכאן אפשר לראות שהפלוגה הכניסה במידת מה סכום כסף לקופת הקבוצה (בג"ע לא במידה המספיקה ביחס למספר העובדים). אבל חשיבותן גדולה בעיקר ע"י שהחזיקו מספר אנשים, שאילו היו נשארים בכרכור היו בלי ספק מחוסרי עבודה.

מה הן הסיכויים לעתיד ? אחרי שתתקבלנה המפרעות (והרי הן מוכרחות סו"ס להתקבל) מקווים שיוטב המצב הכספי בהרבה וגם המצב בעבודה. מלבד זה מדברים על חתימת חוזים לסלילת כביש בכרכור. בעוד שלושה שבועות יתחיל הבציר בג"ע והבטחנו לנו 35 מקומות עבודה. ואם התקווה שאנו תולים באבטיחים תתגשמנה אזי ישתפר המצב בהרבה ונצא מהמצוקה. בכ"ז עד לעונה זאת וביחוד עד לכספים שיתקבלו ממנה עלינו לעבור חודש ואולי יותר קשה מאוד והחברים יצטרכו לוותר על הרבה דברים, ביחוד על הוצאות העולות בכסף מזומן, אף שבאופן כללי, ביחוד עם נסדר עם קופ"ח, מאוד אפשרי שהמצב לא יורגש כל כך בין החברים.

                                                                                                         יוסף ש.

                                                 ==========================

ל א ן  ?

 

מדי פעם בפעם מתעוררים אצלנו בקבוצה ויכוחים סוערים לרגלי תופעות שונות בחיינו וביחוד במה שנוגע לקביעת עמדה לשאלות לאומיות או אנושיות כלליות. טבעי הדבר שבקיבוץ אנשים, אפילו באם ישנו אצלם בסיס רעיוני משותף, מתגלות גישות שונות לשאלות העומדות על הפרק. אין זה משאיפתנו לכבול את מחשבת כל יחיד ולכוונה רק לפי קו אחד. להיפך, אנו מעונינים לשמור על עצמאות מחשבתית של כל יחיד בחברתנו עד כמה שאפשר בכלל לבן אדם להשתחרר מהשפעת הגורמים האופפים אותו והפועלים מסביבו. בכל זאת, באם מספר אנשים החליטו מרצונם הטוב להקים יצירה משותפת שתקיף את מאויהם הפנימיים,אז מובן מאליו שתנאי מוקדם להצלחה של היצירה הזאת הוא בסיס מחשבתי משותף. כי באם אי אפשרי שהעמדה המשותפת הזאת תקיף את כל שאלות החיים, הכרחי הוא הדבר בנוגע ליסודות ועיקרים. מוכרחים אנו להודות - עד כמה שלא נדבר על חופש ועצמאות המחשבה - שבאם אנו נגשים לקבוע עמדה לשאלות שונות בחיינו, מוכרחים תמיד להיות נגד עניני דברים מוסכמים, שהם משמשים לנו כאבני יסוד לבנייננו המחשבתי. מחולקות הדעות בין הוגי הדעות בכל דור ע"ד מהותם של היסודות הללו. מה שחלק חושב למוסכם ומשתמש בו כהנחה ראשונה לכל דבר, החלק השני חולק על זה ומשתמש בהנחות אחרות. לנו צריך להיות ברור שאי אפשר להקים בנין מבלי שנדע שישנו לכה"פ יסוד מוצק. ובנוגע לקביעת יסודות, קשה כבר שכל אחד יסתמך על כוחותיו הוא. בכל הזמנים ובכל המקומות האנשים מתחלקים לכתות שונות המכוונות את חייהם לפי יסודות משותפים, שהגיעו אליהם בדרכים שונות. פעמים רבות, מרצונם הטוב ומתוך הכרה ברורה שהן הן תאפשרנה להם לראות את החיים באורם הנכון ובמקרים שונים גם ע"י כפיה רוחנית. יודע אני שאי אפשר בכמה משפטים למצות את השאלה העולמית הזאת, איך ומה אנו קובעים ליסודות? מהו קנה המידה? אבל מכיוון שאי אפשר לנו לחכות בסדור חיינו עד "אחרית הימים", שכל החברה תבוא לידי הסכמה אחידה בנוגע ליסודות החיים, מוכרחים אנו לברר מתוך השיטות הקיימות את הכי טובה והכי קרובה לרחשי לבנו. עצם החלטתנו להקים גוף חברתי מסוים מראה שאותם האנשים שנזדמנו לפונדק אחד לא במקרה באו, אלא שבחרו להם יסודות משותפים, שעליהם הם רוצים להקים את בנין חייהם. אלה הם דברים ברורים ומובנים ולפיהם אנו צריכים לבחון באם באמת נוכל להגיע לידי יצירה משותפת ממשית, או שהיא תהיה רק טכנית, שכל רוח מצויה תוכל להפכה. לפי מהלך הדיונים והויכוחים אצלנו מתעוררות מחשבות נוגות ולפעמים ניצבת השאלה האם כדאי לאבד זמן ומרץ בשביל דבר מה, שקיומו מעיקרו מופרך ? הגורמים החיצוניים משליכים אותנו לתוך מערבולת החיים עד שנדמה שאי אפשר לעמוד רגע ולהקשיב לרחשי הנשמה הדורשת חשבון נפשי פנימי. וכן יש לשאול אם זהו לא החטא הכי גדול כלפי עצמנו, שמתוך נוחיות מסוימת ומתוך שאיפה להחיש את יצירת הכלים החומריים למפעלנו, רוצים אנו לחיות באשליות ולרמות את עצמנו, שלאנשים הנמצאים פה והעתידים לבוא, ישנם יסודות משותפים לבנין החיים. הקרע מתבלט כבר עכשיו מדי פעם בפעם והוא עלול להתרחב יותר עד שנוכל לעמוד לפני קיר אטום, מאוכזבים וחדלי אונים ולצעוק מרה על מעוות שלא נוכל לתקנו. אני פונה לחברים מבעוד מועד ודורש, שלמרות המצב המסובך בו אנו נמצאים, בשטחים שונים נעמויד לדיון את השאלה הנשאלת מעצמנו שאנו מתחמקים לעוררה: לאן ?

ברור דרכנו ומטרותינו זהו צו השעה.

נענה לזה !                                                                                             שמואל א.

 

                                          ============================

 

ע ו ד  ל ש נ ו י  ה ק ו

 

בגיליון הקודם של "במחננו" חוויתי את דעתי בשאלת ההשתלמות אצלנו. יצאתי נגד הדעה שהציעה גם הפעם לנהוג במידה של צמצום בפעולות המכוונות כלפי העתיד. הצעה זו לא באה מרע לב חלילה, אלא מתוך התחשבות יתרה במצב הלוחץ בקבוצה, שאינו מאפשר להתחיל בפעולות גדולות בפעם אחת בשטח זה. ובמקום נדון מיד את מי לשלוח, אחרי שהוקצבו לנו שלושה מקומות בבית אלפא, באה הצעה לקבל רק שני מקומות. ואז יצאתי נגד הצעות הללו, שהן גרמו לפיגור בהשתתפות הקבוצה ודרשתי שנוי הקו, כי בתנאים של היום יכולה הצעה להתישבות להופיע לפנינו כהפתעה ועלינו להתכונן במהירות לקראתה. אחרי ארבעה חודשי ההשתלמות נוכחתי ביתר ודאות שצדקתי. ואני רוצה להצביע על אחת הפעולות בקשר עם שאלה זו, שיש צורך לעשותה בכדי להצעיד אותנו קדימה: חנוך משקי וכלכלי. דברנו בשאלה זו פעמים רבות, כי כבר הגיעה השעה, שנוצר אצלנו אטמוספרה חקלאית משקית וכלכלית, באשר מבחינה זו מצבנו ירוד ואופק המחשבה מוגבל מאוד. לא תהיה זו הגזמה אם אתלה בהרבה את פיגור הקבוצה בצמצום המבט בשטח זה. כמעט שאין בינינו אנשים בעלי חוש משקי, שתהיה להם יזמה ליצירה בתוך הקבוצה. מובן שהרבה ידיעות רוכשים בהשתלמות אבל הגישה והחוש צריכים להקדים את ההכשרה. אין אצלנו הסברה וחנוך בשאלות משקיות כלליות, שאינן מיוחדות רק לענף מסוים, שאלות שצריכים להיות ברורות לפני שיוצאים להכשרה. להשתלמות בענף מסוים לא כל חבר בקבוצה מגיע ולא כל אחד עתיד להיות מומחה, אבל את הידיעות הכלליות הללו חייב לדעת ולהכיר. ואני רוצה להביא דוגמאות אחדות לצמצום המבט: א- זכור לי הדיון בזמן שבאה ההצעה לשלוח להשתלמות לבית אלפא, במה לבחור, אם בפלחה או בחצירים, ואף אחד מאתנו (לאו דווקא) לא ידע אז בברור ההבדל בין שני הענפים הללו לרבות אנחנו שלושתנו, המועמדים להשתלמות. ועד בואי לכאן - מקום ההכשרה, לא ידעתי במה לבחור. ידעתי רק באופן סתמי ששאיפתי להשתלם בפלחה ורק אז נתברר לי שבפלחה נכללים כל התבואות וחציר יבש, וחצירים הוא מספוא ירוק וכל דבר הזרוע באופן מיוחד בכדי להגישו לרפת בעודו ירוק.

ב- קרוב לשנתיים שנחשבתי למועמד להשתלמות בפלחה הזמן הזה לא התכוננתי לקראת מקצועי. לא קראתי ספרים על ענף זה ולא עקבתי אחרי כל פעולה הנעשית בארץ בשטח הפלחה. והכנה כזאת הרי הכרחית היא, כי היא מקילה על קליטת התורה.

ג- בהיותי בפלוגה בגבעת עדה נודע לי שהמזכירות החליטה שאין לי יותר צורך בהשתלמות במשק הקיבוצי, כי מספיקה העבודה בגבעת עדה. (מתי החליטה המזכירות ככה ?). האין זה מעיד על צמצום המבט ? אינני מזלזל חלילה בזה שלמדתי תוך עבודתי בג"ע ביחוד בעבודה המעשית כמו עבודה עם בהמות וכו', אבל זה לא מאפשר כלל לקבל אח"כ לנהל ענף משקי, כי חשיבות רבה יש לשיטה ולתכניות, ובג"ע עובדים בלי תכנית מראש.

ד- כמה מאתנו קוראים את "השדה" ו"המשק השיתופי", מי מאיתנו מתעניין (חוץ מיחידים) בשאלות חקלאיות? אין אפילו אוסף חוברות ה"ידיעות" המתקבלות ביחד עם "השדה", אשר בספריה החקלאית הם צריכים להיות מבורכים. ומעשה היה בדידי שקראתי את המדור משק וכלכלה ב"דבר" עמד מאחורי חבר, ראה מה שאני קורא ולגלג לי האם יש לך סבלנות לקרוא את זה? מה עניין יש בזה אם איזה בית חרושת נפתח בארץ, או כמה הוא המחיר של תיבת תפו"זים ובכלל כל שאלת האקספורט והאימפורט. יכולתי להביא עובדות רבות, אלא שלא לביקורת אני מתכוון ולא להאשים את מישהו.העיקר הוא שעלינו לשנות מעתה את הקו. והצעדים לתיקון גם הם אינם צריכים להיעשות באיטיות כהרגלנו, אלא בצורה נמרצת, כי כך דורשת ההכנה לקראת העתיד.

את דברי אני מסיים בהצעה ישנה שיש צורך לחדשה, ליצור שנית את החוג לחקלאות ולכלכלה. אחד מתפקידי החוג הזה יהיה ליצור ספריה ולאסוף את כל החומר הספרותי אשר אנו מקבלים ולשמור עליו. חוץ מזה צריכים לעבד תכנית באיזה ענפים אנחנו צריכים להשתלם ומי הם המועמדים המתאימים לכל ענף ובמועמדים אלה לטפל, להמציא להם את החומר הדרוש, להמריץ ולהסביר, שיש צורך בהכנה מוקדמת, להרבות בשיחות ובהרצאות על בעיית ההתישבות, כדי שחוץ לגישה הרומנטית, שישנה, נדע גם את הפרובלמות המעשיות בשטח זה. צריך להחדיר ערות ויחס נפשי לכל אלה, כי אחרת צפויה לנו הסכנה, שנדחף לצאת להתיישבות בלתי מוכנים, כמו שנדחפים הרבה קיבוצים כיום, מסיבת המצב הפוליטי. בטוחני שאם נתחיל בפעולות קונסטרוקטיביות ובקצת מרץ, תנתן ע"י זה מאליה גם הדחיפה ללכוד וגיבוש חברותי.

                                                                                                 

                                                                                                    יהושע ש.

                                                 =======================

א ר ו ן   ע ז ר ה   ר א ש ו נ ה

 

         מעבירים את העזרה ראשונה מחדר הקריאה לארון חדש. מפי השמועה.

הה! ארוני הקטן. נפרד אני ממך, מעבירים אותך מכאן, לך לשלום והצלח בדרכך, כן הנך קיבוצניק ותיק. עברו עליך כבר שבעה מדורי גיהינום. נודד אתה ממקום למקום, מצריף לצריף ומחדר לחדר. כולם דואגים ומטפלים בך וגם בשיחות דנים עליך.

הנני זוכר אותך עוד מלפני שנים, מאז שהיית חבוי באחד הכיסים או תחת הכר של איזו חברה טובה, שרחמה עליך ולקחה אותך לחדרה. תחבושת ויוד היה רכושך וקופסה קטנה מעונך. במשך הימים גדלת עד שהצטרכו להקצות לך פינה מיוחדת במחסן, והמחסנאית קבלה עליה גם לשמור עליך ולפתח אותך. הוסיפה לך בקבוק, גומי וקצת צמר גפן. עברי ימים חלפו זמנים. התפתחת, הוספת כוח, פינת המחסן לא הספיקה לך ובמחסנאית מאסת. חדר חיפשת לך וועדות בחרו לך, ועדות עם שם, עם פרוטוקולים ותזכירים, תקציבים וגזבר. הכל כמנהג המדינה. כל ועדה מראה בך כושר פעולה וכשרונה, מנקה אותך וממלאה בבקבוק יוד. ועדה יותר פעילה מקשטת אותך גם בניר. כל אחת ואחת לפי כשרונה. בזמן האחרון הוספה גדולה, בוחרים ועדה לכל חודש. כנראה נתרבו הפצועים ובקבוק יוד לא מספיק לתקופת הבחירות ולכן יש לחדש את הועדה.

אמנם אגלה לך סוד. שמעתי מאחורי הפרגוד שועדות אלו נבחרות לעוד תפקידים, עם חולים לטפל, הבראה לסדר, לשמור ולהזהיר ממחלות, בקיצור לשמור על בריאות החברים. אבל אני מכחיש זאת בכל תוקף. שומע אתה, שנים אני כאן, ראשי מלבין פה ועוד לא ראיתי כדברים האלה. עם חולים לטפל ! מה יש לטפל ? לבשל להם אוכל מיוחד, הלא לכן ועדת עבודה מסדרת בחורה, אלא לטפל בחולה, לבקר אותו, לבלות איתו בנעימים, שלא ישתעמם. הלא מי כמונו יודעים את המצב, למי שיש-יש, ולמי שאין לו - אוי ואבוי ! אלא מה להזהיר ממחלות, לדאוג לבריאות. בינינו לבין עצמנו האם יש מי שדואג. הנה פרצה מגפת החומץ. בקופת חולים עומד תור ארוך של חולי חומץ, לאחד יש עודף ולשני מחסור, אף אחד לא נורמלי. המגפה הולכת ומתפשטת ועוד מעט ואין בית אשר אין בו חומץ ואין פוצה פה ומצפצף. ועליך ארוני מדברים ומדברים לא מזמן שהעבירו אותך לחדר הקריאה והנה מתווכחים כדין מה לעשות בך, לאן להעבירך.

אל תשאל למה ידונו, הלא לא חסר לך כלום כאן, לשם כך נבחרה ועדה.

                                                                                                                  א.

                                                    =========================

ס ך  ה כ ל  מ ה ח צ י ר

 

זו השנה הראשונה, שהתחלנו בקבוצה בפעולה משקית יותר רחבה וכמובן שאת ההתחלה עשינו בלי כל ניסיון וכל הפחד, שפחדנו לפני שהתחלנו לאי הצלחה לא הייתה לשוא. הועדה המשקית בחורף העבר הראתה את האומץ והוציאה לפועל את התכניות ואני קבלתי על עצמי לנהל את העבודה המעשית. בכדי להבטיח הספקה לסוס החלטנו לזרוע חציר. מהתחלה יעצתי לזרוע בלי שום זבלים חמיים ולבסוף כן זבלנו בזבל חמי. את הסוס קבלנו אז לניסיון לשבוע ונצלנו אותו לזריעה, ובמקום שלושה ימים לקח זה שבוע משום שהיינו צריכים להרגיל את הסוס באופן הדרגתי לעבודה.

גם אז ידעתי שיותר כדאי לקנות חציר בכסף מזומן וזה יוצא לנו יותר טוב, אבל בכל זאת עשינו את הדבר, בכדי לרכוש ניסיון. והנה החשבון המפורט מהשקעות הכספיות וימי עבודה :

                              100 ק"ג שעורה                           560

                              100  "   זבל חמי                          1000

                              מקצרה                                        500

                                                                              _____

                             ס"ה                                            2060

השקיעו בזה 11 ימי עבודה.

היבול: 2 טון חציר סוג ב'                             בערך       5000

 

וכעת אם שואלים אותי אם כדאי היה כל העניין הזה ? יש לענות על השאלה הזאת מבחינה חנוכית ומבחינה מסחרית. אם מבחינה מסחרית אפשר להגיד בביטחון גמור, שהפסדנו. ברינה זרענו ובדמעה קצרנו וגם לא הכל הורדנו מהשדה, נשארו 3 עד 4 דונם, שארליך לא רצה לקצור אותם מחשש שמא תשבר המקצרה. ומה שקצר ג"כ רק איפה שנוח היה לו ובבואך לשדה התבלבל פשוט מאי סדר. כאן קצור וכאן לא קצור, כאן באמצע וכאן בקצה. ובמגיב לא עברנו משום שלא יכולנו להשיג. והעיקר הכל גדל קהוכהן ועשבי בר אחרים ורק מה שזרעתי לא גדל. ואם אתה רואה את הגורן תוכל להגיד תיכף, שקהוכהן יש יותר משעורה.

ולמה זה יצא ככה ולא אחרת? ובאם אני יודע את כל החסרונות למה עשיתי את הדבר בצורה כה גרועה? זהו שכן הרווחנו בחציר. בכמה דונמים האלה למדתי הרבה את כל החסרונות שמניתי לעיל. אז לא ידעתיהם. ראשית כל אחרי שהשטח היה מנוצל שנתיים וחצי ניצול ממש על ידי משמרות, הצטרכנו לתת לה לנוח עונה אחת, או לסדר אבטיחים ועי"ז שוב להפרות אותה. ואני מזכיר לי, שאמרו לי את זה ואני ביטלתי את דברם, באמרי  זמן כה רב השתמשו באדמה הזאת ובשבילנו לא יספיק כבר 10 דונם? והחשוב מהכול הוא לאחד את זמן הזריעה. וזהו אוקטובר-נובמבר לכל המאוחר ואנו זרענו בדצמבר. כרגיל מתחילים לזרוע אחרי היורה השני ואז עשבי בר עדין קטנים הם. וע"י החריש מס. למחרשה קל להשמיד אותם. ותיכף אחרי הזריעה, טרם שיוצאים העשבים נובטים כבר הזרעים והם משתלטים על השדה ויונקים את הרטיבות. ואצלנו היה להיפך. באנו לשדה חודש וחצי מאוחר ושלטו שמה עשבי בר וספיח, עד כמה שעלה בידי להשמידם, לא השמדתים די צרכם. ועוד כלל למדתי: שאסור לזרוע בזמן שיש רוח. זה ראיתי מניסיון. ועכשיו, נאמר לי שיש גם כלל כזה שאסור לזרוע נגד הרוח. איפה שפיזרתי ביום שקט עלה יותר יפה. הייתי גם צריך לזרוע יותר צפוף אז היה יותר מצליח. על אותה האדמה זרעו עוד אנשים ומלבד ארליך אף אחד לא הצליח, משום שהוא עשה לפי כל הכללים הנזכרים לעיל. בעצם חשבנו לזרוע שעורה לגרעינים ואח"כ, כשראינו שזה יצליח לגרעינים עשיתי מזה חציר. אני בכל זאת לא מתחרט על כל העניין, אפילו מסחרית לא כ"כ נורא, הגורן החזיר לנו את ההוצאות מלבד ימי העבודה המיוחדים, אבל העיקר שווה הניסיון שרכשתי ע"י זה.

 

                                                                                                            ירחמיאל.

                                              ========================

 

מ ב ע ד   ל ק ו ל מ ו ס

 

טבעי נעשה כבר הדבר שלשיחה כללית יצלצל הפעמון 3-4 פעמים, גם אז החברים עוד לא יתכנסו עד שלמזכיר משעמם לחכות והוא קם, עובר מצריף לצריף, מחדר לחדר ומתחנן: "קומה נא יהודים טובים, הואילו להיכנס לשיחה". התרגלנו כבר לכך, כאילו אחרת לא יכול להיות. ולא אכפת לנו אם זמננו מתבזבז בחכותנו עד שיופיע מספר מינימלי של חברים, כי הלא בין כך אנו לא מרבים לנצל את זמננו הפנוי. ואין כאן שאלת בזבוז זמן אלא איך. אין לנו כלל עניין בשיחת הקבוצה? הלא שיחה זו אינה שיעור (מחוק?). בה קובעים הלא את חיינו, את חיי כל אחד ואחד ומה פשר אדישות זו?

לפעמים אתה עומד ותוהה נדהם, איך זה היחיד מתייחס לשאלת חייו הוא? ואינך מוצא פתרון אלא בראותך את היחס הזה לשיחה כסמל לכמה תופעות חיינו. כך אינך יכול להבין למה אין כמעט פעולה תרבותית. הלא קבוצה זו הייתה פעם סמל התורה, איפה שמרבים ללמוד ולעיין ואיך ירדנו פלאים, שאין כלל מצב תרבותי. גרוע מזה, חודשים שאנו מנסים להרכיב ועדת תרבות פעילה ואין אנו מצליחים. ולא ח"ח מחוסר אנשים מתאימים לכך, להיפך, יש לנו די אנשים מוכשרים ובכל זאת אין ועדת תרבות פעילה. וכך אין כמעט חוגים, שעורים. אצל מי שעוד עומד איזה זיק תרבותי, הוא מתייחד בחדרו, קורא ולומד, אבל מה שהוא כללי, חוג, שעור, הרצאה, הם דברים ימים טובים שחלפו עברו ואינם עוד. ושוב אין זו שאלה של ספוק תרבותי למי שהוא אף שאין לבטל גם את זאת, אלא איך יכולנו להשלים עם זה. שאת מקום השיעור, החוג, ממלאה שיחה בטלה, או דברים גרועים מזה? נגד רצונך אתה בא לפעמים לידי מסקנות עגומות מאוד, שנוח לנו כך. היחיד בתוכנו רוצה חיי שקט, בלי ברורים, בלי שיחות, בלי שיעורים, מפני שכל ברור מחטט, מחפש ורוצה לתקן, שיעור או חוג מכניס למסגרת מסוימת, להתאמצות ידועה ולמה לו זאת ? נוח לצאת לעבודה ולחזור, לקרוא את העיתון, לבלות את השעות הפנויות בשיחה זו או אחרת באיזה חדר. אם החיים הם קשים, מצב הכספי דחוק מכריזים על צמצום, זה אמנם לא כה נוח, אלא מתרגלים גם לכך, אז למה עוד להתאמץ בענייני תרבות ?

כך ולא אחרת אפשר להבין את האדישות שהתפשטה בינינו ועושה שמה בהרבה שטחים. מה גרם לכך ? מה הביא לידי מהלך מחשבה זו ? לפי דעתי שני גורמים בעוכרנו :

א-      אי השתלטות על המצב.  המוסדות המנהלים את פעולות הקבוצה לא משתלטים על כל הפרובלמות המנסרות בעולמנו, שהן רבות נוכח גודל הקבוצה ופזורה. ואין זו שאלה של כוחות משוחררים מהעבודה, אלא של פעולה ערנית ורבת ההיקף של כל המוסדות על כל חבריה, ז.א. מאנשים, שיקדישו את רוב זמנם הפנוי לצרכי הקבוצה, אם זה כאן או בפלוגה. ובאנשים כאלה יש לנו מחסור. יש צורך בפעולה מתמדת שיטתית בכדי להחזיק את עירנותו של החבר למתרחש בקבוצה. ופעולה מתמדת זו לא תתכן אם מוסדות הקבוצה לא עומדים בתפקידם אפילו חצי שנה.

ב-      העליה הגדולה שטרם נקלטה בתוכנו. רוב החברים שלא מזמן באו עודם עומדים כמסתכלים. אמנם רוצים, ואולי בצדק, להיות חדורים בכל המתרחש בקבוצה, אבל עוד לא מרגישים את עצמם כגוף אחיד ופה ושם  תשמע גם בקרת. הקבוצה עומדת בפני תפקידים קשים, שאלות השתלמות והתכוננות להתיישבות, לחץ כספי קשה וחוסר עבודה ואין הזמן והאנשים מספיקים להתמסר לכל שטח פעולה מה שהיינו צריכים לעשות בתקופה כזו. כתוצאה מזה הגיעו הדברים עד כדי כך, שהמצב הוא אמנם לא מיואש, אבל מעורר דאגה. ואם לא נתגבר, ואם לא נדע עכשיו לעקור את האדישות הזו ולהכניס יותר ערות בכל השטחים, ולהשתלט על כל חיינו, נאחר אולי את המועד. גיוס תמידי קשה אולי עבור החבר, התאזרות כוחות לזמן ממושך, תביעה גדולה. אבל אם לא נדע לתבוע מאתנו במשך תקופת המעבר, עדי הגענו לידי מצב איתן ומבוסס, הצלחתנו להבא מוטלת בספק. ויש גם לנצל יותר את החברים החדשים לפעולה השוטפת היום-יומית. באמוץ כל הכוחות בהכנה מלאה בכל שטחי החיים נוכל להתגבר על כל הקשיים שמחכים לנו. וזה דורש עירות ונכונות לפעולה מאת כל חבר וחבר.

                                                                                                  אהרן י.

 

                                                      =========================

ל ק ו ט י ם

 

חודשים עברו כבר מעת שהוצאתי את מבחר ליקוטי לראווה. בינתיים נצטבר מלאי גדול של עבודות מכל המינים והסוגים. ליקטתי אותן אחת-אחת בכל שעה ובכל יום, בכל פינה בחדר אוכל, בשיחה ובסעודה, והן נצבות אצלי מדי פעם בפעם בפנים זועפות או שמחות, מגבירות את האמונה בחברתנו, או מחלישות אותה ואין מנוס ומפלט מהן. וחשבתי מה לעשות ויונח לי ?

הבה אנסה להגיש לכם בסל ממבחר ליקוטי ותראו מה דמותנו ומה חזותנו, ואולי זה ישפיע, יתקן, יחזק ידי העוסקים בדברים הטובים, ותהא זאת נחמתי.

                                                                 . . .

במתנה טובה זכו אותנו בשנה האחרונה - הפרק היומי. זה שנים חשבתי איך מגיעים "לידי שולחן שיש בו דברי תורה" ולא מצאתי דרך. עד שבאו חכמי הדור והורו את משנת הפרק היומי. מעתה הרי אתה אוחז בשתי מצוות בבת אחת, הנך מפאר את שולחנך בדברי תורה והנך יכול להתייחד שעה קלה מדי יום ביומו עם תורת הנביאים, להקשיב לשיחתם ולא פעם למצוא סעד בדבריהם. אבל מה נעשה ואין הבנה לדבר. הגזרה נגזרה למורת רוחם של חברים, שנוח להם להסתלק מליד השולחן בגמר הסעודה. אחדים עזי הנפש הומרדו תיכף בימים הראשונים - מה להם ולמנהג ישראל. התורנים שוב לא מצאו שעה כשרה לסדור השולחן רק אז. אחרים מצאו להם תירוץ יפה ונוח - לומדים, לקיים מה שנאמר - עת ללמוד - הפרו דרכי ה'. (אין דבר, כדאי לפעמים גם לסרס כתוב, בכדי להצדיק מעשה יהודים). ואם תשאל הרי אפשר ללמוד בעוד רגעים מספר ולא להפר מנהג המכוון לכל החברה ולכל בית ישראל - תשובה ברורה לא תקבל, אבל דע לך, שכך נגזר ואין להשיב. אנשי שלומנו בטח יודעים טעמו של דבר.

 

ומה נעשה ונסתרה ממני דעת סבת הדבר שבין כ-40 חברים קשה ללקט מנין בחורים לתפילת מנחה ומעריב.

יבורך הגבאי החדש שלנו כמר ישראל יעקב, שעומד על משמר התפילה בציבור בבוקר ובערב. לולי הוא הרי גם מנין המתפללים לא היה. אבל גם טרדנותו לא מועילה, והחברים כמנהגם נוהגים. האם אין בושה בפניהם כשרואים ציבור מתכנס לתפילה והם שוכבים על הדשא וקוראים עיתון, מבלים בשיחות סתם. פלאי בדבר.

ופלאי פלאים ראיתי בקבוצתנו. ישנם חברים, שרוממות הדת בפיותיהם ובכל זאת אינם נזהרים בתפילה בציבור. מי עסוק בעניינים שונים, מי שלומד, אחד כותב מכתב והצד השוה ביניהם, שבשעת התפילה הם נעדרים. האמרו פלאי טכניקה ישנם בעולם. האמינו לי, כי קל יותר להבין את חוקי האלקטריה מאשר את התופעה הנ"ל.

והעיקר האם לא יבושו החברים הנ"ל.

                                                         . . .

ושוב עניין תפילת הבחורות.

לא פעם הנני מתחרט על הדברים בשאלה זו, אבל סוף-סוף המחשבה נטרדה והחלטתי בפתח דבר לסדר הליקוטים, להביא לכם בכורי מחשבותי אלה. תהינו או תצטערו לא אכפת לי, העיקר שאני אגיד את מה שמעיק לי.

והנני מסתכל איך שהחברות שלנו נכנסות בליל שישי לתפילה, כאילו היה זה טכס רשמי שצריכים להשתתף בו ואיך שיחידות מתביישות להיכנס בשבת בבוקר לתפילה ואני שואל - אי הרגשת השויון שמקוננת בכן, האם רק שויון בזכויות גשמיות שאיפתכן - מה לכן בחברה קיבוצית דתית ? מה יגידו בניכם אחריכן בראותם אתכן נעדרות מחלק חשוב של חיינו התרבותיים? תזכרנה חברותי שהדבר עלול להתנקם בנו בעתיד. ילדינו יתייחסו אליכן בזלזול כי אינכן בתפילות. מה הגיונה הילדות באם נחנך אותן (ארבע מלים מחוקות........) והאמהות לא תהיינה הדוגמה המתאימה ?

 

לא כאיש צורה הנני מופיע כעת, אלא כאיש מהישוב, כבן שנתחנך על יד שולחן אבא והנני שואל את עצמי: האם גם בבית אבא עשיתי כדבר הזה - לצעוק בקול על יד השולחן, לצחוק בקולי קולות בלי מפריע, לחטוף את האוכל ולברוח מבלי להחליף דברים עם שכני ליד השולחן, מבלי לראות את החבר היושב ממולי פעם ביום ראיה שלמה, מבלי להקשיב לפרק התנ"ך, או לשירת הזמירות.

הלא לבית מרזח נתכנסנו, רצינו הלא, שהקבוצה תהיה ביתנו ומשפחתנו הגדולה, ומדוע נזלזל כל כך בקשרי משפחה אלה.

סבורים חברינו שאין צורך בהם? ואיך ובמה ימתיקו את קושי החיים אם לא באווירה משפחתית. אם לא במבט ידידותי ושיחה קרובה ובשירה משותפת.

 

ואם תרצו לראות את התוצאות הרי לכם שתי דוגמאות. כבוד הורים וכבוד מורים כאחד דמו ומי שמזלזל בהא עלול לזלזל בזה. ואותו הדבר מי שמזלזל בחברה עלול לזלזל גם בכבוד מוריה.

מדי שנה בשנה הורגלנו בגולה מאז ובקבוצה בארץ להתיחד לשעה קלה עם זכרונו של אחד ממנהיגנו - עם זכר ש.ח. לנדוי. זכורנו את הרטט והרגשת הערכה, שמלאו את לבנו גם אז וגם היום בעת שהעלינו את זכרו. ומה נשתוממתי לראות השנה בעת האזכרה לשח"ל את יחס הזלזול לאסיפה. גם אחרי שצלצלו פעמיים שלוש וארבע פעמים, כלשיחה רגילה, היה חדר אוכל ריק בחציו וגם אלו שכן נוכחים באזכרה, כמתוך הכרח ושעמום יש בו. היתואר דבר שכזה ?

ומה התפלאתי להיווכח השבוע בעת המסיבה לזכר הרצל וביאליק להישנות הדבר ומספר חברים לא היו נוכחים.     

האם באמת בכוחנו ובעוצם ידינו הגענו עד כאן, האין לנו להודות על זה למנהיגינו ומורינו שקדמו לנו והובילו אותנו עדי המקום והמועד הזה ? למה לא נחשוב על זה ולא נתיחד עם זכרם ברצינות אפילו לשעה קלה ?

 

ואם בנימוסים עסקינן לא אתבייש ואגיד את דעתי בעניין זה. אם יבינו אותי הרי טוב ואם לא - גם כך אגיד.

מכנסי בחורות - נושא שדשו רבים ואני רוצה לחזור על כל פרטי הדבר. הטענה המחייבת היא שקל יותר לעבוד במכנסיים קצרות. ואף שאיני יודע שעד כמה הטענה הזאת יכולה לעמוד בפני הביקורת - בכל זאת יכולתי להבין אותה. אבל דבר אחד איני יכול להבין בשום אופן: בשעות הערב אחרי העבודה, בשבתות ובחגים, הלא לא עובדים, ואם הבחורות מתגנדרות אז במכנסיים הקצרות ברגליהן הערומות הרי אפשר לתרץ את הדבר רק בגנדרנות ריקה, בזלזול במושגי צניעות, שעד היום לא החלטנו לוותר עליהם.

 

ואם אתם חושבים שרק בזה הננו חוטאים אינכם אלא טועים. תצאו לחצר ותראו. עובד חבר עם כלי נגרות ולמחרת מוצאים אותם  בחוץ ליד מקום עבודתו ועבור יום-יומיים והכלים מונחים. חבר שני עובד עם טוריה ואת, ואחרי עבודתו שכחם בשדה או בגן מבלי מאסף.

ושוב הנך הולך בחצר והנך נתקל באבנים מפוזרות בניר המתגולל ומלכלך את החצר ואין שם לב. פחים מלאי אשפה ואין דואג, חדר לא מסודר ואין מטפל ואתה עומד נדהם בפני תופעות אלה והנך שואל את עצמך - הלמלון באנו, האם באמת דרוש להעמיד במיוחד אנשים שידאגו לניקיון בחדרנו ובחצרנו ? הקשה כל כך לעשות פעולה קטנה כל אחד בעת שהוא נפגש עם דבר מה ולעזור לניקיון הכללי ? ולא רק שאיננו משתדלים לתקן, אלא שהתרגלנו להרוס. עמד חבר והשקיע עבודה וסדר חוטים מסביב לדשא, אחרי ימים מספר נקרעו החוטים ע"י חברים אחרים מתוך קלות ראש וזלזול. פרחים שתלנו ליד הצריפים ותמיד תמצא ביניהם את כל האשפה שמוציאים מהחדרים ומתעצלים להכניסה לפחי האשפה ועוד תופעות כאלו. ותצא חביבי לטיול בפינות החצר ותוכל ללקט המון שרוכי נעל חדשים, מברשיות שיניים חדשות, מטפחות אף, גרביים וכל מיני חפצים שונים שעולים לנו בכסף מלא.

מדוע זה ולמה ?

 

ושוב עניין מסוג אחר.

כולנו השתתפנו בתהלוכת ההפגנה ביום הפקודה ובאסיפה שנערכה. היינו ביחד כ-150 חברי הפועל המזרחי. גוף ניכר ובכל זאת לא הופיע בשם הפועל הדתי אף אחד. הרב דבר אמנם, אבל לא ביטא את מה שעלינו היה לבטא. ועוד דבר! הנה מתקרבות הבחירות לקונגרס, לאסיפת נבחרים, ישנם עניינים בלשכת העבודה, עניין סניף בני-עקיבא במקום ועוד הרבה דברים שדורשים פעולה הסתדרותית ערה. על אנשי כפר פינס אין להשתומם. נחלש אצלם כליל החוש ההסתדרותי, אבל אנו הצעירים, שזה עכשיו יצאנו מתוך מסגרת הסתדרותית למה ומדוע לא ניקח בידנו ליצור מסגרת ארגונית לפעולת הפועה"מ במקום ?

 

ויש הלא לסיים בכי טוב ולכן אעשה גם אני ככה. החוג לאורות התשובה עומד בסיום הספר. הלמוד והשקלא וטריא מסביבו נהנו הרבה לחברים. הפרו את המחשבה וסיפקו עונג נפשי - כדרך כל המעיינים בספרי הרב. כעת היה כדאי וראוי להרחיב את החוג ולסדרו כחוג קבוע לעיון בספרי הרב. ראוי הוא וראוי זכרו לזה. והתועלת תהא מרובה עבור כל מי שיקדיש את שעתו לכך.

ואולי היה כדאי להנהיג בכל ליל שישי בין מנחה לקבלת שבת למוד קצר בספריו של הרב בפני כל החברה. היה זה מוסיף הרבה לחברה וגם לצורת התפילה. תעיין בזה ויחשבו החברים.

                                                                                                         דב ק.

 

                                                      ========================

מ י ו מ ן   ה מ ז כ י ר ו ת

ט"ז סיוון :

               באסיפה הכללית הוחלט :

                   - לשלוח את מרים ושרה לקורס לבישול בת"א.

                   - לשלוח את מנחם ואברהם לקורס בגבעת עדה (עברו את הקורס בהצלחה)

                   - חידשו את הרישיון לאקדח.

                   - התחיל קורס לאתות, משתתפים 15 חבר.

                   - הוחלט להלוות מהכספים שנתקבלו(?) ע"י חדוה 4 לא"י לקנית עגלה ומהכנסת ההובלה להחזיר את

                     ההלוואה.

                  - דנו בנוגע להצעות ההתישבות בגליל התחתון סג'רה ועמק בית-שאן, לקראת ישיבת ועדת ההתישבות

                    שנתקיימה בי"ח סיוון בכפר הנוער הדתי. כתוצאה מזו יצאה ועדת ההתישבות לסיור וקבעה שבגליל

                    התחתון אין אפשרות ליצירת גוש התיישבותי קיבוצי ולכן ההצעה לא אקטואלית.

י"ז סיוון :

                   התקיימה ישיבת ועדת התרבות, דנו על עניינים שוטפים וקבעו תכנית ליום השנה למות אברהם ז"ל,

                   לכ' כ"א תמוז ולחתונות. דנו כמו"כ בעניין ארגון חוג למקורות התפילה.

 

י"ח סיוון : 

                  סודרו תעודות רישום בקוח"ל לחברים שחסרו להם. כמו"כ את היתרה לכספי סדור ראשון עבור

                  העולים האחרונים.

 

כ' סיוון :

                 קנו עגלה במצב טוב בעד 3 לא"י. הוצאות התיקון עלו לא"י אחד. כמו"כ קנו משדדה טובה בעד 700

                 מא"י.

 

כ"א סיוון:

              בת"א ישיבה עם קסטנבוים בעניין החוב שלנו בעד מסי המרכז החקלאי. חובנו מגיע לסכום של עשרים וכמה לא"י. ע"ח זה נתנו לפני כמה חודשים סכום של 4.555 וכעת העברנו את ההקצבה לחוברת בסכום של 2 לא"י. קסטנבוים דרש בהחלט למצוא סדור לחוב זה, כי מצבו של המרכז החקלאי קשה מאוד וזה מפריע בכל העבודה. מצדנו הסברנו את הקשיים הכספיים שלנו שמונעים מאתנו דווקא בחודשים אלה, למצוא פתרון לשאלה זו.

 

כ"ג סיוון :

             ישיבת המזכירות וועדת חברים בעניין דרישת זבולון ובלהה לחופש בלתי מוגבל הקשור בצרכי ריפוי. סוכם : לאפשר להם חופש לזמן מוגבל. להתנגד לחופש בלתי מוגבל, שלמעשה משמעותו עזיבה.

 

כ"ד סיוון :

             פנחס ק. התחיל בכריכת ספרים. ראשית כל נכרכו סידורי התפילה וספרי הקודש המשומשים. אחרי שעבודה זו נגמרה, התחיל בתיקון וכריכה יתר ספרי הקודש ובגמר העבודה יטפל בספרי החול. ההוצאות הן רק לחומרי הכריכה ולע"ע עוד לא הגיעו לסכום גדול.

           מרדכי ט. תקן את מכונת התפירה שקבלנו מלבוב ושעמדה זמן רב בלתי מסודרת. קנינו חלקים שונים בסכום של חצי לא"י ואחרי שתיקנו גם את השולחן העברנוה לג"ע.

           הגיעו לקבוצה ששת המעפילים : י.בלוישטיין, י.שולטיין, ח.ציגלר,י.קלפולץ, ברוך פורמן וי.לנדנר.

           בבית הכנסת בג"ע התקיימה אסיפת אזכרה למלאת שנה למקרה החטיפה. ספרו זיכרונות והעריכו את המקרה המורה סולץ, א. גורדון ודב ק.

          בשיחה בפלוגה דנו בשאלות כספים וחשבונות, עניין יחסי עבודה במקום, שאלות פנימיות שונות ושאלת הבציר. סוכם להתחייב ל-35 בוצרים. ז.א. שנצטרך להוסיף 15 חבר מהקבוצה לעונת הבציר.

 

כ"ה סיוון :

             בישיבת המזכירות דנו :

ענייני ג"ע, המצב בעבודה בכרכור, הכנות לחתונות, ענייני השתלמות, ועדת בריאות, נסיעות, קנית חמור.

נשלחו 5 חברים נוספים לג"ע.

קבלנו הלוואה של 4 לא"י לסדור שקלים עבור הקבוצה.התשלום הוא בספטמבר, אוקטובר ונובמבר ש.ז.

גיזה וייס עזבה את הקבוצה אחרי שהודיעו לה מטעם המזכירות שהוחלט לדחותה.

 

כ"ח-ט סיוון :

         ישיבת המזכירות המורחבת של הקיבוץ הדתי החליטה שהשנה, לא תבוא קבוצתנו בחשבון להתיישבות, אלא שצריכה להתכונן בערות בשטח המשקי, השמירה וגיבוש חברתי.

 

א' תמוז :

         יום האזכרה לאברהם כ"ץ ודוד פרנק הי"ד. במשך היום טפלה קבוצת חברים בסדור בית הקברות בכרכור. שרפו את הקוצים, ניקו את המגרש וביחוד סדרו את הקבר של אברהם, שלדאבוננו הרב לא עלה בידנו עד כה להעמיד עליו מצבה. גבעת האדמה סודרה יפה ומסביבה מסגרת אבנים. ליד ראש הקבר הועמדו שני ברושים. לפנות ערב התאספו כל חברי הקבוצה ביחד עם חלק חברים מג"ע ליד הקבר. נאמרו דברי אזכרה ע"י שמואל א., תפילת אל מלא רחמים וקדיש. אחרי שכל חברי הקבוצה התייחדו בדממה עם זכרו, חזרנו לקבוצה.

בערב התקיימה בחדר אוכל מסיבת אזכרה בנוכחות החברים ואנשי כפר פינס. אחרי תפילת מעריב נפתחה המסיבה בשירת המקהלה, ששרתה שירי אבל. נשמעו דברי הערכה על אברהם ודוד מאת דב ק. נלמדו פרקי משנה, נאמרה תפילת קדיש. אח"כ הקריאו מיומנו של אברהם בעכו וחניתה והמקהלה שרה משירי הגבורה והאבל. הוקראו קטעים מיומן הקבוצה מאותם הימים הקשים ודב ג. הקריא פרק שירה מאת ש. שלום טננבום וכו'.

בשירת התקווה ננעלה המסיבה.  

 

ד' תמוז :

         - מו"מ בעניין הקמת מצבה על קברו של אברהם. (פרטים נמסרו באסיפה).

         - בהנה"א של ב"ע מו"מ בעניין מסירת תפירת החולצות למתפרה שלנו. הבטיחו למסור לנו חלק מהעבודה. לע"ע מסרו תפירת 9 חולצות עבור סניף פ"ת וגם עבודה של הסניף כ"פ.

         -ברור בעניין שיווק אבטיחים עם כמה סוחרים ותנובה, ובאגוד למען תוצרת הארץ.

         -ברור עם הח' אליהו בעניין השתלמות בענייני בטחון והקצבות כפר הישוב. (פרטים נמסרו באסיפה).

         -קבלנו מאת לשכת קהי"ס סכום של 5 לא"י שהעביר הרב כ"ץ להקמת המצבה והוצאות החוברת.

         -במרכז לתרבות קבלנו מכתב ערבות להנהלת הספריה הלאומית ע"ס של 5 לא"י נגד שטר ערבות שמסרנו.

         -קבלנו שתי גמרות פסחים.

         -הבטיחו להמציא לנו בקרוב סידורי תפילה ומספר ספרי קריאה.

 

ה'-ו' תמוז :

        -חתונות שלומית בן-צבי - יוסף שפריצר, מרים בלוטיגל - שמואל ארזי, לאה איטליאנר - אהרן יבנאלי.

 

ז' תמוז :

        -מוצש"ק נשף חגיגי לרגלי החתונות.

        -ישיבת המזכירות - ענייני הפלוגות בגבעת עדה וכפר הראה.

 

ח' תמוז :

        -באו לקבוצה ונתקבלו כאורחים הח' חיים גולדבר ושרה שאפר.

        -ישיבת המזכירות בסה"י: דרישתה של מרים שטינמץ לאשר לה חופש לכמה חודשים לשם עזרת הורים נדחתה ובגלל זה הודיעה על עזיבת הקבוצה. - בנוגע להחזקת הפלוגה בכפר הראה חוחלט לנסות עוד השבוע ובאם לא ישפר לחסלה באופן סופי.

        -בעניין מכירת האבטיחים - יוסף ש. קיבל עליו את ריכוז כל העניינים בשטח זה.

        -בנוגע להכנסות מהובלת העגלה הוחלט עד שתשלום ההלוואה שקבלנו לרכישת העגלה והמשדדה להקציב 50

אחוז להכנסות עבודת חוץ למטרה זו. כמו"כ להקדיש את ההכנסות מהובלות מיוחדות בקבוצה. בעד כל שעה של הובלות בקבוצה שנעשות באופן מיוחד תשלם הגזברות לחשבון החזרת החוב 10 מא"י שכר שמוש בעגלה. דנו עוד בעניין מצבה על קבר אברהם. סדרן עבודה וענייני הכספים והוחלט להביא את העניינים לדיון באסיפה.

 

ט' תמוז :

         -שיחה על ענייני התיישבות והשתלמות ע"י יוסף לוטבק (טירת-צבי).

         -ישיבת המזכירות עם יוסף ל. בענייני השתלמות. סוכם שיש צורך לדאוג להשתלמות במקצועות אלו: רפת, טרקטור (מכונאות), גן, רועה, לול, נהג, משתלות ועצי פרי ובמקצועות מלאכה: טפסן, טיח, בנאי. גם לשלוח בחורה להשתלמות בבית חולים לטיפול חולים וחובשת. יוסף ל. הבטיח לעזור לנו בחיפוש מקומות להשתלמות. על החברים במעוניינים לצאת להשתלמות בעתיד, להודיע למזכירות על המקצועות שיש להם נטייה אליהם.

 

ט'-י"ד' תמוז :

- עבוד והדפסת סקירה מקיפה על תולדותיה ובעיותיה של הקבוצה. הסקירה מיועדת בחלקה עבור החוברת לזכר אברהם, אף שבזמן האחרון נתעוררו ספקות עד כמה שיוכלו להכניס את החומר בגלל קשיים כספיים.

- בשיחת חברים נדחתה דרישת זבולון ובלהה לחופש בלתי מוגבל והם הודיעו על עזיבתם.

- שרה שרקינגר נתקבלה כמועמדה.

- הפלוגה בכפר הראה חוסלה.

 

י"ד' תמוז :

נמסר ע"י דב קנוהל דו"ח מישיבת המזכירות המורחבת של הקיבוץ הדתי.

מוצש"ק : שיחה כללית בסה"י :

עניין הטיול, שסדרה קבוצת חברים לפני שבועיים בשבת לגבעת עדה בנשאם נשק שלא לצורך. סוכם שלהבא לא יחזרו דברים כגון אלה, שיש בהם פגיעה בקדושת השבת.

- למסדר עבודה במקום פנחס נבחר שמואל א.

- הוחלט שעל החברים למסור את ספריהם הפרטיים (מלבד ספרי מזכרת) לספריה הכללית.

- נבחרה ועדת בריאות בהרכב עתליה, שרה שר, ועזריאל ב.

- הוחלט להקדיש את הכספים שנתקבלו מחו"ל לרכישת רדיו. על המזכירות להשתדל להשיג עוד 10 לא"י למטרה זו ולדאוג לקנית הרדיו בהקדם האפשרי.

- לקורס בכפר הראה הוצאו שניים מהחברים האלה : פנחס ז., רפאל א. ויצחק כ.

- להטיל על המזכירות לטפל בהקמת המצבה על קברו של אברהם אחרי שמאפריקה הבטיחו עזרה כספית לזה.

 

ט"ו תמוז :

-ישיבה בעניין הוצאת החוברת לזכר אברהם ודוד הי"ד בהשתתפות נריה, וינר ודב ק. נריה הציעה את אלה המדורים  בחוברת : אלה תולדות אברהם (סקירה ביוגרפית), אברהם בקבוצה (קטעים מיומן הקבוצה ומכתבים), מעזבונו (יומנים, מאמרים, קטעים ממכתבים). ענף עץ אבות (פרטים על משפחתו, מכתבי אביב, מאמר על הטיפוס של הרב הליטאי), לדמותו (מאמרי הערכה ודברי הספד). הדים (קטעים מהעיתונות), קבוצת אברהם (קטעים מסקירה), מדור לדוד פרנק (פרטים על חייו, מקרה החטיפה ורשימה לזכרו). לפי תכנית זו צריכה החוברת להכיל 9-10  גיליונות דפוס (מחיר דפוס הגיליון 5 לא"י) וככה יצא שהחוברת שהיא צריכה לעלות יותר מ-50 לא"י. דב ק. הצהיר שאין הקבוצה יכולה להיכנס בהתחייבות גדולה זו, בגלל שאין מקורות כספיים ויש עוד צורך לדאוג להקמת המצבה. הצהיר שהקבוצה יכולה לקבל אחריות בעד 30 לא"י. נריה ווינר עמדו בתוקף, שלא לקצץ בחוברת. לבסוף סוכם שהקבוצה תהיה אחראית רק עד סכום של 30 לא"י, וזה בעד הקצבה הקהק"ל 5 לא"י, ועד המשותף, 5, מרכז עולמי 3, הרב כ"ץ 5, מרכז לתרבות 3, מרכז החקלאי 2 ועוד כמה הקצבות מאת הועה"פ, מזכירות הנוער, מחלקת העליה (בעד חוברות) ועוד שלפי דעת וינר יגיעו עד לסכום של 15 לא"י. חוץ מזה קבל עליו וינר להשיג עוד סכום נוסף עד ארבעים וכמה בעזרת דב ק. זה יאפשר להוציא את החוברת בגודל של 7 גיליונות דפוס. לקצץ בהדים, ברשימות הערכה, בענף עץ אבות, ולהכניס על הקבוצה רק תאריכים כרונולוגיים, שביחד עם הוצאות הקלישות וכריכה, מעטפה וכו' יעלה לארבעים וכמה לא"י. הוצע לפנות גם למרכז בעניין הקצבה והח' אליהו קיבל עליו להעביר את העניין ואז יהיה אפשר אולי להגדיל את החוברת.

ההדפסה תגמר במשך הימים הקרובים. בכלל תהיה חוברת נאה מאוד, צורה אלבומית, תמונות יפות ושנית ליקט נריה הרבה קטעים ממדרשים ואגדות, שירת ימי הביניים והשירה החדשה, שמתאימים ומשתלבים יפה עם מדורות החוברת ומוסיפים הרבה לתכנה. בתוכן הרשימות והמאמרים לא שונה הרבה, רק תיקונים סגנוניים קלים.

 

י"ח תמוז :

- קבלנו הלוואה של 3 וחצי לא"י בעזרת אחד מידידנו לתשלומים חודשיים במשך חודשי אוקטובר-דצמבר ש.ז. ב-6 לא"י לחודש. הוצאת הריבית והגוביינא 500 מא"י.

 

כ"א תמוז :

- יעקב מלמד הרצאה על עניינים אקטואליים.

-מסיבה לזכר הרצל וביאליק. פתח דב ק. בדברי הערכה על מפעלו של הרצל וחזונו. המקהלה שרה שירי ביאליק, שלום ט. שוחח על ספק ואמונה בשירת ביאליק ובשירת תחזקנה נסתיימה המסיבה.

 

כ"ה תמוז :

- ישיבת המזכירות בסה"י : בחירת חצרן אחרי שירחמיאל התפטר. סוכם להציע לשיחה לבחור במשה ב. כמסדר מיטות ובמקומו לבחור חברה להספקה קטנה. להציע את יוסף רוטין לחצרן יחד עם ירחמיאל, שהבטיח את עזרתו.

- להציע לקורס בכפר הראה שני חברים. לברר עם משה חיים עד כמה הוא מוכן להשתתף בקורס זה.

- להציע את יצחק כ"ץ לגיוס לחודש ימים לקבוצת אריה.

- לברר עד כמה בא בחשבון אחד מחברינו להדרכת קבוצת עלית הנוער שתגיע בעוד חודשים מספר לכפר פינס. התפקיד התנועתי הזה יש לו חשיבות רבה ושנית קשורה עם הכנסה קבועה של 5 לא"י לחודש. הוצעו לדיון שלום ט. או ש. חיימוביץ.

-הוחלט לסדר בימים הקרובים ישיבת המזכירות שתבחן את המצב בקבוצה לכל שטחי החיים ותקבע תכניות מדויקות לפעולה בעתיד.

 

כ"ג תמוז :

- ביקר בקבוצה דוד אינטריליגטור ושוחח על הבעיות האקטואליות בקיבוץ הדתי והעמיד את הדרישה שהקבוצה תעמיד שני חברים לשרות התנועה.

בישיבת המזכירות אתו דנו בשאלת ההשתלמות, המצב הכספי ואפשרויות העבודה במקום ופיתוח מפעלים. סוכם לברר את כל הפרטים האלה דיון יסודי ולהביא תכנית לדיון בפני הועדה המשקית של הקיבוץ הדתי שתבקר בקרוב בקבוצה.

- בפלוגת העבודה של ב"ע בכפר פינס (18 חברים-ות) ישתתפו בהדרכה הח' שלום ט., שלמה ח. ודב ק. חברי הפלוגה עובדים חצי יום במשקי החברים והיתר מקדישים ללימודים. בפעולה התרבותית משתתף בפעילות הרב שטרנברג.

פלוגות עבודה כאלה סודרו ויסתדרו בימים הקרובים מטעם ארגון ב"ע בכפר הראה, (20 חברי החוג המתכונן לישיבה החקלאית), בארגון הזורעים - בסרג'וני (20 חברי חוג ההכשרה) בכפר פינס, בכפר חסידים (20 חברים מירושלים), וכמו"כ בשדה יעקב. מלבד זה יסתדר מחנה עבודה לבציר בזכרון יעקב.

כמו"כ סודרו מחנות קיץ עבור החברות הצעירות בזכרון מאיר, בבני ברק, שני מחנות לחבריה א' וב' בפרדס חנה ובקרית שמואל.בס"ה חושבים בחוגי ב"ע שהשנה יעברו את מחנות העבודה והקיץ כ- 500 חברים.

 

                                             ==========================

 

מ ו ע ד ת   ה כ ס פ י ם

    

בישיבותיה בסוף חודש מאי עבדה הועדה תכנית קבועה לפעולה הכספית במשך חודש יוני. אמנם התכנית לא הייתה שלמה, יען כי ההכנסות המקוות לא הספיקו לכסות את ההוצאות התכופות, אבל בכל אופן נמצא סדור כלשהו. והנה עבר חודש יוני והתכנית לא נתגשמה, כי המקורות הכספיים וכל הסדורים, שלהם קווינו ברובם לא נתאמתו וככה ובגלל זה לא יכולנו לשלם את השטרות ואת ההתחייבות של החודש וגם לא את הפיגורים הקודמים. גם את חובנו בקוח"ל לא שילמנו ובראשית החודש הודיעו על הפסקת העזרה. דבר אחד חיובי, שסודר החודש היא ההלוואה של 30 לא"י שהשגנו. חשבנו להקדיש את ההלוואה לתשלום שטרות וחובות, אבל בינתיים הופיעה שאלת קנית המכולת בהמשביר ומתוך תקווה לגביות הלווינו באופן זמני ע"ח זה 22 לא"י מכספי ההלוואה לסדור הקניות. את החובות לא גבינו ולכן נשארו לרשותנו רק 8 לא"י, בהן כסינו שטר אחד של שנטהל בקופת מלוה, שבתשלומו פגרנו זה שישה חודשים. (עוד נשאר שמה שטר על 5 לא"י). ושילמנו לקב. רודגס חצי החוב בעד האפרוחים שהיינו צריכים לשלם בעדם בעת הקבלה באפריל. 

מלבד הסדורים הכספיים דנתה ועדת הכספים על מבנה התקציבי החודשי שלנו וקבעה הערכות מסוימת (בהתחלה חשבנו לפרסמן. בינתיים, בגלל הטרדות של חברי המזכירות, הדבר לא סודר ואחרי שרוב הדברים נשתנו בגלל זה שלא יכולנו לגבות את החובות, ויתרנו על הפרסום). חלק מהן כדאי כן לפרסם :

חשבנו על הכנסה של 150-170 לא"י אבל הרבה לא התאמת. בכרכור חשבנו על סמך ההכנסות של מאי להכנסה של 85 לא"י מעבודת חוץ ולאמיתו של הדבר הגענו רק להכנסה של 55 לא"י. גם בכפר הראה לא הגענו להכנסה המקווה ורק בגבעת עדה עלתה ההכנסה במקצת מכפי המשוער. מספרים מפורטים אי אפשר עוד ברגע לפרסם בגלל זה שריכוזם לוקח גם זמן. הועדה קבעה גם תכנית לקמוצים וחסכונות לשם הקטנת ההוצאות, אבל גם הן לא נשמרו, אם בפלוגה בשטח התקציב הכלכלה, או בקבוצה בשטח הוצאות ההספקה השונות.

קבענו את תקציב הכלכלה בכרכור ל-35 מא"י, גבעת עדה ל-40 מא"י לחודש (אומרים שהיא הגיעה שמה ל-50 מא"י) ובכפר הראה 45 מא"י (נשמר בערך). לעזרת קרובים הוקצב סכום של 35 לא"י על חשבון סכומים שהוחלט עליהם ולא הוצאו לפועל. ההקצבה לתרבות הייתה 2.400.

בשטח ההספקה הקטנה באנו לידי מסקנה שיש צורך לקמץ בתקציב של היום. ראשית כל לא לאשר דרישות חדשות של חברים שלא עישנו עד כה, כי זוהי הוצאה לא מוצדקת בהחלט, שנית לצמצם את התקציב עד כדי חלק שביעי, ז.א. את הסיגריות שקבלו עבור מוצאי שבת.

התקציב לדואר 35-40 מא"י לחודש, ז.א. 3 גלויות ומכתב לחו"ל, בו בזמן, שעד כה היו מקרים שחברים כתבו במשך שבוע ימים 5-6 מכתבים לחו"ל. כמו"כ נקבעו נורמות להוצאות שונות בשטח ההספקה הקטנה.

נקנו שמשות לצריף,- שולם ע"ח תרומתנו לקהי"ס- להוצאות החתונות הוקצב סכום של 2 לא"י, אבל למעשה עלו ההוצאות וסדורים יותר. מלבד הרהיטים לשני החדרים, שעלו יותר מ-4 לא"י, בלי העבודה. כנראה הייתה ההקצבה קטנה יותר מדי, אבל מאידך לא היינו זהירים בהוצאה ולהבא יש צורך לקמץ בהוצאות כגון אלו במצבנו הכספי הקשה וטרם שניגש לסדורים כגון אלה יהיה צורך לקבוע תכנית ולא לעבור עליה בשום אופן.

בסיכום החשבונות של הפלוגה בכפר הראה התברר שנשאר עודף של 11 לא"י אחרי כסוי הוצאות הכלכלה ונסיעות לקנית העלים בסכום של קרוב ל-3 לא"י.

רצופים בזה סיכומי ההכנסות וההוצאות בחודש אפריל לכל הקבוצה, וסיכומי עבודה במאי וביוני בכרכור :

 

א פ ר י ל

 

כלכלה                                                                 77.161                             64.5%

 

הספקה

הלבשה                          10.121

כביסה                            373

החז. דירות                      5.610

מיסים                             3.320

תרבות                            1.775

הוצ.חברים                      5.170

הכשרה                           500

עזרה רפואית                   7.375                        34.244

 

הספקה קטנה

(מזה 2.637 דואר)                                           3.444   

הוצ. כלליות                                                    4.246

ריבית                                                            530

                                                                    _______

                                                                   119.625

 

עבודת חוץ (הכנסה נקייה)                                114.619

 

                                                                  גרעון החודש

                הוצאה                                         119.625

                הכנסה                                         114.619

                                                               _________

                                                                 5.006

               גרעון בענפי המשק                         3.136

                                                               _________

              הגרעון בס"ה                                 8.142

 

הערות :

א - האחוז הגדול של הוצאות הכלכלה מתבאר ע"י צרכי הפסח, שחל בחודש זה - 63 מא"י לחבר ליום.

ב - הגרעון בענפי המשק הוא רק מקרי (קנית האפרוחים). למעשה קיים עוד עודף של 8.459 לא"י.

 

מ א י

 

            כרכור  :   24 ימים לעבודה.

                          57 איש.

עבודת חוץ                               436                     436                        31.9 אחוז

ענפי משק :

גן                                          40

לול                                        18

מכוורת                                  2

אבטיחים                                38

תירס                                     2

תפוחי אדמה-סתיו                    5                          105            7.7 אחוז

 

השקעות :

בנינים                                                              33              2.4 אחוז

                                                                     _____         ______

                                                                     574 ימים      42 אחוז

 

הוצאות כלליות :

מזכירות

53

 

 

שמירה

37

 

 

חצרנות

5__

95       ימים

7         אחוז

 

 

 

 

שרות :

 

 

 

מטבח

158

 

 

מחסן

147

 

 

סנדלרות

9

 

 

ניקיון

19

 

 

כביסה

53

 

 

גינת נוי

4

 

 

שפול חולים

12__

402   ימים

29.3   אחוז

 

 

 

 

בטול עבודה :

 

 

 

חולים

88

 

 

חופש נסיעות

58

 

 

גיוס

2

 

 

פעולה ציבורית

2

 

 

חוסר עבודה

147__

297   ימים

21.7   אחוז 

ס"ה

 

1368

100    אחוז

 

 

יוני

 

כרכור :

 

 

 

 

26 ימים לעבודה

 

 

 

 

47 חברים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עבודת חוץ

 

268   ימים

22.2   אחוז

 

ענפי משק :

 

 

 

 

גן

43

 

 

 

תפו"א

26

 

 

 

לול

18

 

 

 

אבטיחים

26

113   "

9.3      "

 

 

 

 

 

 

מפעלים :

 

 

 

 

עגלונות

21

 

 

 

מתפרה

26

41    "

3.2   "

 

 

 

 

 

 

השקעות :

 

 

 

 

בנינים

8

 

 

 

רהיטים

23

31   "

2.5   "

 

 

 

 

 

 

הוצאות כלליות :

 

 

 

 

הנהלה

63

 

 

 

שמירה

32

 

 

 

חצרנות

5

100 "

8.2   "

 

 

 

 

 

 

שרות :

 

 

 

 

מטבח

123

 

 

 

מחסן

96

 

 

 

סנדלרות

25

 

 

 

כביסה

44

 

 

 

עצים

6

 

 

 

ניקיון

26

 

 

 

גינת נוי

1

 

 

 

פעולה ציבורית

1

 

 

 

תרבות(כריכה)

13

 

 

 

טפול חולים

16

351 "

 

 

 

 

904 "

80.4 "

 

 

 

 

 

 

בטול עבודה :

 

 

 

 

מחלה

123

 

 

 

חופש

20

 

 

 

נסיעות

100

 

 

 

חוסר עבודה

64

307 "

25.3 "

 

ס"ה

 

1.211  ימים

100  אחוז

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מ ו ע ד ת   ה מ ש ק.

 

 

בישיבת הועדה י"ז סיוון דנו בעניין סדור המתפרה, תיקון מכונות התפירה, סדור הודעות המתפרה וקביעת חבר שיתמסר לעניינים אלה. עד היום הדבר טרם סודר בשלמותו. יש צורך להתקשר עם חנויות וחוגים בסביבה לקבלת הזמנות ולפי דעת הועדה היה דרוש שחבר יתמסר לדבר במיוחד.

בישיבה זו הוחלט על קנית העגלה ומשדדת ועל כל סדור ההובלה. העגלה נקנתה במחיר טוב. היו כמה הובלות קטנות, אבל בעיקר עסקו בהובלת תבן וחציר מג"ע, שקבלנו שמה ע"ח החוב שלנו ומכרנו אותו כאן בסביבה. יום עבודה כזה הכניס 400-600 מא"י. כמו"כ עסקה העגלה בהובלות שונות עבור הקבוצה וחסכנו ע"י זה הרבה כסף.

בהובלות החציר והובלות חוץ הרוויחה העגלה במשך החודש קרוב ל-5 לא"י ומזה הוקצבו 2.500 לכיסוי ההלוואה והיתר הוכנס לקופה.

- קבלנו בחכירה מגרש של כ-3 דונם אצל קירשטיין. עקרנו שמה עצים, חרשנו וכעת עומדים להכינו לזריעת תפוחי אדמה. בימים הקרובים נסדר תכנית מפורטת.

- החלטנו על תיקון כלי העבודה וסדור רשימה כללית של הכלים ולא להשאירם פתוחים, אלא למנות חבר אחראי להוצאה ולריכוז הכלים. הוצע לזה רפאל, אבל עד היום לא הספקנו לסדר את הדבר.

- בקשר עם סדור חדרי המשפחה והשינויים בפלוגות דנינו בשאלת סדור דירות. קבענו לנו קוים מסוימים ולפיהם סדרנו באופן כללי את האנשים.

- עד היום טרם מצאנו חבר שיטפל בצורה הדרושה בגן הנוי. הדשא מוזנח ואין מי שיטפל בו. המטפסים ליד הצריפים נקלטו יפה ומתפתחים. מעבירים אותם כעת מעל המעבר בין הצריפים וככה תהיה פינת מרגוע.

- גם סידור הדשא ליד חדר אוכל טרם סודר. חרשו את האדמה, אבל לא המשיכו בפעולה זו. יוסף ו. הביא מבית אלפא זרעים לגדר חי, שיסודר ליד הגן מצד דרום מערב.במשך הזמן סודרו במחנה סדורים שונים. יוסף ו. בהיותו כאן סדר כלי אוכל ללול.                                                   

 - יוסף ר. סדר דוד לכביסה בתוך תנור בנוי. הסדור הזה חוסך עצים ומספיק גחלים לגיהוץ ומקמץ בעבודה. כעת עומרים לסדר בחצר תנור אפיה פרימיטיבי לשם אפית עוגות וחלות. המטפל בזה יוסף ר. הוא גם מטפל בסדור כלי אפיה וארגז ללחם עבור הפלוגה בג"ע. שלמה ג. אופה שם לחם בתנור הנמצא ליד דירת הפלוגה. הלחם הוא טוב מאוד. החברה עסוקים כעת בהכנת עצים לאפיה. גם מהקבוצה נשלחו שני חברים להכנת עצים עבור החודשים הבאים. חושבים לנצל את ימי חוסר עבודה ולהכין עצים לתקופה ארוכה וירחמיאל יעבירם לכאן.

- סודרו סו"ס ארונות לבגדים במחסן. זה מוסיף הרבה מאוד למחסן ובעיקר מאפשר לשמור על בגדי שבת.

- במחסן נתקבלו 3-5 זוגות מכנסי עבודה, שחדוה העבירה מחו"ל.

-המצה הכספי הקשה משפיע גם על הסדורים במחסן הבגדים באין כסף לספק את הצרכים המינימליים בבגדי עבודה.

סודרו השמשות בצריף החדש ע"י יוסף ר.

-דב ג. בעזרת מנחם ר. טיפל במשך החודש האחרון בסדר רהיטים עבור 2 חדרי המשפחה. העבודה הרבה שהושקעה בהן הביאה איתה גם תוצאות טובות, כי הרהיטים הם יפים מאוד.

- השבוע נשלח האוטו הראשון עם אבטיחים לחיפה. קבלנו 1/2 8 לא"י עבורם ואחרי הורדת ההובלה ועוד הוצאות קטנות נשאר כ-6 לא"י. ממשיכים בהורדת האבטיחים וחוש(בים?) ביום ראשון אי"ה לשלוח שתי מכוניות נוספות. האבטיחים הם טעימים מאוד, אבל לא גדולים ביותר. נמכרו גם אבטיחים בכמויות קטנות ומכרו גם בג"ע. ישתדלו אולי למכור גם בסביבה הקרובה.

 

מתפרה.

 

בזמן האחרון קבלנו קצת עבודה בכפר פינס, כרכור ועין עירון. כנראה הועילו גם המודעות שפרסמנו על דבר המתפרה. במאי הייתה ההכנסה מעבודת חוץ 1.500 מא"י . במשך יוני הרוויחו מתפירת שמלות 1.110 מא"י, בעד חולצות ב"ע 630. עבדו יהודית ואליעזר עזר. מלבד זה עובדת הינדה בג"ע במשך כל הזמן והיא מרוויחה 200-250 מא"י ליום.

תפרו גם בגדי עבודה ושמלות עבור הקבוצה, ביחוד עבור העולים החדשים ובקשר עם החתונות.

יש אפשרויות לפתוח אפשרויות עבודה באם ימצא אדם שיתמסר לדבר זה וגם לקבל חולצות חתפירה מב"ע.

 

סנדלריה.

 

במשך 5 שבועות לא ניהלו חשבון מהעבודה. להבא ינהלו חשבון. בכל אופן ברור שאנו חסכנו בעבודה, כי בעת שהיינו קרוב ל-50 איש, שילמנו בכל חודש בעד תיקונים יותר מלא"י אחת. כעת התיקונים הם יותר מרובים.

תוקנו הרבה תיקונים עבור כל החברים (גם מהפלוגות). נקנה פעמים חומר והשתמשו גם בחומר מנעליים ישנות. תיקנו גם 3 זוגות נעלי עבודה שלא השתמשו בהם עד כה. ישנן גם אפשרויות בעבודת חוץ במידה מסוימת וצריכים לטפל בזה.

 

גן.

 

במשך הזמן הורדו הקישואים, מלפפונים, חצילים, (שעשו מהם ריבה די טובה), גזר, סלק וכו'. הכל הלך למטבח ולג"ע. למכירה רק כמויות קטנות.

סודרו משתלת עגבניות וחצילים, זרעו קישואים, סלק, שעועית. בשטח שלפני הלול, איפה שהיו מלפפונים, ישתלו עגבניות. כעת חרשו את השטח. בסוף יולי יסדרו כרוב וכרובית. בישיבה הקרובה של ועדת המשק ידונו על תכנית הגן לעתיד. בא בחשבון עבור שטחים גדולים וזריעת גידולים מסוימים על שטחים גדולים לשם מכירה.

 

סיכומי היבול בחודשי מאי ויוני.

                                                  מאי :                             יוני :                              מזה נמכר :

עגבניות

3           רוטל

156.5       רוטל

5    ר.

גזר

17           "

11              "

 

צנון

35           "

- - -

6    ר.

סלק

69           "

63.5          "

 

כרוב

98          "

- - -

 

כרובית

1/2 5      "

- - -

7    ר.

מלפפונים

20          "

1/2 . 27    "

 

חצילים

- - -

1/2 .11     "

(ביולי הורידו עוד 30 רוטל)

קישואים

307 ראש

492 ראש

20 ראש

בצל

17      רוטל

 

 

פטרוזיליה

 

100 חבילות

 

 

 

 

 

 

 

תפוחי אדמה :

נזרעו 6 שקים, בערך 280 ק"ג. בהתחלה עלה הפרי, אבל היות וסידורי ההשקאה לא היו בסדר, התפוחים לא גדלו ונשארו הרבה תפוחים קטנים.

בס"ה הורידו                             1.632   ק"ג

מזה                                         200      ק"ג סוג א', 500 ק"ג סוג ב' ו-800 ק"ג סוג ג'.

                                              150       ק"ג קטנים

 

מזה השאירו לזריעה 190 ק"ג. יצטרכו עוד להוסיף. עד כה השתמשו למטבח וג"ע קרוב ל-700 ק"ג.הטמנו את התפוחים בבורות ומצבם די טוב. היו צריכים לכסות את הבורות בסיד, אבל קשה להשיג סיד בכרכור ולכן לא סודר הדבר.

 

ל ו ל

 

סיכומי התנובה :

 

       למטבח

        למכירה                                       

            ס"ה

מאי

1.862

765

2.627

יוני

1.382

679

2.061

 

במאי היו בלול הזקנות 160 מטילות

ביוני   "    "       "     150     "       

במאי יוצא לתרנגולות         16.42  ביצה     ז.א.  כ-55  אחוז  הטלה

ביוני    "        "                13.74    "         "     כ-46    "       "

הירידה נגרמה ע"י הקשיים בהספקת האוכל ללול וע"י ההעברה ללול הקיץ והחום בעת השרב. לפני שבוע ביקר בלול הא' שפטלוביץ' (אחד המומחים בענף בארץ) ולפי דעתו מצב בלול הזקנות הוא טוב. ישנה נשירה רגילה. עם התחלת הגשמים נעבירם לחצר.

כמה תרנגולות מפגרות. יש להוציאן מהלול ולשלוח לשוק למכירה. ההטלה ירדה בגלל ההעברה ללול הקיץ.

פרגיות :

המצב הוא טוב. הן קטנות, בגלל זה שהן מהדגירה באפריל וזהו המצב הכללי בדגירה זו. יש לתת להן הוספה באוכל ולמכור את התרנגולים.

- בינתיים נשלחו כבר כמעט כל התרנגולים לשוק. את הכסף הקדשנו לתשלום התחייבויותינו לצרכנית כפר פינס בעד הספקה (10 לא"י). קבלנו עכשיו מהם קרדיט נוסף על 10 לא"י.

- בזמן האחרון מכרו 60 פחים זבול מהלול בעד 480 מא"י.

- מכרו יונים בעד 400 מא"י. התחילו לטפל בסדור שובך חדש עבור היונים.

 

המכניסה). בחודש יוני עבדו באופן ממוצע 10 איש בכל יום מתוך 50 חבר. בכדי לכסות את הוצאות ההספקה הנורמלית צריכה הקבוצה להוציא 50 אחוז מחבריה לעבודה מכניסה. אבל בשביל ההוצאות המינימליות שלנו מספיקים 40 אחוז, ואם

( חזור לראש הדף )



ב  מ  ח   נ   נ   ו

         

עלונים לאינפורמציה פנימית ולבטוי חברים

                                                =========================

חוברת א'                 קבוצת אברהם             כ"ח חשוון הת"ש                   שנה שלישית.

 

ב ע ק ב ו ת   ה ז מ ן

 

ימי בלהות וצרות באונו. אפפונו חבלי השואה הנוראה שהומטה עלינו בכל ארצות פזורינו, השטן התחיל מרקד באכזריות וציניות, התהום פערה את פיה האומר לבלוע תבל ומלואו. עשרת מיליון יהודים, כמעט שני שלישים של עמנו, נתונים לשמצה ולמשיסה. תחת מגף החיה החומה האדמדמה, קהילות נחרבו וטאטאו מתחת שמי ה', משפחות נפרדו ללא ידוע איש לגורל אחיו והוריו, קדרו פני שמי העולם וימש חושך.

ומאידך כאילו הוסרה האבן המכבידה על חזנו, כאילו הוקלה המועקה הפסיכית הנפשית ע"י הוקעת החוטאים והחטאים ומסירתם למשפט לכס ההיסטוריה, שידון משפט צדק ויכריע לשבט או לחסד, שיטהר את העולם מחלאתו ומדמו, או שייתן רשות למשחית להחריב עולם ומלואו עד היסוד בו.

צא וראה מה גדול הוא כוח הנחמה הזאת עד כי אם נמדוד כיום את כוח הפסימיות והאופטימיות ע"י מדחום פסיכולוגי יכריע כף האופטימיזם של התקופה שלאחרי פרוץ המלחמה על זו שלפניה.

הנכונה ומבוססת היא האופטימיות הזאת ? קשה לקבוע דרך לעתיד בתוך החושך והאפלה שכסו את הארץ. המנהרה בה נכנסנו היא ארוכה יותר מדי ומלאה זיגזגים עד כי קשה לראות את האור הבוקע בסופה. ואולם האור הזה הבריק כבר במקצת והשאיר כמה גצים בפנים נפשנו ועלינו לשמור על הגצים האלה שמירה מעולה לבל ידעכו בקרבנו. אם אין לחזות עדיין מראש את כל מה שיתהווה במשך הזמן, הרי שעלינו להאמין שהאור שיתבקע פעם יאיר גם במחשכי עמנו ואם ח"ו אנחנו נהיה שוב רק בנים חורגים לאור לאימא הזאת, הרי שסופו לדעוך כמו זה האחרון שהודלק בידיים שלוחות לקבל שלל.

ואולי מה שכן יכולים ומחויבים אנו כעת להכיר ולהודות זהו: "אל נזכה באור מן ההפקר"! מקובל ומוסכם: ימי מלחמה, עת עולמות נחרבים ונבנים פועל חושו של כל יחיד וקיבוץ, וערכים חדשים הולכים ונוצרים על חרבות הישנים. ומי זה יכחיש שדווקא תקופתנו היא שמעודדת אותנו ומחשלת את אמונתנו, אמונת הנצח הבלתי מנוצח מכוחות חומריים, שהזמן גרמם ?

הבה נחשפה האור הגנוז בנו, באמונתנו! נקרים אותה עור וגידים ונעמוד מוכנים ליום יבוא "

                                       

                                        אם הררי נשף עלינו נערמו

                                        לא דעכו כל הניצוצות, לא תמו

                                        מהררי נשף נחצוב להבה,

                                        מנקיקי סלעים ספירים לרבבה !

 

                                                                                                                  ש.ח.

 

מ צ ע   ל ו י כ ו ח   ה ד ת י

 

לפני שניגשים לויכוח דתי על בסיס התורה כדאי להתעכב על כמה עקרונים דתיים אשר צריכים לשמש מצע לויכוח דתי שלנו. אם לא נעמיד את העקרונים בתור הנחות מוקדמות אין לויכוח בסיס והוא מרחף באוויר. כי יש לפעמים ששני אנשים מתווכחים בפרטים שונים בחשבם בטעות, כי יש להם מצע משותף לויכוח ולבסוף אילו היו מבררים את המצע היו רואים, כי החלוקים תקועים ביסודות וכל הויכוח על הפרטים השונים היה ויכוח סרק.

יש במסגרת הקיבוץ הדתי מקום לויכוח דתי. יש הרבה דברים לא ברורים,הרבה דברים הדורשים את פתרונם, הרבה דברים של חלוקי דעות, בניהם דברים הנוגעים לחיינו המעשיים היום-יומיים ובניהם הנוגעים לעולם העיוני, המחשבתי של התורה. נעיין איפוא מהו המצע המשותף של כל האנשים, אף אם הם מחולקים בפרטים ?   הוי אומר: התורה היא הבסיס המשותף לכולנו. והויכוח מתנהל מסביב לפירושים שהאנשים נותנים לתורה זו. אולם מצע זה עוד אינו מספיק, כי לדעתי לויכוח הדתי אצלנו מוכרח שתהיה קודמת הודאה בשתי הנחות ראשיות הקובעות את גישתנו לתורה. ואלו הן שתי ההנחות :

               א)- שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

               ב)- ואהבתה לרעך כמוך.

מסביב לשתי האידיאות הראשיות הללו מסתובבת מחשבת התורה ומצוותיה ואלה השתים מאוחדות בפנימיותן לאחדות אחת. הצו של אהבת ה' הוא הקודם לאהבת האדם, אשר מתבססת על הראשונה. אהבת האדם היא מסקנה ישראלית של אהבת הבורא והא בהא תליא. ולכן אדם ירא שמיים, אשר עושה הכל לכבוד שמיים, אבל מתרחק מן האדם הרי הוא מתרחק גם מרצון התורה ודתיותו התורנית פגומה. וכן אדם המעורב בין הבריות והנאמן לחברה "נקי כפיים ובר לבב" ואת יראת שמיים הוא מחשיב רק כלוי ואמצעי ליעודים חברתיים - הוא חותר תחת יסודות התורה וגם דתיותו פגומה.

לי יש הרושם, כי מקום התורפה בויכוח הדתי אצלנו הוא חוסר הבסיס האמונתי הזה של אהבת הבורא ואהבת האדם. מתוך זה אפשר להרגיש, כי בויכוח זה חסר דבר מה עקרוני יסודי, שהעדרו לא מאפשר להעמיד את הויכוח על המסלול הנכון. יתכן אין אנו יכולים להתקדם בויכוח זה אחרי שאין די עמודי אחיזה. יש שמדברים אצלנו בשם התורה והדת ואנו מרגישים כי העיקר חסר יראת שמיים (שהיא דרגה נמוכה של אהבת הבורא). אילו היו האנשים האלה כנים בלבם היו מחליטים, כי אין להם הזכות להשתתף בויכוח על בסיס התורה. כי אין דת בלי אלוקים ואין תורה בלי הכרת היסוד האלוקי שבה. מוטב איפוא, כי אלה האנשים יבדקו תחילה את עצמם עד כמה הם בסדר עם העיקרון הראשון, כי בלעדי העיקרון הזה, שאר ההתלבטויות בפרטים אחרים הן משוללות את הבסיס.

וגם על האנשים אשר בהתנהגותם ובמחשבתם מתכוונים רק לכבוד שמיים ואת הצו החברתי-האנושי שבתורה הם מזניחים יאמר: " למה לי רוב זבחים יאמר ה' ... לא תוסיפו הביא מנחת שווא ... חודשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ... גם כי תרבו תפילה אינני שומע. כי ... "ידיכם דמים מלאו" ... "כי כה אמר ה': משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו" ...

אלה הדברים רציתי להעיר בתור הקדמה לויכוח הדתי שלנו, כי לפני שאנו נכנסים לפרטים צריכים אנו לבהר את היסודות. ולדעתי רק אחרי שנקבע את שני היסודות של אהבת הבורא עם אהבת האדם כיסודות אמונתנו נוכל לקוות להצלחת הויכוח בפרטים השונים. ועל הפרטים האלה אביע את דעתי בהזדמנות אחרת.

 

 

ב ד ר ך

 

אם נטיב להתבונן בכל מה שנוצר ומתרקם לפנינו בכל שטחי החיים הלאומיים-הציבוריים-חברתיים, הרי שנבוא מיד לכלל הכרה והודאה, שעדיין לא הגענו לתקופת השכלול של בתי היציקה ליצירת פרצופנו, פרצופו של האיש החדש והחברה החדשה במולדת המחודשת. ואל ייפלא הדבר !   הלא זהו מטבעו וגורלו של כל עם בתקופת חידוש עלומיו, התקופה של בעור חמץ ואפית המצה, שיש והראשון חש לפנות את מקומו וזה האחרון מפגר לבוא. וטבעי ומובן הדבר שזמן בין הערביים הזה עשיר הוא בתסיסות מכל הסוגים וסוגי סוגים, כוונים מכוונים שונים כל אחד כמתכנתו שלם בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו לקבל עליו עול מלכות העם והארץ ולהכריז על עצמו כתנועה המתימרת לתפוס את המקום המרכזי בעם. במערבולת זו קשה להן גם לתנועות בעלות משקל בעם לפי אפיין, כמו למשל התנועות הדתיות, למצוא את דרכן ואף הן מתפצלות ונקשרות לצורות שונות שהזמן גרמן. 

 

   הנה כי כן מתגלית לפנינו הבעיה של מהותנו כתנועה קיבוצית דתית. קצת ניתוח של השם הזה: תנועה של קיבוצניקים שהם דתיים. השאלה מזדקרת מיד עם ניתוח השם. ואין לנסות בשום אופן לתרץ שאין לתלות הכל בשם, קורות התנועות השונות מגלות לנו, שהשם קובע בהרבה ובייחוד יש להאמין בכך, שהוא נקבע עפ"י רוב לפי מהותה של התנועה. ועל הרקע הזה אנו צריכים לגשת להכרת התסיסה שהתחילה בזמן האחרון בתנועתנו (הקיבוצית !). ואופייני הדבר שלמרות שלא הוכרז על כנוס לענייני דת בקבוצות, אלא על כנוס לענייני תרבות וחברה, נסחפנו מיד עם הזרם לבירור "מהותנו הדתית". רצו הדואגים לענייני הדת בקבוצותינו שבכנוס הזה תתעורר השאלה הדתית במלא היקפה והטו את רוב העניין והמחשבה בכוון זה ושכחו שדווקא עם התעוררות הזאת הסכמנו והודינו, ששאלת הדת היא אצלנו שאלה שיש "לפתור אותה". משמע : שדת אצלנו איננו היסוד והמסד שעליו הושתת בגיננו החברתי, שלא שהדת היא אחת התופעות (ויהיה אפילו העיקריות) שעלינו לדאוג בשבילה לבל תדחק מבמת חיינו הציבוריים והפרטיים.

 

הבה נסתכל בעצמנו מה מוזרה משתקפת תמונתנו המהותית האידיאולוגית: תנועה שמנהיגה להכריז על עצמה כעל השאור שבעיסה ביהדות תבוא ותתעטף טלית שכולה מגואלת בעוונות וחטאים עד כדי צורך להחלטה מחדש, שיסוד היסודות בחיינו היום-יומיים היא התורה, ההלכה, האם ההחלטה החדשה עדיפה טפי מההחלטה הראשונה העיקרית, עם כניסתו של כל ברנש בברית עם התנועה הזאת ?   יבואו ויומרו: הפקרות התפשטה במחנה, איש הישר בעיניו יעשה ואולם השאלה היא מי הם ואיפה הם המופקרים האלה ומה הביאם לידי ההפקרות הזאת ?   אם תאמר, אלא, שאף פעם לא העמיקו חשוב על מעשיהם והחזיקו במעשי אבותיהם ?   הלא אלה אינם פועלים אף פעם באופן עצמאי ונסחפים אחרי הזרם (קרי המזרימים), תאמר אלה שמעמיקים במחשבה ? מה מגוחך הדבר להגיד שזאת היא "הפקרות" ובכלל מה מיותר וחסר כל תועלת ואולי גם מזיק לבוא ולקבול חטאנו !   ממה נפשך ואם עומדים הם על בסיס התורה ועושים אותה נר לרגלם מאין ההפקרות ? ואם תמצי לאמר שנתמוטטה אמונתם, מי זה יחזירם למוטב ?   המטיפים המחמירים ?   ואיפה העצמאות וההכרה המעטה של האנשים האלה, שלבטח התנהגו לפיה פחות או יותר ?

 

ומכאן לשאלת התרבות במחננו. דשים בהלכה של מה עדיף טפי, לימודי היהדות או לימודים כלליים ?   ולהוי ידוע שאין כאן שאלה של מדע גבוה, למשל אם להעדיף בהשתלמות בש"ס ובפוסקים, או בפילוסופיה העתיקה או במדעי הטבע באופן יסודי, אלא ממש שאלה איך ומה לקרוא וללמוד בזמן החופשי המוגבל של האיש הממוצע. ומהי השאלה בעצם ?   אם להעדיף קריאת עיתון יומי על למוד פרק בתנ"ך, להעדיף בקריאת תוספת שבת ועוד כמה ירחונים הכרחיים על פרשת השבוע וכו' וכו' ?   הלא אצל אנשים מסוג זה אין לבחור, כי שניהם הכרחיים ואיך יתואר האחד בלי השני, ואילו אלה המועטים הלומדים יותר, או קוראים ספרים, הלא לא מתוך הכרה הם לומדים אלא מתוך צורך פנימי ואיך לכבול אותם באיזו שהיא שיטה מלאכותית ?

 

ובשטח הקיבוצי הפנימי והאידיאולוגי ?   עומדים אנחנו ומסתכלים איך שנוצרו גושים קיבוציים בעלי אידיאולוגיות נפרדות כל אחד ואלילו ושוכחים, שהגושים הללו הם פרי מחשבה והעמקה (אם כי גם הגורם המפלגתי ספרטיסטי איננו חסר) וגם כאן הננו מוכנים לקחת מן המוכן מדא ומהא ולעשותו ל"שלנו" מבלי להתחשב עם הגורמים שהביאו את קיבוץ פלוני או קבוצה אלמונית לידי הצורה הזאת, ובכל זאת אם מכריזים על כנוס לברור מהותנו ודרכנו עושים מהצד הזה טפל כאילו כאן הכל כשורה.

 

צא וראה כמה מעורפלת היא עמדתנו בכל השטחים. מחד קבוצה דתית, שרק הדת מבדילה משאר חברותיה, מאידך חברה דתית שבאה, לידי הכרה "איזו שהיא" קיבוצית והיא עוברת כרוכל אחרי דברים מוכנים בשוק הקיבוצים השונים.

 

האמת הוא הדבר ששכחנו את אחד היסודות שלנו, כלומר דת או קבוצה, או שהעדפנו על האחד את השני ?

נדמה לי שלא. הננו חבורת אנשים שנזדמנו לפונדק אחד עם מטרות נעלות, אבל ערטילאיות ובלתי מעובדות, באנו לאחד עצמאות יבשות ולקרום עליהם עור. באנו לאחד מטרות ולעשותן למטרה אחת ולא הצלחנו עדיין ולכן נדמה לנו שהעדפנו או קיפחנו את הצד האחד על השני. במקום לאחד מטרות ניסינו לעשות מהם מעין קומבינציה ונתקלנו ב"ויתרוצצו". אין לראות ע"כ את סכנתנו בזה, שנעבור ח"ו על עבירה זו או אחרת, במישרין או בעקיפין. בתור תנועה המבוססת על יסודות היהדות, לא נשקפה לנו סכנה כללית מזה. אולם סכנה נשקפה לנו ליהפך ל"קנקן חדש, שאין בו לא מן החדש ולא מן הישן" אם ננסה לבנות את קיומנו על הרכבת המינים. אינני מאמין בכך, שיעלה בידנו לאחד את רוח דגניה עם רוח הדתיות הרבנית - הקפדנית. עלינו ליצור מחדש, מתוך שמירה מעולה על טוהר הספציפיות, ערכים חדשים, שרק באשיותיהם יתבססו על יסודות הישן ולא בחיצוניותם ואין לנו להיבהל בפני תופעות שליליות הנובעות מתוך היצירה החדשה הזאת.

 

זכור נזכור ! בתי היציקה לעם ולחברה החדשה הולכים ונוצרים ואנו אין לנו להתפרנס מבירורים ויהיה אפילו מהקדושים ביותר. כל עוד נעמוד איתן בהשקפתנו ורצוננו ליצור, רגלנו לא תמעד אף מאחת אבני היסוד שלנו ואם לאו, כל תשובה לא תועיל לנו.

אנו עומדים בדרך... קדימה !

                                                                                                           שלמה.

 

 

ל ו י כ ו ח   ה ד ת י

 

יפה הדגיש אחד המתווכחים בוויכוח הדתי שהתנהגותנו בחיים נובעת משיטות שונות - ובעיקר, רציתי אני להוסיף - ממבט על תחוקת התורה. ובזה נשללה ההגדרה המתנגדת שההתנהגות - נגיד - האי נכונה בכמה מובנים נובעת מ"עבדא בהפקירא ניחא ליה", כי אלמלי היה הדבר כך, היה החבר מוצא לעצמו דרך נוחה יותר לבצע את הפקרותו, נגיד בהסתדרויות אחרות, אף שגם על אלה אסור לנו להוציא משפט כזה, מכיוון שאנו רואים שגם הם מעמיסים על עצמם קשיים שונים ולא פעם הם נכונים גם לקורבנות (מובן בשטחים אחרים) ובשום אופן אין זה - לפי דעתי - הפקרות דעבדא.

וחוץ מזה אם אנו באים מדי פעם בפעם לבירור ולליבון דרכנו ומחשבתנו מוכרחים אנו להודות לשיטה הראשונה שכן התנהגותנו נובעת משיטות ומבטים על החוקת התורה ועל החיים בכלל, ואם לא כן "אין עצה ואין תבונה נגד סוס עצל" אומר טוביה החולב. בדברנו על החיים שמענו הגדרה שצו החיים הוא כאחד מכל מצוות התורה בלי שום יוצא מהכלל, ואם לא כן, אם כן הדגיש התורה את צו החיים כעין איזה עיקר, נקרא זאת ויטליזמוס ומובן הוא לכל הדעות. ואני הייתי שואל : האם אינם המון חוקים שבאים ללמד אותנו איך לשמור על החיים הפשוטים, מצוות שכתוב בהן בפירוש : למען יאריכון ימיך ועוד ועוד ? התורה אומרת: ראה נתתי לפניך את הטוב ואת הרע, החיים והמוות...ובחרת בחיים ופירוש רש"י באופן פשוט: אם תעשה הטוב תחיה ואם הרע תמות, ז.א. שקיום המצוות יגרמו לך חיים ולהיפך, מוות. גם ידוע לנו ששמירת הבריאות, או יותר נכון, פקוח נפש דוחה את השבת, ששמירתה היא אחת המצוות העיקריות.

ובכל זאת אין להוציא עוד מזה מסקנה ולהגיד שאם כן, מותר לי לעשות הכל ולבצע אפילו כל מיני עול אם זה נחוץ לי לסלול דרך להחיים שלי, כי א) בזה אתנגד לחוקים אחרים שבאים לשפר את חיינו ו-ב) עלינו לזכור שחיים אינם צו היחיד, אלא צו הכלל, כי "מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי" ז.א. שהיחיד אינו יכול לבסס את חייו הוא על חשבון חייו של זולתו.

וכן אי אפשר גם להוציא מסקנה שאם כן עלי לשלול כל חוק שלפי דעתי נראה לכאורה כמתנגד ליעוד הנ"ל, כי עלינו להאמין, שכמו שישנם מקרים - נגיד - שהאב מצווה לבנו דבר מה, שנראה בעיני בנו לרעתו ולפי האמת הוא לטובתו. כן יכולים להיות חוקים, שאינם מובנים לנו ועיקר מטרתם הם כן להקל על חיינו ולשמרם לטובתנו אנו. אף שבעינינו הם נראים לכאורה כמעמסה.

אין גם להתפלא, שאותה חבורה עצמה שדואגת כל כך לחיינו באה גם "ליהרג ואל יעבור" כי אם העברתי אחד משלושת החוקים הללו עלולה לפי דעת התורה לנגוע ולהרוס את עיקרי יעודה ואז אין לחיים כאלו - שאינם מסוגלים כבר להינות מהחיים המשופרים על פי יסודות התורה - שום ערך.

ובכן !   לפי דעתי התורה באה לשמור גם על החיים הגשמיים ושיפורם וגם על החיים הרוחניים והכול מוכתר בעבודת השם שמביא את כל עיקרי התורה לידי הרמוניה שלמה.

                                                                                                                מרדכי.

____________________________________________________________________________

 

ע ו ל ל ו ת

 

הדורות מזכירים לטובה את הממציאים הגדולים, אפילו אם מעשיהם של אלה בלתי מושלמים היו בראשותם. היוצר המקורי מסכים בדיעבד עם יצירתו פרי רוחו אך אם מקצת מחזונו משתקף מתוכה, שכן ברי שלא עליו המלאכה לגמור.

אחרי חצי יובל של קיום השיתוף המתגלה בחיי הקיבוצים והקבוצות בארץ, רואים מחוללי רעיונו שכר רב לפעולתם. גם תופעות רבות חיוביות שלא פיללו להן. מאידך גם לא יכלו לחזות מראש את כל הזעזועים הרציניים שעתידים לבוא בעקבותיו של מפעל מהפכני זה ששמו שיתוף בישראל ולקבוע אמצעים כיצד להתגבר עליהם. בדרך כלל נמצאו פתרונות לרוב השאלות המטרידות ובמשקים הותיקים כעת על הפרק: "הדור הבא", "עת הזקנה בקיבוץ" אילו היינו משתדלים ללמוד לקח מאלה שקדמו לנו, היינו חוסכים בלי ספק הרבה כוח ומרץ שאנו מוציאים על פתרון בעיותינו הקטנטנות מחוסר ידיעה וניסיון.

הפרצופים האלה שהנך נפגש איתם יום-יום אינם מעידים כלל על הזיות של משוגעי הרעיונות שפקחים רבים הרבו ועדיין מרבים להניע ראש אחריהם. עיניים מפיקות תבונה, קווים מבליטים רציניות טבעית, לא מסבה גורמים בני רגע, אלא מנפתולים, התלבטויות, ניסיונות, הצלחות וכישלונות מזה עשרות בשנים. כל דבר לא חדש בעיניהם ובכל זאת הכל חדש, הכל מעניין, לכל שמים לב ומכל משוחחים ברצינות ובסבלנות. נראה שאין ניגוד יותר גדול מאשר הילדות לאנשים האלה שהבגרות נשקפה ובולטת בכל צעד ושעל שלהם ואפילו בשעת התבדחותם, בשעת התיחדם עם ילדיהם הפעוטים הצוהלים והמשתובבים מאין דאגה. יש שאתה משתוקק לחדור לתוך לבם ונפשותיהם של אלה, להודע מה ממחשבותיהם. מה פירוש החיוך הרציני שאין בו אף שמץ של אירוניה ? ומהי השאלה הפשוטה שאין בה כלום מהסקרנות ? המבט השקט שאינו חוקר כלל והשיחה הרגילה שאינך נפגע ממנה...

וכשתרצה לחקור למקור הדחיפה וההעזה למעשה רב תשמע כי: "בכח חלום הגענו הלום". אם זקן יספר לך על בנו הרעב שהחזיר דמי נסיעה לאמריקה הואיל וכאן היא אמריקה שלו, ומפי שני תשמע על בנו שנאות לבקרו בגולה רק בכרטיס הלוך וחזור ולזמן קצר בכדי שחבריו לא יעמלו במקומו. והבנים האלה עדיין עובדים ועמלים באותה המסירות הכנה והחריצות. כעין אבטומטים הראה אותם אצים, רצים ממקום למקום מעבודות לעבודות ומתפקיד לתפקיד, ללא יגע וללא לאות. בודאי תירקמנה פעם אגדות על נערים מסכנים, שחלמו חלום ויפתרוהו בלחשיהם ויעלו ויבנו וכו' כך נבנה גם כרך גדול ע"י קנה שננעץ בים.

 קרובים אנחנו המחקים להוזים ולחולמים האלה יותר מדי ורחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב. דמותנו הפורה משלהם ומחשבתנו אחרת. אנחנו העוללות והספיח שגדל על קרקע הפקר במה כוחנו גדול ? בגבורת ההשתמטות וההיסוס, בכישרון הסיבוך של כל חוט טווי לפקעת שאין לה מתירין וביכולת הניפוח של כל שלפוחית זעירה לכדור מעופף.

הרקטריסטיקה די שטחית של שני הצדדים אך ורק לשם השואה עלולה לאכזב מראה כל מי שחדל מלהאמין בתיקון העולם. ואשרי המאמין בכל לבו ונפשו בהתפתחות חיובית של כוחות צעירים ובעתידו של הטוב והשכל הישר. לאושרי הנני נמנה על אלה האחרונים ובעיני עוד: "טוב עוללות אפרים מבציר אביעזר".

 

בית אלפא - חשוון ת"ש.                                                                          ד.צפורי

 

 

א י נ פ ו ר מ צ י ה   מ ה י

 

בשבועות האחרונים במשך השיחות הרבות שהתקיימו אצלנו הושמעו תלונות על הפכפכנותם של חברים בדיונים על שאלות חשובות, על המוניות ועל דמוקרטיה מופרזת שמתבטאת בהצבעה פזיזה ע"י הרמת ידיים בלי שקול דעת או מחשבה תחילה. על העובדות כשלעצמן אין לחלוק. עובדות הן עובדות מעציבות. אבל הדעה שהובעה שמתוך זה יש צורך למסור כח ההחלטה בעניינים כה חשובים לגוף של חברים המתמצאים יותר בדבר, היא מסוכנת ופוגעת בעיקרון העקרונות של חיים משותפים.

פג ריחו של המונח דמוקרטיה במרוץ עשרות השנים האחרונות וגם אנו תחת השפעתם של הרוחות המנשבות מבחוץ. מתחילים אנחנו לפסוח על שני הסעיפים ולהראות סימני חוסר בטחון בסלע האיתן הזה, שבו בטח הדור הקודם ושאליו הוא שאף. לרגלי כל כשלון פעוט ערך אנחנו מביעים ייאוש עד שהמילה דמוקרטיה עצמה באופן אטי נעשית לשם נרדף להססנות, לרפיון ידיים ולחוסר כוח הכרעה. תחת הרושם של עניינים שוטפים אנו עלולים לשכוח את הכוח הכביר שהביא אותנו הלום, שנתן לנו את העוז והמרץ לסדר את חיינו בצורה חדשה זו ולבנות את הבניין הזה - אמונתנו העזה ברצונו ויכולתו של הפרט לתכנן את חייו על בסיס חברתי וכלכלי צודק, ז.א. אמונתנו בכושר הפרט לקבל על עצמו את האחריות המלאה בעד סדור חייו הוא.

רק ברוח המושכל הראשון הזה מותר לנו לגשת לפתרון בעיות חיינו היום-יומיים. אבן השתייה של כל משטר דמוקרטי היא שיטת החינוך - ומטרת החינוך הזה היא הכשרת החניך כלפי חובותיו האזרחיים בעתיד על ידי טיפוח כוח המחשבה, גירוי יצר הדעת ופיתוח כושר השיפוט.

מהעולם הגדול הזה נלמד לקח להגשים בעולמנו הקטן.

קימת אצלנו כעין סתירה - חסר דבר מה והחוסר אינו מורגש. חסרות לנו ידיעות, אינפורמציה על המתרחש במשקנו הקטן. אבל גרוע מזה, רוב החברים אינם יודעים כלל שאין הם יודעים. לכמה חברים למשל, חוץ מאלה המטפלים בדבר יש אילו ידיעות שהן על השטחים המעובדים בגן וגוונם, על התקדמותה של המאפיה, על הלול או הפלחה שאנו מעבדים השנה. אם יש רצון לדעת "יגידו האחראים", יתעניינו החברים, ישאלו וידעו. אבל מוכרחים אנחנו להתחשב עם העובדה שרוב חברינו בני הכרך הם שטרם התנסו בחיים, שהם אינם אנשי משק ושיש להם מושג קלוש מאוד על חיים משקיים.

הרי לפנינו דוגמה מאליפה: הדיון מסביב להצעה להשיג הלוואה מהסוכנות היהודית לבנות צריף. שאלה שיש לה חשיבות רבה ושסביבה הדעות מחולקות ומנוגדות. העובדות ידועות. התקיימו שלוש הצבעות אחר שתי הראשונות בא איזה ערעור וכל פעם תחת השפעת הכוחות הריטוריים של הנואם האחרון. ביחס ישיר לחום, להתלהבות שבדבריו שונתה ההצבעה תכלית שנוי.

בעליל הפכפכנות שאין דוגמתה, חוסר כל כוח שיפוט.

אבל אל נא נדון את החברים לכף חובה בלי לחקור ולהתעמק במקצת בנסיבות שהביאו לידי תופעה מעציבה זו.

החברים שבמוסדות המטפלים בשאלה זו שבועות ואולי חודשים, עמדתם הייתה קבועה עוד לפני השיחה. הם שקלו ותרו, הספיקו לחשוב ולהתווכח על החיוב והשלילה שבהצעה ולבוא מוכנים עם דעה שקולה ומנומקת, כל אחד לפי נקודת מבטו הוא, לא כן יתר החברים. רובם שמעו בפעם הראשונה בליל השיחה על אודות ההצעה הזאת. איך היה ביכולתם איפוא לדון על הנימוקים בעד או כנגד בלי שום הכנה ?    לו המזכירות הייתה רואה לנכון לפרסם מאמר על הצעה זו שבוע קודם לשיחה, או טוב מזה שני מאמרים שבהם מביעים את כל שתי הדעות, המחייבים והשוללים, איזו צורה אחרת הייתה כל השיחה מקבלת.

ועוד דוגמה.

עמדו לדיון ולהחלטה כמה הצעות מרחיקות לכת בנוגע להרכב המזכירות להבא. הצעות די מסובכות של חברים רבים - אם לא לרוב - הן עדיין מעורפלות מאוד. מדוע לא פרסמה ועדת הבחירות רשימה - תהי גם קצרה - על ההצעות הללו כדי להבהיר אותן, לתת מושג יותר ברור על כוונתן, חסרונותיהן ויתרונותיהן.

ודברי אלה אינם מכוונים רק כלפי חיינו הפוליטיים כביכול. גם ממנהלי המשק שלנו,מהלולנים, מהחצרן, הגנן והפלח הייתי דורש דינים וחשבונות לכל הפחות מדי חודש בחודשו על ההישגים והכישלונות, על מה שיש ועל מה שאין בכל ענף וענף.

רק על מסירת אינפורמציה מלאה ומספיקה נוכל לחנך את חברינו לשאת בעול האחריות המלאה, לשתף את כל אחד ואחד בענייני הקבוצה, שכולנו נהיה שותפים בעלי רצון והכרה בחיינו המשותפים. רק על הבסיס הבריא הזה נוכל לבנות חיים תקינים בקבוצה.

                                                                                                         "יוד למד".

 

===================================================================

ה ב ע י ה   ה ח ב ר ו ת י ת   ב ק ב ו צ ה

 

את המצב הנוכחי שבקבוצה יש לזקוף בהרבה על תשתית כוחם של המוסדות וחוסר השפעתם בחיים החברותיים שבה. דבר זה נגרם מצד אחד ע"י יחסים לא בריאים שהשתררו זה מכבר בקבוצה. מתוך זה לא היה בכוחם של המוסדות להשתלט על המצב והוא נעשה במידה רבה פרוע. מאידך אשמים המוסדות בעצמם במצב זה משתי בחינות: א)-המוסדות לא היו זהירים בעצמם מפגיעות בחברים שבאו לידי ביטוי בהזדמנויות שונות, ב)-בגלל צורות, קו וכיוון של המזכירות ואני רוצה לפרט אחד-אחד. יש לפעמים מתוך שלא כל ההחלטות המעשיים הנעשים ע"י המזכירות הם בידיעת החברים לפי יציאתם לפועל, שזה מביא לידי מצבים חברותיים בקבוצה שכל חבר מתרשם מזה, עובדות אינן חסרות. בדרך זה יש לציין, שהשטח הזה הנקרא "פרובלמה חברותית" הוא רחב מאוד, הוא מקיף לא ענף אחד הנדמה לכאורה - זהו שטח הכולל את כל העניינים שבקבוצה. אין להפריד את השטחים: עבודה, תרבות, דת, השתלמות מקצועית, הכיוון של המשטר בקבוצה, סדור הדרישות וכו', ולהוציא אותם מהשטח החברותי. לכולם יש קשר והשפעה עצומה עליו. היחס לעבודה מצד החבר משפיע בהרבה להערכתו בקבוצה. יחס שלילי במובן זה אם יוצרים על בן אדם קשה מאוד לשרש אותו וכמובן נוצרים עי"ז יחסים קדומים ואפילו השד בעצמו אינו יכול לתקן את זה, ואם חבר אחד מורד יש הרושם כאילו אין לו תקומה עולמית ואותו הדבר ביתר השטחים. בשטח התרבותי דתי - האם אין אנו עדים לתופעות חברותיות שנרקמו על רקע זה ?    וכעת ניקח לדוגמא את שאלת ההשתלמות המקצועית בקבוצה וכאן רוצה אני לעמוד על כמה דברים המקובלים אצל המוסדות שלנו, שהם לפי דעתי לא נכונים. המוסדות קבעו להם את הקו לדאוג למען התפתחותה של הקבוצה כשלעצמה. בסוסה דורשת לפי דעתה להכניס את כל האנשים המוכשרים לתוך הענפים המקצועיים. מבחינה זו יש להגיד שהדבר הזה מוצדק, אבל אם נדון על זה מבחינה אחרת זה לא יהיה נכון. ידוע הדבר שהקבוצה נוצרה ובאה לעזור ולחזק את הדרושים חיזוק ולהכניס במידה האפשרית את השוויון בקבוצה ולא להוסיף על החזקים בלאו הכי. אם אפילו יעלה הדבר של השתלמות החלשים בהפסדים ידועים אין להשתמט מזה, כי זוהי מתפקידה של הקבוצה. אין ליצור מצב דומה למשטר הקיים, שהחזקים במובן הפיזי ישלטו וישתלמו, שעל החלש אפשר יהיה תמיד לוותר ותמיד יצטרך להיות נכנע ואסור יהיה להגיד מה טעם לבו, והחזק, שבלבו יחשוב שהקבוצה עומדת רק עליו יוכל לעשות מה שלבו חפץ. מתפקידה של הקבוצה לא לחשוב תמיד על רווחים.בדברים האלה מכוונים גם מבחינה אחרת והיא שעל הקבוצה לדאוג במידה רבה לאלה החברים שנחלשו ומסרו כוחם עבור הקבוצה, לא מבחינה טובה או הרגשת רחמים, אלא מבחינת ז כ ו ת. והאם אין הדבר משפיע במובן החברותי באים הוא מוזנח ?

וכעת לשאלת הכיוון והמשטר בקבוצה.

הכיוון וקו הפעולה של המוסדות הם גורמים ליחסים חברותיים ידועים בקבוצה. וכאן רוצה אני לגולל את הפרשה הזאת במקצת. ישנם חילוקי דעות בתפיסת המשטר בקבוצה. הקבוצה לפי דעה אחת היא שמשטר שבו יש לכל אחד זכויות שוות ליהנות, להשפעה ולחובות והרוב קובע. הדעה השנייה מודה בזה, אלא שהיא מוסיפה שיש צורך בכיוון הדעות וריכוזם.

במציאות יכולים לעשות מהדמוקרטיה פלסתר ע"י כיוון והשפעה לא ישירה. השיחה האחרונה בנוגע להשתלמות תוכיח את זאת. רצון יחידים או דעת יחידים אסור לכפות על החברה בדרך של רוב דבורים עד שהחבר מסכים להם מתוך הרצון להפטר מהם. אסור שהחברה תהיה בידי המוסדות ככדור ושיעשו בה כרצונם. אסור שכוחו של האחד בקביעת העניינים יהיה פי כמה מכוחו של אחר. אין הקבוצה הסתדרות, שהחבר חי בה רק שעות מסוימות ביום. כאן חי החבר את כל חייו ולא יתכן הדבר שיקופח בקביעת העניינים ע"י סדור לא דמוקרטי. אסור ליצור המוניות בחברה. יש לטפח את החוש של המחשבה העצמית. יחסים חברותיים, סימפטיה, וכו', אסור שתהיה להם השפעה בקבלת ההחלטות של הקבוצה. אסור שיהיה בקבוצה הרושם שלא כדאי להביע דעה שכנגד בו בזמן שזה כבר הוחלט מקודם והיא לא תתקבל. אם כי אין להכחיש שישנם שטחים שהמוסדות צריכים לכוון אותם כגון בשטח הדתי-אידיאולוגי וגם זה בצורה הדרושה. ביתר הדברים יש ליצור אוירה שלכל חבר יש השפעה בקביעת העניינים ולחופש המחשבה, אחרת מתחילה האדישות להשתרש בחברה והמוסדות לא מוצאים את ידיהם ורגליהם בסדור העניינים והאדישות זאת היא המחלה המסוכנת ביותר בחברה.

הקו שבכל פעולות הקבוצה צריך להיות הגשמת עקרוני הקבוצה הדתית ולא רק שהקבוצה תתפתח, אלא שכל חבר יראה בה הגשמת הרעיון, שהוא הרבה לחשוב עליו. בשביל מנהלי המשטר לא היינו צריכים לדאוג, כי בכל משטר - להם טוב. העיקר הוא החברה, כל פרט ופרט שבה, (..כאן מחוק..) הוא יראה בהגשמת יעודיו.

הדברים הנ"ל הם לפי דעתי נקודת הכובד של המצב החברותי בקבוצה. הם דורשים תיקון יסודי ורק בהסרת הלקויים הנ"ל תקבל הקבוצה את דמותה הרצויה והנכונה.

                                                                                                               ברוך א.

 

כמה הערות למאמר "הבעיה החברותית"

 

א)      במשפט שהמצב החברותי אינו בסדר בגלל השיטה, כוחם של המוסדות מאשים הכותב ראשית כל את עצמו. איזהו המוסד שעליו בעיקר להשפיע בקבוצה במובן חברותי באם לא ועדת חברים, שהחבר הכותב מיצג אותה. לאנשי המזכירות לא נתנו אפשרויות להפנות לשאלות אלו, כי הטילו עליהם תפקידים שונים. על האחד גזברות, על השני ענייני חוץ ועבודה טכנית במזכירות, על השלישי סדור עבודה וכו'. אי אפשר לדרוש מאנשים שידאגו לכסף, לאספקה, לעבודה, לקשר עם מוסדות - כל אלו פעולות המוציאות את האדם מחיי יום-יום בקבוצה - וביחד עם זה שיטפלו גם בעניינים חברותיים. בכל אופן האנשים היושבים כיום במזכירות לא יכולים לקבל עליהם את הדבר הזה.

ב)       הכותב אומר "עובדות לא חסרות" - מדוע זה לא הביאן לבירור ?    על עובדות סתמיות שלא הוברר לציבור מהותן והתפתחותן אין להסתמך במאמר המיועד לחוג רחב.

כבר אמרו "בכל אדם רואה מהרהורי ליבו" כנראה שהכותב חושב על "שלטון ומנהלים" ולכן הוא יכול בבטחה ובקלות להכניס למאמרו משפט כזה - "למנהלי המשטר להם טוב" כאילו היינו כאן מנהלים ומנוהלים ולא אנשי קבוצה השואפים בכל לבם לשויון. כאלו כל אלה שמוסרים בכנות את רוב זמנם וכוחם לסדור ענייני הקבוצה כמנהלים דומים, שאין לפניהם רק ענייני השלטון שלהם.

ובגלל מה זכו החברים לביקורת קשה זו ?

הבה וננסה להבין את הדבר. נהוג בעולם וגם בקבוצה, שרוב הציבור קובע את ענייניו לפי הכרתו והבנתו והתורה ציוותה לנו "אחרי רבים להטות". והיות וישנם עניינים הדורשים הסברה וניתוח מצד הבקיאים בדבר, נהוג שבכל אסיפה ושיחה באה הסברה לעניין. באם ישנם מתנגדים לדעה שהוסברה ישנה האפשרות לכל חבר להסביר את עמדתו ולהשפיע על החברים. ומה אשמתם של חברים שהסברתם מתקבלת עפי"ר על דעת החברים ולאו דווקא ההסברות הנגדיות. האם בגלל זה נחתך גורלם ונשללה זכותם להשפיע על הקבוצה ?

כן, רק מי שכופר בעיקר זה שהרוב קובע, אלא חושב שיש לקבוע כלל בחיינו שהטוב קובע - והלא הערכת הרוב נתונה לשיפוטו של כל יחיד ולכן, כנראה, הטוב של היחיד הנדון - רק זה שחושב ככה יכול להגיע לידי מסקנה שאסור לחברים להשפיע על הקבוצה כפי הבנתם ולראות בזה עניין של שלטון והנהלה. אני רק סקרן לדעת ולשמוע על השיטה של שלטון הטוב שעלינו להנהיגה. אין להסתפק בהנחות האידיאולוגיות, יש להציע שיטה מעשית לסדור ענייני הקבוצה ואם רוב חברי הקבוצה יסכימו לה, יכול אני להבטיח שאף אחד מהמוסדות "תשושי הכוח" לא יהין להתנגד להגשמתה, אפילו באם דעתם תהיה אחרת.

                                                                                                     דב ק.

  

 

צורת חיים ותרבות בקבוצה

מהגבתם של החברים לדברי ניכר שלא הובנו כהוגן. לכן אנסה להסבירם בדרך זו. אינני מתנגד לצורה, אדרבא אני מעריך אותה מאד בתור דבר שמוציא אותנו מתוך המחשבות האפורות, היומיומיות ומעלה אותנו למדרגה יותר גבוהה ואני בטוח שאלמלא הייתי חושב כן, לא הייתי משתדל לארגן ולהכניס ולחבב את הצורה הזאת בחיינו. אני מתנגד רק שליטה שרוב החברים נוקטים בה והיא שהצורה מחייבת את כל אחד והמשמעת או נמוסיות דורשת שהוא ישתתף, ז.א. הצורה איננה רק כשכולם משתתפים בה.

דעתי כי בכל דבר מעשי יוצרים ומשפיעים רק הפעילים אפילו אם הם במספר פעוט מאד. אחדים במספר כשהם מתאחדים מתוך רצון ממש יכולים ליצור דברים יפים ונעלים.

ועכשיו בולט ההבדל בין שתי השיטות. אם אנו חושבים שכל אחד מוכרח להשתתף הרי יוצא שבאם מספר של חברים אינם משתתפים באיזו סיבה שהיא הרי אין כבר המצב רוח הרצוי. אין ספוק נפש הדרוש, אנו מתאוננים וכועסים על האי-פעילים (וזה מביא לידי סכסוכים וקטטות) ובדרך כלל הפעולה הזאת נפסקה. לעומת זאת אם אנו איננו מחייבים את השתתפותם של כל החברים ומבינים שבאמת רק לעתים רחוקות יש דבר שמעורר התענינות אצל כל אחד ואחד, נחסוך לנו את הסכסוכים. לא תהיינה הפרעות וכו' והדברים יהיו תמידיים, כי האנשים לא יפסיקו בראותם שהרבה מהחברים אינם משתתפים, והמשתתפים ירגישו בזה סיפוק וצורך והם ימשכו אליהם תמיד חוג אנשים גדול או יותר גדול והפעולה שחמישים משתתפת בה יפה ומענינית היא באותה המדה כמו אם משתתפים בה ששים ושבעים. העיקר הוא שאל "נסתפק בדלית ברירה" אם אינם רוצים להשתתף יותר, אלא להבין, שכמו שאצלי יש לפעמים שאין אני יכול או רוצה להשתתף, הסיבה היא היינו הך, ככה הדבר גם אצל האחרים.

ואותו הדבר בתרבות. אנו עדים לכך שבכל קבוצה ישנן ועדות לתרבות, תכניות יפות מתכנים ואחרי זמן מסויים מפסיקים בפעולה. הסיבה היא שרוב החברים חושבים שהועדה צריכה לארגן פעולות שהאנשים לא יסתובבו, יהיו עסוקים וילמדו דברים הנחוצים לכל חבר בקבוצה דתית. הרבה חברים אינם מעונינים בדברים אלה ורק מתוך משמעת ונמוסיות משתתפים כמה פעמים, אבל גורמים אלה אינם קושרים את האדם רק לזמן מוגבל ולכל היותר עד שיש אחד הפורץ גדר והשאר מתירים לעצמם ממילא ואם ממאה נשארים אז רק חמישים או ששים אי אפשר כבר להמשיך ומפסיקים לגמרי. לעומת זה אם מתחילים רק עשרה אנשים, אלה המעונינים בדבר, הם ממשיכים באופן תמידי ואינם מורגזים "כשכולם" לא משתתפים ואלה החושבים שגם אותם מענין הלמוד יתוספו וישתתפו גם הם ואם אחרי זה יקבעו שוב שלא מענין אותם, יסתלקו הצדה והמעונינים לא יפסיקו בגלל זה.

ועדת התרבות צריכה לפעול בשני כוונים:   א. אנשים הרוצים ללמוד איזה דבר ואינם מוצאים חוגים, לצרף אותם ולאפשר להם את הלמוד.   ב. לארגן דברים כלליים שהרבה חברים מתענינים בהם באמת כמו הרצאות, נשפים וכו' והעיקר בדברים אלה הוא: את   (... שורה לא ברורה... )

 

עמ' 13

זוטות

לשיטת העבודה של המוסדות שלנו

כבר יותר מחצי שנה שהקבוצה קלטה עליה גדולה צ'כית ופולנית. במשך הזמן הצליחו כבר חלק מהם להתקשר, להתחיות ולהכנס לחיי הקבוצה. ישנו עוד חלק גדול אשר עומד עדיין מרחוק ולא הצליח להתקרב. בזמן האחרון התחילו המוסדות שלנו להתענין מהי עמדת החברים כלפי הקבוצה. ועלינו להודות שישנה דאגה משותפת לגורלה של הקבוצה. סוף סוף עומדים אנו לפני בעיות ופעולות חשובות, אשר להוציאן לפועל צריך חברים קשורים ומסורים לקבוצה, ולדאבוננו הגדול עוד אנו רחוקים מזה.

סיבות וגורמים שונים, שאין כאן המקום לנתח אותם, הביאו את הקבוצה למצב הזה. הסיבה הכי חשובה אשר אנחנו יכולים לקבוע כעת היא, שמוסדות הקבוצה לא עשו במשך הזמן שום פעולות ממשיות בכדי לקרב ולמזג את החברה הקיימת עם החברה החדשה. כיום שוררת בין חברינו אדישות כלפי כל דבר רציני, וזה כמובן מחמיר מאד על המצב. המוסדות שלנו שכחו לגמרי שהקבוצה קלטה אנשים מעדות שונות, כל אחד עם חנוך משלו, כל אחד ובעיותיו. לזה הייתה דרושה יד מאומנת שתצליח לרכז את כל אלה, לרכז אותם וליצור מכל הכחות כח פעיל אחד שיפעול לטובת הקבוצה. החבר החדש אשר בא לחברה חדשה נתקל בבעיות קשות שקשה למצוא את פתרונן. כאן צריכה לבוא לעזרתם ועדת החברים ולא תמיד לחכות עד שהחבר בעצמו בא עם בקשתו. חברי הועדה הזאת היו צריכים לחיות בין החברה, להסתכל ולשים לב לכל חבר וחבר, וממילא היו יודעים מה שמתרחש ביניהם ולקדם תמיד את פני הרעה. אמנם יש לנו ב"ה ועדה כזאת אבל, לדאבוננו, פעולותיה הן כל פעוטות אשר כמעט לאפס נחשבו בעינינו.

כיום המצב הוא כמעט ללא נשוא. קשה יהיה לתקן את מה שחסרו עד היום בכל זאת על המוסדות שלנו לשים לב יותר למה שמתרחש במחנה ולהשתדל לשפר את המצב בהקדם האפשרי.

 

על צורת החיים

ב"במחננו"האחרון היה מאמר מהח' ש. אשר בו הוא מקונן ממש על שאין "צורת חיים " בקבוצה. הוא מביע את מרירות לבו על שאין החברים מקפידים על "הצורה" הקבוצה, בורחים מהשלחן תיכף אחרי גמר אכילתם, אוכלים בחטיפה, בחפזון כיוצאי מצרים, ולא מחכים ללמודים ושירים שאחרי הסעודה. הוא דורש שינוי רדיקלי במובן זה. בעצם צודק החבר ש. בהחלט. אבל ח' יקר!  למה אתה שופך את מרירות לבך על הח'ח החפים מכל פשע?  הנה גם כאן ישנו אותו הדבר שהזכרתי לעיל, ישנם גושים שונים, כל אחד ו"צורת החיים" משלו ואיפה זה כתוב שרק אם אתה מתחיל לשיר כל החברה צריכה להמשיך ולהשתתף, ואם חו'ח יש מקרה שחבר ב' מתחיל אזי החסידים שלך יוצאים בחפזון וד' מתחיל מיד לברך? הרי אתה רואה שאין הבנה הדדית וכאן חביבי, מקום התורפה. כל אחד מושך את המושכות לצד אחר ובמקום שאתה פונה לחברים תפנה את עצמך למוסדות שלנו שיעשו איזה צעדים להביא שנוי בשטח זה, לחסל פעם את אי ההבנה הזאת וליצור מכל הנגונים האלה נגון אחד, נגון הקבוצה , אחרת לא נצליח

 

עמ' 14

בעיה דתית

הויכוח מסביב לבעיה הדתית לה (לא) השתתפתי לדאבוני, כי לא הייתי כאן, אבל הייתה לי ההזדמנו להפגש עוד בחיפה עם חבר אחד שכן השתתף בשיחה והוא מסר לי על הויכוח הזה. כיום יכול אני לקבוע שכל הויכוח הוא ללא מטרה, כי מה נסיק מזה?    להגדרה דתית חדשה לא נגיע, כי אם זאת היא מטרת השיחה הרי לפנינו שלחן ערוך המגדיר לנו את חיי הדת ושלפיו עלינו להתנהג. ואם ישנם דברים אשר אנו מקילים בהם הרי זה מתוך שכל חבר וחבר מתיר לעצמו דבר אשר בעיניו הוא נראה לדבר קל ולא מיסודות היהדות. טוב, אני יכול להבין שישנם חברים אשר למדו ויודעים להבחין בין טוב לרע, אבל החבר הפשוט הרואה שמתירים דברים שהיו מקובלים אצלו לאסורים גמרים הוא מתיר לו כבר גם דברים יותר חמורים, שנוגעים לפעמים ביסודות שלנו. הנה בן שיחי בעצמו אמר לי שהוא איננו יכול להבין איך זה שבקבוצה שלנו מתירים להתפלל בחורים עם בחורות יחד, אשר בעינינו אין זו בעיה כלל. אני חושב שבויכוחים לא נסיק כלום. תמוד ימצא האחד חסרונות בשני שישתמש בהם כאמתלא במעשיו הוא. יש צורך בהסברה, בבירור עמדתנו הדתית ואז החבר בעצמו יתקן את דרכו.

 

השיחות הכלליות:

הנה הרבה פעמים נשמעו שיחות מאחורי הפרגוד בהן מתעוננים (מתאוננים) החברים על המצב בקבוצה. יש גם שמוציאים משפטים ובקורת על פעולת הקבוצה. פעם נתנה ההזדמנות בשיחה כללית לחבר להביע את כל שהוא חושב ומרגיש על הקבוצה וגם כאן רואים שיש אדישות מצד החברים שמונעים את עצמם מלהגיד מה שעם לבם. ככה, למשל, ענין הצריף שצריך לנגוע בלב כל חבר וחבר כמעמס כספי וכל חבר אחראי צריך שיהיה מרגיש אחריות בעד הדבר. בכל זאת נמנעו מלהתעמק בדבר ולא אכפת להם מה שיחליטו. אני שואל: איך מדברים על התישבות בו בזמן שאין שטב(?  של אנשים שיעמיסו עליהם את העול הזה?

היוצא מזה שהשורה האחרונה היא עלובה למדי ועוד טרם שנגשים לברר עם החברים החדשים על המוסדות לשנות את כוונם ולהתחיל בעבודה יותר נמרצת בשטח התקשרות החברים. כמובן שהמאמץ צריך לבוא גם מצד החברים החדשים ויד ביד עם המוסדות נשפר את המצב ונלכד את הכחות.

יהודה ש

 

 

הערות לסכום

עצם הסכום היה מקיף ויסודי. נשמעו דברים שכדאי היה להקשיב ולחשוב עליהם. אלא לו נאמרו הדברים במסגרת הויכוח היה ערכם יותר רב, מפני שרוב הדברים  בטאו עמדת יחיד והסכום לא היה צריך אך לסכם דברים שנאמרו ולא יותר. לכן אולי נשתבשו כמה דברים. על כן אעיר כמה הערות.

 

לשאלת בחירת ועדת בחירות:

עד כמה שידוע לנו הוחלט בשיחת חברים לבחור בועדת בחירות ועל הועדה להתחיל בפעולה, אלא הוחלט גם להביא בחירה זו לאשור השיחה הכללית, באם השיחה תדחה בחירה זו יקבלו את תוצאות הפעולה של הועדה החדשה. יתכן שבשיחת חברים נעשה משגה ואולי לא. זוהי שאלה לחוד, ולאלה שמעונינים לבקר יבקרו. מתאר אני לי

(..שורה לא ברורה...)

 

עמ' 15

שדב שכח את תוצאות השיחה על כן אני מציין את העובדה כמו שהיא, לאורה הנכון.

 

לויכוח בשאלות משק:

עד כמה שידוע לי מגיעות ההשקעות בגן לעונה זו ל-25 לא"י,  12 לא"י מים והיתר זריעה וזבל, ולא "כמה גרושים לזריעה".

זכותו של כל יחיד לבטא את גישתו לכל שאלה המתעוררת, ללחום ולהשפיע, אבל לשם טשטוש דברים? למה להעמיד דברים באור לא נכון? ולעצם השאלה: הפעם נתבטאו הבדלי דעות יסודיים בגישה משקית. אבל דעות אלו לא סוכמו, לא הובררו די צרכן על כן הייתי מציע למועצה בראשית פעולתם לברר את הדברים באופן יסודי על סמך עובדות ומספרים, לתת כוון ידוע לפעולה המשקית להבא ולא להסתמך על ויכוחים וסכומים ועל מי ששמע. נדמה לי הגיע הזמן שהשאלה המשקית צריכה לתפוס מקום נכבד אצלנו, ופעולותיה צריכות כבר להיות ברורות ומכוונות בשיטה, בכל אופן לא לטשטש אותן.

 

צ ו ר ת    ח י י ם    מ ה י ?

דובר בזמן האחרון הרבה על השאלה "אם הצורה בקבוצה מחייבת" או לא. עצם השאלה נדמה שהיא נוגעת לשאלה העיקרית: קבוץ או קבוצה, מסגרת משקית מפלגתית גרידה או מסגרת חברותית אורגנית. אולם טועים אלה התולים את כל העניין הצורה לקבוצה ורוצים כאלו לקחת מהקבוץ כל שמץ של צורה או הוי. כל חברת אנשים היושבים בכפיפה אחת יש להם צורת חיים ידועה המאפשרת סדר ונוחיות. גם במלון, בקפה, ובבתי שעשועים מוצאים סדר בית המאפשר את ישיבתם של הרבים זה ע"י זה. באמת ענין הצורה של פעולות משותפות בקבוץ גדל חשוב הוא לפעמים יותר מאשר בקבוצה הקטנה, כי אחרת יתבלבלו האנשים בשבתם יחד בשעת האוכל, האסיפה, הנשף וכו'.

לדעתי ענין הצורה אצלנו איננה שאלה אידיאולוגית כלל וכלל. גם הכופר ב"שבת אחים גם יחד" מוכרח להודות ב"שבת בני אדם גם יחד" ומותר האדם מן הבהמה, שאין לעשות מחדר האוכל , מהאספה ומהתפילה אולם של יוצאים ונכנסים המטרידים את עצבי האיש.  השאלה היא יותר אסטטית נמוסית. אין לאלץ את מישהו לשבת בשעת השירה, ההרצאה ואפילו לא בשעת למוד הפרק היומי ויש לתת בהחלט חופש בעניינים אלה. ולא רק שלא לפקפק בקבוציותו של הנמנע מההשתתפות זו אלא גם להבינו. גם בקבוצה אורגנית אין עושים מאנשים עבדים לצורה, כי סוד היופי שבצורה הוא הבחירה החפשית להשתתף או לא. וגם במשפחה מעורה יכלים להשתמט מהשתתפות באיזה טכס שהוא אם אין מצב רוח לכך. אולם חפש בשטח זה איננו משמע הפקרות ואי התחשבות בעצבי השני אם לא עם רגשותיו. יש להבין שהצורה היא תקנון נמוסין המאפשר לכל חברת אנשים לשבת אחד בצלו של השני. אחרת יתבלבלו האנשים מרוב שאון ואי סדר. אינני מחויב להשתתף בצוותא, אבל אין לי להפריעה ואם ברצוני להשתמט ממנה עלי לעשות את זה בזהירות ואחריות מתוך ההנחה שהצורה היא הקובעת וברשותו של היחיד רק להתחמק ממנה אבל (לא) להפריעה והפרעה משמע אי קשב, נתוק ופהוק באמצע שיחות רציניות, הסתובבות בחוץ ובפריפריות, קריאות בינים, רשרוש וצחוק גס וכו' וכו'.  על כל ישיבה משותפת הן לרגלי אוכל, אספה או מסיבה צריך שתהיה נסוכה איזו נמוסיות כללית ומוסכמת

 

עמ' 16

שאין להפריעה כמו שאין, למשל באולם קריאה פומבי, בקלובים וכו'. כמובן , שעלינו למלאות את הנימוס הזה תוכן משלנו, אבל חוק אחד ואחיד לכל מסגרת משותפת: נימוס וצורה כללית המאפשר לשבת יחד מתוך סבלנות ועונג לכל יחיד, הפרעה כללית המפריעה לכל יחיד.

והבעיה היא: כיצד לעורר בנו את חוש היופי הזה, את החוק האלימנטרי הזה בהלכות החיים?

ט(?)ב"ח

 

 

הערות

לבירור הדתי:

חברי המוסדות רואים תועלת מרובה בשיחות אלו, כי עצם העובדה שהשיחות התקימו ובהשתתפות כה מרובה והוכוח הער מראה על התקדמות גדולה בחיינו (שבועון). אם נחשוב באמת על התועלת שהשיחות הביאו לא נמצא כל הישג בהן. הדיונים לא היו בכוון איך לתקן, לא היו הצעות איך ליצור אוירה דתית, דברו רק שהקבוצה הדתית צריכה להיות כך וכך, וזה וזה לא הכון וכו'  ז.א. שחשבו להשפיע במלים גרידא וזה לא יביא תועלת משתי סיבות:

א.      החברים שאליהם היו הדברים מכוונים לא השתתפו בכלל, או לא התענינו כ"כ בדברים האמורים.

ב.       אנשים שחיים ביחד אינם יכולים להשפיע איש על אחיו רק במעשים, כי יגידו, שהגם שהוא מדבר כה יפה, למעשה איננו יותר טוב ובכן אין לו הזכות להתאונן.

 

אחדים באו לידי מסקנה, כי אי אפשר לתקן כלום, אין גישה אחידה, מנסיון אנו יכולים לקבוע כי הגישה לא משפיעה כלל. למשל לא אכפת לי אם מישהו איננו מתגלח בתער מפני שהוא דתי באמת וחושב את זה לאיסור חמור או, מפני שהסכין מזיק לו, או מפני שאין לו כסף פרטי לצרכי גלוח בתער וכולם יכולים להתאחד ולדרוש ששום איש לא יתגלח בתער. או למשל , אנשים שרוצים להתפלל במניין לא אכפת אם הם דתיים ורואים בזה את הצורה הנכונה לעבודת הבורא, או שהם רוצים להראות שכאן בקבוצה האנשים דתיים שלא יתאוננו עליו שהוא מזלזל במצוות, כל אלה יכולים להתאחד ולעשות מנין בכל בקר וערב. בטוח הדבר: אם לדברים מעשיים יתאחדו כל אלה שהתאוננו ורוצים תיקון יוכלו גם להשפיע ולתת לקבוצה את הצורה הדתית הדרושה וכשתהיה כבר צרוה שגובשה שרוב החברים ילכו בה אפשר יהיה להחליט מה לעשות באלה שמתנהגים אחרת, אולם דבורים בלי מעשים – מלים פורחות באוויר!

 

הפלוגה בגבעת עדה:

חודשיים בערך התעסקו עם סדור הפלוגה בגבעת עדה, האנשים שנמצאו שם רצו לחזור ואחרים אינם רוצים ללכת שמה. בשיחה אחת היינו עדים לדברים עצובים וגם מגוחכים וכל זה רק מחוסר בגישה מעשית. החדשים אומרים שרוצים להכיר את הקבוצה, אחרים אומרים שהיו כבר די שם ורוצים להיות גם בקבוצה. זהו דבר מה מוזר מאוד, לפי זה הקבוצה היא רק מספר אנשים הנמצא כאן ?    הלא אנו יחד עם הפלוגה רק קבוצה וכמו שצריכים להכיר את האנשים כאן, ככה גם את האנשים בגבעת עדה ובכלל אסור שיהיה כל הבדל בין החברים בכל דבר שהוא בינינו ובין חברי הפלוגה.

אולם אפשר להבין את סירובם של החברים לנסוע לשם. המוסדות ששלחו שמה חברים לא התחשבו בצד החברותי, שהחברים צריכים להוות גוש אחיד והתחשבו רק בזה שיוכלו לעבוד, או יותר נכון אם אפשר לוותר על החברים האלה כאן, או שידעו שלא יסרבו, וככה נתהווה שכל אחד מוצא את עצמו מקופח, כי אין לו אפשרות להתחיות, אין לו עם מי לדבר ומרגיש את עצמו באמת כמו במחנה הסגר, או, כמו שאמרו בבדיחה, כמו בסיביר וכל אחד חושב למה אני אהיה הקורבן הזה.

לתקן את זה אפשר רק בדרך אחת, היינו לשלוח שמה חוג אנשים המבינים זה את זה (ב"ה יש לנו די חוגים כאלה) ז.א. שצריכים לשלוח שמה כ-15 איש, אפשר גם לשלוח שני חוגים ואני בטוח באם 80 אחוז ילכו שמה, אזי ה-20 אחוז לא רק שיסכימו ללכת אחריהם, אלא גם ידרשו את העברתם שמה ובזה נחסוך לנו לשבת בכל שבועיים עד חצות בשיחות כאלו.

                                                                                                               י.א.

 

 

הווה  מקדים  בשלום  כל  איש

 

"הווה מקדים בשלום כל איש, ואפילו נכרי בשוק" אמרו חז"ל. ז.א. אפילו לאדם נכרי שלא הכרתיו מימיך מחויב אתה לשאול בשלומו.

ומה מוזר נראה הדבר כשנפגשים עם אנשים שחיים ביחד ורוצים ליצור גם חיים חברתיים משותפים ואחד אינו מברך את השני בברכה המקובלת "ש ל ו ם". אינו ידוע אם האחד מחכה שהשני ישאל קודם - אף שעל כל אחד מוטל החוב דווקא להקדים - או שאינו מחשיב את זה.

כדאי היה איפוא, שהחברים כן ישגיחו על זה כי באם זה - לחוד - אינו מקרב עוד אנשים בכל אופן אינו מרחק.

                                                                                                                       מרדכי.

 

לפני הגשם הראשון.

 

ושוב ענן עולה ונדמה שאחריו ירד הגשם הראשון ה"יורה" ובסוף הוא מאכזב אותנו. ושוב אחרי חמסינים באה רוח הסערה המבטיחה בוודאות  גמורה את הגשם ולבסוף גם הרוח הזאת מאכזבת, מה נורא !

כמה נוראות הן דרכי הטבע בארצנו. כאלו הטבע מתגרה בבעלי חיים מאדם עד בהמה ומשרץ זוחל עד עוף השמים, לפני כן מעייפים אותנו עד אפס כוח בחמסינים וכל מיני צרות ואחר כך באה הגאולה.

השדות הצמאים והחשופים להוטים מהשמש מכל הקיץ והצמחים שעודם ירוקים קצת וגוססים כבר גם הם, עוד טרם אמרו נואש. עודם מקווים שיעברו גם את החמסינים הנוראים הללו ויקבלו את הטיפות הראשונות מהיורה, גם הם מורידים ראשיהם נכנעים לאט- לאט.

השמש משזפת ודוקרת אותם בעיניה הדוקרות ומאיימת עליהם : אם לא תיכנעו לא תקומו אף פעם לתחייה, אפילו לאחרי היורה... וזה לא מספיק עוד, באה שוב רוח מזרחית ומורידה נגד רצונם את ראשם ומדכאה אותם על אף התחנונים שמפילים לפניה שתרחם עליהם.

וגם שדות ה"בור" וה"קרב" וה"שלף" מתחננים לפני ה', עננו ה' ושלח לנו את הגשם. רק כמה טיפות. רק מעט, להשיב את נפשנו. זה כל הקיץ שלא הספקנו לראות צורת טיפה של מים. ואם באה הטיפה עד כמה שזה לא מספיק זה עוד מגרה את התיאבון לשתות ולשתות. ה"בור" בא ברחמים ותחנונים: הבט משמים וראה כמה סבלתי עוד מלפני שנתיים, אחרי היורה וגם אחרי המלקוש לא עלתה עלי מחרישה ועשבים פראיים השתלטו עלי בלי רחמים, אנשים טובים רחמו עלי ושרפו את הקוצים ממני על מנת להחייני ועוד אני שחור מהאש וצמא פי שניים, אנא ה' מפיל תחינתי לפניך שתשקה אותי בעוד זמן להציל את נשמתי. וה"קרב" גם הוא מתחנן : ה', ה', הבט איך אני פתוח בלי שכבה איזו שהיא שתגן עלי נגד הפגיעות שהבאת, זה עתה, עלינו והנה החזית כמה טיפות מים לשדה צמא כמוני, ממני עומדים עכשיו להוציא את כל כוחותי שהוספתי במשך כל הקיץ והחורף שאנשים טובים עמלו בי ואל אצטרך להיות כפוי טובה, אנא ה' רחם עלי !...

וה"שלף" עומד כבר בלי כוח, אין אונים. מתחנן הוא בקול מחניק מדמעות: ה' אלוקים רחם עלי בעוד מועד, אחרת אני גווע בצמא. זה כבר השנה השלישית שמנצלים אותי עם כל מיני צמחים ודגן.

אף פעם לא עלה על דעת המעבדים אותי לזבל אותי פעם. רק פלחו את לבי והוציאו את תמציתי מקרבי והצלה יכול להביא לי רק הגשם הראשון היורה, הוא ילבש אותי אדרת ירוקה וזאת תהיה נחמתי היחידה. בזמן שעולה לי על לבי שאין בדעת המנצלים אותי כל הזמן, לכל הפחות לגמול לי טובה ולחרוש אותי לכהפ"ח (לכל הפחות) פעם אחת ולא יותר נחשך לי בעיני וראשי עלי סחרחר.

ה', אתה תעמוד לצדי, לצד המנוצל, ותיתן לי את המעט מים, כי אין לי לקוות מבני אדם שיתנו לי את הגמול שמגיע לי בעד שרותי במסירות כל שלש השנים.

ואם לא יגמלו לי טובה, אוכל לגמול גם להם רעה, שתעלה עלי ספיח למראית עין, אבל קוצים יותר מהספיח והאנשים לא יהנו מהיבול הזה ובן האדם על הטבע אף הוא מנוצח.

הכל מחכה לגשם האחרון שיביא אושר. מצב הרוח מרומם. הנה הטיפות הראשונות, הוקל קצת על הלב, התחדשה התקווה, נתמלא הרצון לחיות להחיות מה שהיה רחוק לפני כן.

אך, כמה טוב יהיה !    ה י ו ר ה !    - בואך לשלום !

                                                                                                          ירחמיאל.

 

יש לנו כוח...

     

מסביב דממה עצלנית. אחרי יום קיץ חם הגיעה שעת המנוחה בטבע.- שעה בין השמשות.- צללים שחורים תועים כבר על פני האדמה. על הדשא יושבת החברה. על פני כל אחד מהם נראית ההשפעה של בין הערביים. הפנים עצובים, הלב כואב, באופן מפחיד ומרגיע ביחד. איך לגלגל את האבן המכבידה על הלב ?!    איך לרפאות את הכאב ?!

לילות קיץ הם א-די-רים... נשמע פתאום קול בודד רפה וחלש מאוד. - עוד רגע ולקול הזה נלוו הרבה קולות אחרים והשירה שוטפת במרץ רב. השירה שוטפת ועם צליליה היוצאים מפי כל אחד הוא מוציא את כל מה שמחניק בתוכו, את כל מה שמכביד על לבו. הם שרים, אך זאת לא רק שירת הפה, זוהי שירת הלב הכואב ודואב. הלב שר ומבטא את זה שהם בעצמם אינם יודעים מה זה, אינם יכולים להבין היטב מאין זה בא.- הלב שר על תקוות שלא נתמלאו, על חלומות שאכזבו - געגועים של נוער, געגועים לדברים נשגבים ונעלים, לטוב ויפה, געגועים למה שעדיין לא מצאו בחייהם אך בכל תוקף של נעורים הם דורשים שהחיים יעניקו להם את זה, הם דורשים שהחיים ישיבו להם את זה שהם חייבים לתת להם, את זה שלא נתנו או שגזלו מהם בעל כרחם.

השירים שוטפים כזרם המים... והצעירים חולמים חלומות נוער ונעורים. וסערת הלב הולכת הלוך ושוקעת, הלוך ואובדת יחד עם קרני השמש האחרונים. - לילה. על הדשא עוד יושבת חברה הצעירים, יושבת ומזמרת, יושבת וחולמת. על פני כל אחד מהם לא ניכר כבר אף סימן של "כאב העולם". אין כבר עצבות ורגש של בדידות. יחד עם השירה עבר הכל, הכל. עתה גם על לבם נסוכה רוח של שלוות ערב, רוח מנוחה. לאט, לאט וכתפיים כפופות מהרוממות בעוז, הצעירים קמים ממקומם בזריזות, הורה מתלקחת בעוז המעידה על כוח העלומים שבהם, המכריח כל רפיון וייאוש הנמצאים בין חברה שהיא עדיין צעירה. הרעיון המשותף והכולל מאחד את לבביהם הבודדים ואת מחשבות כל יחיד ויחיד ההולכות בדרכן המיוחדת, הוא מרכז אותם ומקשרם אליו. רגע של חולשה עבר כבר לבלי שוב. נשכחה מחשבת היחיד, נשכח כאב לבו האינדיבידואלי, שירה חדשה שוטפת בעוז...

             יש לנו כוח באמונתנו שכלנו יחד נבנה את ארצנו...

                                                                                                                    שושנה א.

 

 

ליקוטים.

 

 

וארא והנה ילקוט "ליקוטי" מלא וגדוש ואומר : "הוי, מי ירחם עלי ועל הדומים לי וייתן לנו פה לבטא את מה שמעיק על לבנו".

והנה באו אנ"ש והחליטו לחדש את הוצאת "במחננו. ומצאתי תיקון לנפשי. ברוכים תהיו אתם המטפלים בדבר, ויהי רצון שמעשי ידיכם יהיו בני קיימא, והימנעו בזה צרות מאנשים סופרים בישראל.

ואם בליקוטים מדברים - הרי היה כדאי שנתעסק קצת בליקוט - קליפות תפוחי זהב. אל לצחוק, כדאית העבודה הזו כי שתי פעולות נעשה בבת אחת : נמנע לכלוך מהחצר, ואם נאסוף את הקליפות כולן בארגז אחד ונעבירו לבור הזבל נרוויח דבר חשוב, נגדיל את כמות הזבל הדרושה לנו מדי פעם בפעם.

עונת הגשמים הולכת ומתקרבת ואיתה ימי בטלה מרובים ויש לחשוש שאנו כרגיל לא נדע לנצל אותם. מי שהוא יבוא ויציע לתת לאנשים אפשרות לנסוע, השני, סתם לנוח וביניהם המחנה יישאר עזוב כמו שהיה, הדשא עלוב כלפי זה, חפצים יתגלגלו מבלי שיתקנו אותם, הכל כמנהג השנים הטובות.

ואולי בכל זאת נעשה חשבון, שכל חתיכת לוח, גליל חוטי ברזל, ערמת חציר וכו' יש להם ערך כספי וכדאי להקדיש ימים בכדי לאספם, בכדי לסדרם כהוגן ולהקטין בזה את גובה הוצאותינו, באם אין בידינו להגדיל את הכנסותינו.

אני מתנגד לנסיעות וטיולים. כל מה שנכיר יותר את הארץ - נאהוב אותה יותר, נעריך את מה שנוצר בה ונלמד גם הרבה דברים חשובים בשביל יצירתנו אנו. אבל בכל זאת איני מוכן לחשוב את הקבוצה כקסרקטין, איפה שאני עובד, ממלא חובה ובהתקרב חג - יום חופש, עיני נשואות למרחקים. איה הרגשת הבית ?    איפה הקשר עם החברה - המשפחה הגדולה, שאתה כדאי לי לחיות בשעות חג ושמחה, בדיוק כבימי עבודה וחול. ועוד, הלא איכרים הננו רוצים להיות - עובדי אדמה, ומטבעו של עובד אדמה, שהוא גם נעשה ע ב ד לה'. לא ח"ו במובן הרע שבדבר אלא "כעבד המשמש את רבו מתוך אהבה, מתוך קשר נפשי". ואם אין לנו עבודה חשובה בפרדסו של פלוני או אלמוני. מדוע לא נמצא לנו עבודה בגן הקבוצה, בחצרה, מדוע לא ניצור לנו עבודות כאלה. נתרגל להיות במקצת כבדי תנועה, ואל נחשוש לפזיזות ומהירות התנועה שהבאנו מהגולה - יש לנו די מזה, ולא יזיק אם קצת ילך לאבוד.

אם תאמינו הרי טוב ואם לא הנני מוכן להביא לכם ראיות לדבר. הנה אנו מתכנסים לא פעם לאסיפה לדיון. עומד חבר ומסביר את הגיגו ופתאום מתפרצת אליו מכל צד שאלות וקריאות ודבורים. מה שם תקראו לזה, אם לא - פזיזות. הלא מכבר אמרו "דבר ולא חצי דבר" - הרי משמע שאין לדון ע"פ חצי דבריו של אדם, כי לא כל אחד מוכשר להגדיר את מחשבותיו ונימוקיו כבר מראשית דבורו. מדוע אין סבלנות להקשיב לדברי הזולת עד שיגמור להסביר את מחשבתו כולה, ורק אז להקשות על המוקשה ולהפריך את המופרך. ומדוע לא נהיה גם זהירים מלהפריע לזולתנו בעת דבורו ע"י שיחות צדדיות, שכל מה שהן נאמרות ביתר לחש הרי הן יותר מפריעות, האם אין בזה מקוצר רוח להקשיב לדברי חבר, המתאמץ להביא לפנינו את פרי מחשבתו. ואל תזלזלו בזה, כי הרי גאולתם של ישראל ממצרים נתעכבה יען כי "לא שמעו אל משה מקוצר רוח..."

לכן חברים אל נעכב את תיקון חיינו, את גאולתנו מקוצר רוח, כי אז נתחייב בנפשנו.

ואורך רוח דרוש לא רק בעת השיחה, אלא, ובעיקר, בהערכת השיחה. לא לעתים רחוקות הנכם שומעים אצלנו את הטענה "למה מרבים כל כך לברר וממעטים עשות", וכתוצאה מזה בא זלזול לכל בירור ודיון ויהא אפילו בעל ערך רב, באם אין שוברו בצדו. אבל טועים אתם חביבי בזה.    

ראשית כל הריני מוכן להישבע בזקנו ופאותיו של כל יהודי עבדקן (כי לי אין עוד לדאבוני הרב במה להישבע) שאין שני הדברים מנוגדים ומותנים זה מזה. יכולים לעשות הרבה וגם לברר הרבה ויכולים גם לא לברר הרבה ולא לעשות, העשייה מותנית מהאפשרויות הפנימיות והחיצוניות, מנכונות לשאת בעול "מצוות עשה" ומאידך הבירור מותנה בעיקר ממתיחות רוחנית, מעמקות מחשבה ומרצון לעצב במו ידינו את חיינו ולא להיות נגררים אחרי המקרה. ואין אחד מפריע את השני.

ושנית, ברצוני להוציא טעות מלבם של רבים, שחושבים שאת פריו של בירור צריכים לראות תיכף ומיד. אין הדבר ניתן להיערך בגישה מעשית. אם דנים על הקמת צריף ונגשים  לבנותו, הרי אפשר לראות ביום שני את חפירת היסודות וכו', אבל אם זורעים תבואה צריכים לחכות שבועות וחודשים עד שרואים את הצמח מתפרץ החוצה.

ודעו לכם כי רעיון הנאמר ע"י מישהו בכנות ובהתעמקות, כל רגש הנובע מתוך לב טהור - הרי זהו זרע הנזרע על לבות החברים. אצל אחד הוא מוצא קרקע דשנה והוא מצמיח צמח ויגדל פרי, אצל השני נפגש בקרקע צחיחה ואינו נקלט, אבל בזה ערכו לא נפגם, ח"ו.

ויכולתי להעיד בכם הרבה עדים שכול מה שהרבינו בבירורים, שלכאורה גלו את הבדלי הדעות בינינו, פי כמה התקרבנו זה לזה בכדי להבין אחד את משנהו.

וסוד אגלה לכם כי כל אלה שלא החשיבו את הדיון והבירור בשאלות חיינו היסודיות והרבו מעשה - לא עמד להם המעשה בשעת דחקם. כי ערכו של המעשה המשותף גדול וחשוב, באם הוא מבוצע על רקע של מחשבה משותפת. אם נגיע לידי מדרגה זו אשרינו, באם לא, אוי לנו.

ולכן יקירי - אורך רוח. כל השיחות, הבירורים והדיונים עלולים להביא איתם התקרבות ושיתוף מחשבה שיגבירו גם את מעשינו.

וכדעסקינן במעשה הרי כדאי להגיד לכל חברינו, העוסקים בועדות ובענפים, שלא רק המעשה שהם עושים יש לו ערך אלא גם המעשה המבוצע ע"י אחר, ואם עומד חבר ועדה ומוסר דין וחשבון בפני הצבור ואם שני כותב מאמר ומשתדל להבליט את "רוב חילו ועוצם ידו" ובינתיים שוכח את מה שנעשו מסביב לו ולפעולתו, שבלעדי זה עפ"ר לא היה הוא יכול להוציא לפועל את מפעלו - הרי יש בזה ממנהגו של אותו עוף המדבר שבכל אופן אין זו המידה הראויה לאנשי חברה.

ולבסוף. יש לי חולשה מיוחדת בכול פרק מליקוטי להתעסק בדבר הקרוב ללבי - בלמוד כתבי הרב. הבה ואספר לכם גם עכשיו כמה פרטים מלמודנו.

סימנו בעזה"י את החוברת "אורות התשובה" והתחלנו לעיין ב"אורות הקודש", ועם התחלתנו בספר גדול יותר וחשוב יותר, נתרחב גם חוג הלומדים ונתעמקה גם שיטת הלימוד. לא פעם ועוברת שעת הלימוד בניתוח קטע אחד ובהתאמת מחשבתו של הרב לחיינו, ואחרי הלימוד הרינו מרגישים עידוד רוחני, הנאה בהבארת דרכנו באור מחשבה טהורה וקדושה. ונכון אמר חבר אחד - למוד כזה משפיע יותר מהרבה בירורים דתיים.

לא אתבייש ואגיד ברבים : הוי כל צמא למלה דתית מרעננת, למחשבה מעודדת - לכו לשתות מבארו של רבנו זצ"ל - והתחזקו.

                                                                                                            ד. קנוהל.

 

____________________________________________________________________________

 

ל צ ב ו ר   ה ח ב ר י ם

 

 

לקוראים אל תעמדו מהצד, תחוו את דעתכם על הגיליון ותודיעו באופן אישי על משאלותיכם ובקשותיכם בקשר עם צורת העיתון ותוכנו.

לכותבים, לסופרים ולפייטנים : "עט ומחוק ירדו כרוכים לעולם". כתבת ומחקת תהיה בטוח שיצירתך תשאר במקוריותה, כתבת ולא מחקת אנו נמחוק באכזריות ללא רחמים. אל תרבה להשתמש בשמות סנסציוניים, זה לא יוסיף יופי ליצירתך. אל תאמרו מחר אכתוב, שמא האחר את המועד ומאמרך יישאר מונח לאות כבוד בתיק המערכת.

תמסור את המאמר בזמן הקבוע ע"י המערכת.

כתבת, מסרת את המאמר - אל תחכה לתשובה מידית אם יתפרסם או לא. אל תשאל העורך את חוות דעתו על טיב המאמר, כי אין זה מתפקידו והוא איננו יכול להסכים בכל דבר שהוא, אמנם ראוי לפרסום.

אם כתבת מאמר הרי זה שהנך רוצה להביע דעה. תשמיט על כן את ההקדמה "רוצה אני בזה".

 

                                                                                                         ה מ ע ר כ ת .

­­­­­­­­­­­­­­­­­____________________________________________________________________________

( חזור לראש הדף )


חוברת   ב'  (י"ט)                            קבוצת  אברהם        י"ז טבת  ת"ש               שנה שלישית.

===================================================================

בעקבות - הזמן

 

אימת החרב מבחוץ הביאה בעטיה את אימת המחסור מבפנים. עוד טרם נשמעה בארצנו ובשכנותיה קול תרועת מלחמה וכבר אנו עדים לשתיקת אלם כמעט של כמה אברים חיים של הגוף הכלכלי בארץ. והראשון בין אלה הוא ענף ההדרים שנתדלדל דלדול כלכלי ומוסרי עקב ההפרעות במשלוח ובשיווק בחו"ל מחד ולרגלי התקוממותם הזדונית של מחנה הפרדסנים, החושבים להושע ע"י חטיפת פת לחמו הצר של הפועל, מאידך. קבוצתנו שותה את כוס הפורענות הזאת עד קובעתה, כי על כן מעשרה קבין חוסר עבודה, תשעה קבין מלאים וגדושים ירדו על סביבתנו.

אין לך דבר יותר נורא ואיום מחבוק ידיים. חרפת הבטלה הרומזת במקצת גם על חרפת ה"מחסור", או ה"קמוצים" (בלשון ס.נ.) פועלת כתרדמה על האיש "החי על עבודתו". היא כובלת ידי בני אדם צעירים, שואפי עבודה ואוהבי יצירה, היא מערערת את אמונתו של האיש, שויתר זה מזמן על מותרות והמבקש אך לחם צר, בגד ללבוש וצרכי תרבות חיוניים, באפשרות קיום ועמידה על רגליו.

ולכאורה אחיד ומשותף הוא הגורל לכול צבור העמלים בארץ הזאת, שגורל עמם הביאם הלום. מקור אחד לסבלם ושביל אחד לתקומתם. ואף על פי כן סרטן הפירד(הפירוד?) והמלחמה הפנימית מכרסם ועושה את פעולתו ההרסנית בתוך המחנה הזה. וככה שומה עלינו לבזבז כוח וזמן גם במלחמה זו. - מלחמת זכות יום עבודה למחוסרה, למרות כל הודיתנו באחדות ובסולידריות הפועלים ועמדתנו האמיצה על משמר זכותו וכבודו של הפועל בכל אתר ואתר. גם בשטח זה הוטל עלינו חלק גדול של הנטל.

ובימים אלה משנה צורך וחשיבות במוסדות קבוצתיים היכולים לעמוד על הגובה של הרבה אחריות כלפי המפעל. לא כימים פשוטים ימינו אלה. הקבוצה היא כיום תא אחד של הספינה הלוחמת בגלים האומרים להטביעה. על מלחיה להיות אנשים בעלי רצון מחושל ועצבי פלדה לבל יירתעו מכל מכשול שלא יבוא. אין גם מקום לרגשות וחישובים שונים המונעים את האיש בזמנים כתיקונם מפעולות. יש צורך בדריכות והכנה מצד כל צבור החברים ולא רק "בהסתפקות במועט", כי אין להמעיט מן המעט שבמעט. ואחרון אחרון - מוסדות בקיבוץ הדתי שומה עליהם להיות מוסד מכוון ודואג לכל קבוצה וקבוצה, ולכל התנועה הקיבוצית. אם עד כה הסתפק המוסד הזה בתפקיד של מתווך ותאום, הרי שכעת עליו ליהפך למוסד כלכלי בעל סמכות היודע להגיד כאן קמץ ! וכאן אל תקמץ ! על התנועה הקיבוצית כולה ליהפך ליחידה כלכלית, לגוף אחיד המזרים דם לכל אבריו וענפיו. ואם גם הצורך בזה נראה רק כיום כפעולה לשעת חרום, הרי שהדבר חשוב גם בזמנים כתיקונם, אם לא נרצה להישאר תאים נבדלים, שרק השקפתם מאחדת אותם.

 

ושומה עלינו להתריע על עוד סכנה אחת המרחפת עלינו. על כל רצונה של התנועה לגדול ולהקיף חוגים יותר רחבים, עלינו להלחם באפשרות שפחד המחסור מבחוץ ימריץ את החברים לחשוב על הקבוצה כמקום הכי נוח בימים קשים אלה. בנין שיושתת על יסודות אלה, הרס צפוי לו כתנור הזה שנבנה בחורף והשלג שמש לו למלט. על תנועתנו בכלל וקבוצתנו בפרט להישמר מזה שמירה מעולה.

אם בימים אלה, שקצם מי יישורנו, נדע לבסס ולהעמיק את אשיותינו, נקים מבצר כביר בעל כוח ומשקל כלכלי ורוחני מכריע, שכל רוח לא תזיזו מעמידתו האיתנה.

                                                                                                         שלמה ח.

 

 

 

המכשלה הזאת

 

לא קל לדעת מה שמתהווה בפנים קבוצותינו השונות, כי מדרכם של חברים להעלים מעיני זר את נקודות התורפה של חברתם. דרך אגב, מאחורי הפרגוד נודעים לעתים פרטים שכדאי לטפל בהם לשם השוואה וגם לתועלת המאוכזבים שישאבו תנחומים מצרת רבים.

בתוך שלוש הקבוצות שהוו פעם את ה"סגול השומרוני" והדומות בגיל וההתפתחות, קרה בהתחלת השנה הזו מקרה אופייני ומשותף. בשלושתן חל משבר חמור בבחירת מוסדות להנהלה ולריכוז העניינים. יתכן שבכל שנה ובקיבוצים רבים אחרים גם כן לא קל לבחור מוסדות, אולם יותר נוח להסתכל אל הקרובים אלינו ביותר. עד כמה שנודע לי היו גם הסיבות מאוד דומות וסיכומן בערך כדלקמן: א)- אחד ששמש בתפקיד במשך עונה התעייף ואינו מסכים להמשיך בו בשום תנאי ואופן. ב)- מישהו כן מוכן לקבל תפקיד בתנאי שהוא, ולא החברה, יבחר את חבריו לעבודה. ג)- חבר מוכשר מסרב לקבל תפקיד ומביא נימוקים לסירובו. ננסה כאן לנתח את הסיבות הללו מהלך מחשבתנו הקיבוצית השואפת גם לשויון וגם להתחשבות מקסימלית ואולם גם לשרש כליל את עקבות הפרזיטיות, מורשת העבר שאנו שוללים.

מקובל שלכל פעולה שכרה בצדה. מי שחשב כי שיטת העבודה של הקולקטיב נידונה לכישלון., - טעה, כי כתחליף השכר בכסף שפועל מקבל בעד עבודתו משמשת בקבוצה ההכרה של מילוי חובה. מלוי תפקידים מחוץ לשעות העבודה של היום ג"כ צריך תחליף. (המשוחררים מעבודה פיזית בקבוצה כמו הגזבר, המזכיר, ג"כ עסוקים בישיבות ושיחות אחרי יום עבודתם הרגיל). את אותה התמורה של הכרת חובתו יקבל איש הקבוצה גם בעד שעות הנוספות שהוא נותן על חשבון מנוחתו והשתלמותו התרבותית.

יוצא שעל כל חבר הקבוצה מוטלת חובה כפולה אלמנטרית. א)-לעבוד יום שלם, ב)- לתת משעותיו הפנויות לצרכי החברה. הכרה זו שקבלת תפקיד היא חובה, עדיין לא נתגבשה אצלנו, וכאן נקודת הכישלון. החברה מטבעה להטיל עול, בלי כל חשבון והתחשבות, על שכמו של החבר הנוטה לכך, כמו שבעל הבית השלומיאלי רותם את הסוס הכי טוב לסחוב את המשאות הכבדים ביותר. ולא רק הזמן, כלומר, שעות העבודה הן הקובעות. יש גם הבדל בין תפקיד קל ונוח לבין קשה ואחראי. את התחליף להבדל זה צריך לשמש מה שחסר בכלל לחברתנו, והוא אמצעי עידוד והמרצה. סח לי חבר אחד שהשתתף במסיבה שנערכה לאמנים באחד המשקים הגדולים אחרי הצגה מאוד מוצלחת, שאלה התאוננו על שהצבור בקיבוצים חוסך במחיאות כפיים, העידוד היחידי והסימן של הצלחה לשחקן. עובדה היא כי החברה אינה מכירה בצורך זה לעודד ולהמריץ את החבר בעל התפקיד בעבודתו הקשה והאחראית. להיפך, בשיחות מגוללים רק את הכישלונות, והביקורת היא רק שלילית ולא פעם מוטלת אשמות כבדות על בעל התפקיד האחראי, כך שהעול הקשה נעשה לנטל כבד ולמעמסה, ובמקום לשאוב מרץ ולרחוש חיבה לתפקיד, הוא נעשה שנוא וללא נשוא. וכאן העיפות וההחלטיות התוקפת ע"פ רוב את החבר ששמש בתפקיד במשך עונה אחת, לא להמשיך בו בשום תנאי ואופן. מבלי לקחת בחשבון חומר אנושי מיוחד במינו המסוגל לקנטר ולמרמר את חייו של בעל התפקיד, בלי סיבות מספיקות, שאז החבר אסור לו להמשיך זמן רב בתפקיד אם ברצונו עוד להיות איש בין אנשים.

ביתר זהירות יש להתייחס למי שמוכן לפעול ואך את חבריו לעבודה הוא רוצה לקבוע. אם כי שלילת האפשרות לבחור באופן חופשי היא תופעה מאוד לא בריאה וגם תקדים מסוכן ליצירת גושים וסיעות פוליטיות ואח"כ אידיאולוגיות, החברה שיודעת להתחשב בהרבה מקרים צריכה גם להתחשב עם העובדה שישנן שיטות שונות של עבודה ותכונות שונות של אנשים. בכדי לאפשר עבודה הרמונית ומוצלחת, צריכה החברה לבחור את האנשים המתאימים ביותר אחד לשני במזגם ובשיטות עבודתם. באופן מעשי אפשר לממש את הדבר ע"י קביעת ועדת בחירות אוביקטיבית  שתציע לבחירות הרכבים שלמים ולא אישיים.

אחרת יש לגשת ביחסנו לסיבה השלישית של המשברים החמורים. חבר שעדיין לא התעייף מתפקידים ומסרב לקבל עליו, בגלל נימוקים וטעמים שלו, שהוא ממציא בפני האסיפה הכללית או בפני ועדת הבחירות. לפי חישוב מתון 80% מהטענות אין להן רגליים, ובכל זאת החברה עומדת אין אונים בפניהן, כי אסור ח"ו לפקפק באמיתיות ההגה של החבר ובמבטא שפתיו.

כלפי מלוי חובה יש סדור בדוק ומנוסה והוא, התור. נימוקים וטענות יכולים לדחות לזמן מה את סדור החבר לעבודה, לשמירה אך אין בכוחם לפטרו לגמרי. נימוקים וטענות ידחו לזמן מה את הטלת התפקיד על חבר שנוח לו בלעדיו, אך לא יפטרוהו ממנו. החברה מן ההכרח שתכיר היטב את חבריה וכישרונותיהם, תקבע רשימה ותור ששוב לא יהיה ממנו מפלט לחבר המסרב בגלל הנימוק היחידי האמיתי שהוא, נוחיות על חשבון הזולת.

החדרת ההכרה של חובה אלמנטרית למלא תפקידים במוסדות ובהנהלה, שנוי היחס מצד החברה לעודד ולהמריץ את האחראי בעבודתו הקשה, סדור תור והשגחה קפדנית לקיימו, אלה הם האמצעים שיכולים להסיר את המכשלה הזאת שכבר נבאו עליה לפני הרבה שנים (ישעיהו ג').

 

בית אלפא -י"ז כסלו ת"ש.

                                                                                                      ד. צפורי

 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

 

לשאלת  תוצרת  הארץ.

 

 

מאד קשה לדבר על דברים ידועים לכל, ובכל זאת מתנכרים להם. אתה צריך להתעטף באיצטלא של מטיף ולהיות מוכן לקלוט עשרה קבין לעג ובדיחות הנאמרים על חשבונך. בכל זאת אחרי שהעליתי כבר את שאלת תוצרת חוץ בשיחה כללית אני רוצה בזה להסביר אותה באור נוסף ולענות על כמה שאלות של חברים. והטענה העיקרית מצד אלה החברים היא: הלא המשק העברי בין כך אין בידו לספק לישוב את כל מצרכיו, ובכן זקוקים אנו לתוצרת ערבית, וגם לתוצרת חוץ לארץ. ואו שמה בכך אם אנחנו קונים את זה ישר מן המקור ולא מכלי שני? יש לענות על דברים אלה משתי בחינות. א)-יישובית כללית, ב) מבחינתנו אנו, בתור חקלאים.

א)      - הישוב בשאיפתו ליצור חיים מדיניים עצמאים, דרושה לו בראש ובראשונה משמעת פנימית למופת, העלולה במשך הזמן להיות תחוקה מדינית. ולא פעם הראה הישוב סימני בגרות בשטח זה. לדוגמא : התרומות בעקיפין ל"כופר הישוב" שנגבו מרצון ולא בטרור כדוגמת אויבנו. תנאי ראשון למשמעת פנימית הוא ארגון מוסדות יישוביים. ומהצד השני הבנת אחראיות מצד כל אחד ואחד כלפיהם. אסור לפרט לסדר עניינים לא באמצעות המוסדות או שלא בהסכמתם. הדבר הזה מחייב את כל הישוב ועאכו"כ את אלה המתימרים - ובצדק - להיות חלוצי הישוב, העומדים במערכה הראשונה. ואם בכל השטחים דרוש בהחלט ציות מלאה לפקודות המוסדות היישוביים, פי כמה דרוש זה בשטח הכלכלי, כי אם ישנם שטחים עיקריים, זהו עיקר העיקרים. באם לא יהיה לנו מה לאכול שוב לא נוכל לפעול ולהתקדם גם בשטחים אחרים. ואם גם ידוע לנו שאי אלה מצרכים לא נוצרים בכמות מספיקה ע"י הישוב, טרם הותר לנו לרכשם מבחוץ בלי אמצעות המוסדות הלאומיים. ואין לשכוח כי בארץ אנחנו עומדים רק בהנחת יסודות ביצירת משק, ז"א שעלינו לא רק לשמור על הקיים, כמו שזה בכל מדינה נורמלית, רק עלינו להקים ולבנות, לחדש ולהוסיף. ותפקידנו הוא לעודד כל מפעל משקי ותעשייתי העלול להרחיב ולחזק את היסודות הכלכליים של הישוב.

ב)      הנקודות החקלאיות בכל סוגיהם לקחו עליהם את התפקיד הקשה ליצור את המשק החקלאי העצמאי של הישוב, בכדי שהישוב לא יהיה מבחינה כלכלית תלוי באחרים. לא בנקל נוצר מה שנוצר בשטח הזה. לא בנקל נעשה בחור הישיבה, הסטודנט, הסוחר ובן ה"בעל הבית" לפלח ואיכר. ולא בלי קשיים הפכה והופכת קרקע בתולה, לא מעובדת זה מאות בשנים - לאדמה פורייה. כל זה נעשה במסירות נפש של כוחות חלוציים. ולא במעט קורבנות עלה הדבר הזה. והדרישה היחידה מצד הנקודות החקלאיות לישוב כולו היא: קנו את יבולנו. אפשר לנו להמשיך ולהרחיב את המפעל המשקי בארץ. מובן מאיליו שלא יכולנו ואף פעם לא נסכים להנמיך את רמת חיינו לדרגת הפלח הערבי. לא במותרות כעסקינן, רק בניקיון ותרבות במידה ידועה. ולכן התוצרת שלנו עולה יותר מזו של הפלח הערבי. והישוב צריך להראות את ההבנה הדרושה לזה. אבל לדאבוננו הרב חלק גדול מן הישוב לא רוצה להביא את הקורבנות המעטים בעד התוצרת העברית. וככה מוטל על המשק העברי ללחום בחרף נפש בעד זכות קיומו בגלל ההתחרות של תוצרת חוץ.

אבל איך מוזר ובלתי מובן הדבר, שמשק עברי, שזכות קיומו תלויה במידת ההבנה לתוצרת העברית מצד הישוב, קונה בעצמו תוצרת חוץ. תגידו שגם סיגריות "דובק" נעשות ברובן מטבק ערבי, אבל סיגריות "דובק" מאושרות מטעם האגוד לתוצרת הארץ, המוסד הלאומי שמתפקידו לפקח ולהגן על תוצרת המשק העברי. אבל איזה מוסד לאומי התיר לכם לקנות טבק ישר מידי הערבי וניירות עטיפה מתוצרת ערבית ?

ומה שמכאיב ביותר הוא שאחרי השיחה הכללית, עליה הבטיחה המזכירות שמקרה דומה לא ישונה, הרשה לו הגזבר לקנות בד מתוצרת יפן. במקרה הזה אני מעמיד לי כבר עוד שאלה : איזה ערך יש לכל החלטות אם אלה המכונים את העניינים לא מתחשבים איתן? אני חושב שתגובת החברים צריכה להיות נמרצת במקרים כאלה, נבין פעם ולתמיד שההתנכרות לתוצרת הישוב חותרת תחת זכות קיומנו.

 

                                                                                                    שמעון.

 

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

  

ה ש ת ל מ ו ת

 

 

אמנם שאלת ההשתלמות אצלנו יצאה כבר מגדר דיון וויכוח, ונמצאת בשלב מעשי. מספר חברים נמצאים בהשתלמות בענפים שונים. מוסדות הקבוצה ערים לשאלה זו. בכל סיכוי למקום הכשרה נעשה הכל בכדי להשיגו, ויש לקוות שלמרות כל הקשיים נקבל אי אלה מקומות בזמן הקרוב. הגענו כבר לידי כך שחברינו חוזרים ממקום הכשרתם. יש גם לציין שבמשך השנה הרבינו לדון ולהתווכח על ההתאמה של החברים לענפים שונים, ושאלת ההשתלמות נתבררה לא פעם. בכל זאת נדמה לפעמים שעוד לא הכל ברור, פה ושם נשמעות דעות שאי אפשר לקבל אותן. רציתי לכן לנסות לברר קצת את הדברים. מקובל לחשוב, חבר החוזר אחרי שנה מהכשרתו במשק, הוא כבר פחות או יותר בעל מקצוע, ואפשר למסור לידו הנהלת הענף. נראה לכן מה בעצם לומדים במשך שנה במשק. שתים הן המטרות של הכשרת חברים במשקים ותיקים: א)- למוד מקצועי, ב)- הכרת המשק. למוד מקצועי. לא הרבה רוכש לו החבר במקצוע במשך שנה אחת, הואיל וכל משק המחזיק משתלמים מעוניין ראשית כל בעבודת המשתלמים. מעטים הימים בהם החבר עובד יחד עם מנהל הענף. לרוב מראים ומסבירים את העבודות בענף והחבר עובד בהן כל השנה בלי הדרכה מקצועית, מלבד הסברת שאלות המשתלם, אם הוא שואל. אם כן החבר לומד במשק לכל היותר את העבודות הטכניות בענף, לזרוע, לקצור וכו' ומקבל מושגים אלמנטאריים על טיב הענף, ואין זה הרבה. החבר כשמתחיל לעבוד במשקו הוא רק אז לומד מניסיונותיו, כישלונותיו ואי הצלחתו. במשקים משתמשים במונח "הכשרה" במקום "השתלמות", כנראה יודעים הם שבמשך שנה אפשר לכל היותר להכשיר לענף. אם בהגדרה קולעת להשתמש הייתי אומר חבר אחרי שנה במשק מתלמד לגשש באפלה. יתכן שאי אפשר יותר ללמוד בזמן כה קצר, ובאמת לא לומדים.

חבר המשתלם שעתיד להיות מנהל ענף ז.א. לתת חותמו על חיי משקו והמוכשר לכך לומד הרבה ממשק ותיק, רואה בכישלונותיו והצלחתו, מרגיש בהתלבטויות המשק ולומד מניסיון אחרים. לא פעם רואה לפניו את קבוצתו הוא, את השיחות והדיונים שבה. הגישות השונות האופייניות לחיי קבוצה. מתאכזב, אכן גם במקום הזה לאן שאני שואף וחולם, גם שם, כעבור שנים, לא אצא מהעניינים הקטנטנים המלאים היום בעולמנו. ברם, יש רגעים, ולא מעטים הם, המעודדים אותך. הנה עוברים לפניך אנשים מרובי ניסיון, שבעים סבל וכאב מחיי קבוצתם, ובכל זאת, ואולי מפני זה, מושרשים במשק, נושאים בעול, שמחים לכל הישג קל וששים לקראת כל התקדמות.רואה אתה שלמרות הכל אפשר ליצור גדולות. אכן ערך רב לדברים אלה, בעיקר לאנשים צעירים בארץ וצעירים בחיי קבוצה. אבל מטרתנו העיקרית היא המקציע, ומקצוע עוד לא רוכשים במשק, מפני שבימינו אלה בארץ הזאת לא מספיק שכדי להיות איכר לדעת עבודות טכניות, לעבוד 14-12 שעות ולהוציא לחמו בזעת אפו. החקלאות, שהיא אינטנסיבית בארצנו, שאדמותיה לא מהעידית ומעט הוא הניסיון שלנו - חקלאות זו תורה מסונפה מאד וקשה היא, והרבה למוד צריכים להשקיע לתורה זו. חבר הגומר הכשרתו במשק אם ידע להתמסר כולו לענף יעשה ימים כלילות בלמוד המעשי והתיאורטי עוד יעברו שנים עד שיוכל להיקרא פלח-ירקן, יותר נכון חקלאי. מפני שאף ההתמדה בלמוד וכושר ההסתכלות בשדה ובצומח אלה הם המכשירים את החקלאי. וחבל שאנו נאלצים לשלוח חברינו אך למשקים ולא לבתי ספר חקלאיים ללמוד שם שנים. ואם אין לנו ברירה אחרת הלא יש בכל זאת לזכור שהחקלאות תורה היא ומי שלא מוכשר או לא רוצה לשכוח הכל וללמוד תורה זו או לא מוכשר להיות מעורה באדמה שהוא עובד בה, לא יהיה מוכשר להיות מנהל ענף. אשתמש שוב בהגדרה קולעת ששמעתי פעם: מנהל ענף חקלאי יכול להיות אך זה למי שיש תכונות אינטליגנטיות. והרבה אמת ישנה בהגדרה זו. נכון, אין לנו קנה מידה לדעת מראש מי המוכשר לפלחה ומי למטעים. האופק שלנו צר הוא בשטח זה. אין עוד לפנינו פרדסן או פלח מוכשר ולא מוכשר. לרוב אנו שולחים את חברינו להכשרה לפי נטיתם, או לפי השערות קלושות. אבל גם לאור קנה מידה זה יש הלא לזכור שהכשרת חבר אחריות היא. החבר הזה עתיד להיות מנהל ענף בשנים הראשונות של קיום המשק. ואלה הן המכריעות למשק. לכן לא נכונות הדעות שנכתבו ונשמעו על שויון בחלוקת מקצועות בקבוצה, עד כמה שלא יהיה ערך לזכויות חבר למקצוע, עד כמה שלא יהיה מהשלילה אם לחבר יהיו שני מקצועות ולשני אף מקצוע אחד. נימוקים אלה לא צריכים לשכנע אם פוגעים בהתאמת החבר לענף זה או אחר. הלא המשק לא יוצר ולא יתקיים בזה אם כולם כבר יהיו "מסודרים" בענפים. אלה אך אם בראש ענפי המשק יהיו אנשים מתאימים, אפילו בעלי 2 מקצועות.

נדמה שהיום צריכה להיות הגישה לשאלת השתלמות והכשרה אך מבחינת הדאגה להספקת כוחות להקמת משק, ולא יותר.

                                                                                                           אהרן.

=================================================================

 

א ו ר ה   ב מ ח נ ה

 

נולדה לנו ילדה, הילדה הראשונה בקבוצתנו, האם אפשר לעבור ולהסתפק בידיעה סתם מבלי להתעכב על כמה תחנות של התפתחותנו ושל קיומנו ?

המאורע החשוב הזה מכניס אותנו לכמה תקופות של העבר, לתקופת הילדות בה חלמו מספר קטן של חברים על הקמת קבוצה עצמאית. היה זה צעד נועז של צעירים בלי ניסיון, בלי אמצעים ובלי עזרה הדדית, קשה היה המחיר בו שילמנו בעד רצוננו התמים. שנים של התלבטויות ושל משברים עברו עלינו, השאלה העיקרית קליטה, חיל מילואים. וכאן נקודת התורפה בה נכשלנו. אי הקליטה עכבה את התפתחותנו הנורמלית ועוררה ספקות רבות בלבנו, הנוכל והנחזיק מעמד? חרוטים בזיכרוני אותם התייעצויות של מספר מאמינים, עקשנים שבכל מחיר ובכל התנאים החליטו להמשיך על אף הכל. בלילות קיץ על הדשא ובערבי החורף הארוכים במטבח הקטן היינו אורגים תוכניות לעתיד וחולמים, וחולמים על חיי קבע בקבוצה. בדמיוננו העשיר התנשא בין היתר המפעלים בית תינוקות, תינוקות שלנו, ילדי הקבוצה. נעימים היו החלומות והוסיפו מרץ, כוח להתגבר ולא להישבר, אבל גם רחוקים היו, כעין אגדה מסתורית יפה ולעיתים התגנב הספק, האומנם, הייתכן ?

והנה האותות הראשונים של אור התקווה, התנועה בכל זאת לא מאכזבת. היא מחנכת ומכוונת את בניה לקראת הרעיון, ההגשמה בקבוצה ואנו קולטים את הראשונים מהם, חומר מאוד מגוון, חנוך שונה, מנטליות שונה והגרעין קטן מדי לעכל עליה כזו ובכל זאת מתגברים ועל אף הכל התנאים והקשיים המיוחדים והקבוצה מקבלת קרום של ממשיות, הספק עובר, מתבשל הרעיון של התיישבות ונכנסים לתקופת הבגרות, לחיי משפחה, היסוד לעתידנו, והנה הגיע היום ואנו מקבלים את הילדה הראשונה. אורה, הופיעתך ושמך מסמל לנו הרבה. את, אורה, מכניסה אותנו לתקופה רצינית, למפנה חדש, לחיים קבועים. אנו עומדים לפני סדור העבודה ומסתכלים, ענף נוסף לנו, טפול ילדים, "אמהות". לבי הולם, המחשבה פועלת בטמפו מהיר ומעבירה לפני תמונות שונות מחיינו פה על הגבעה הזו, ואני שואלת את עצמי : האין זה המשך של אותם החלומות ?    הבאמת נתגשמו ?    האומנם הגענו עד כאן ?

הבעת הפנים של החברה כולה מאשרת לי את העובדה, כולם חשים, מרגישים משהו לא יומיומי התרחש בקבוצה. הכל בן רגע לבש עור חדש, לבביות וחום בכל, בצלצול הפעמון, בהתלחשות, בדבור, בהורה. כן, אורה, בבואך הכנסת אותנו לאורה ולתקופה חדשה.

ברוך בואך !

                                                                                                         חדוה.

 

 

ע ל   ה ג ב ע ה.

 

תבורך כל יד עובדת ויוצרת. תבורך כל יד מרחיקה שממון והופכת לגן עדן פורח מקום כזה, מקום כגבעה שלנו.

ברכה כזאת התפרצה מלבי כשהסתכלתי מאחורי המחרשה אחרי שהפכתי את אדמת הבור על הגבעה עם מחרשתי ופתחתי את הפתיח הראשון אחרי עשרות שנים של שממה. עוד הקולניות הולכות אחרי בתלם ואוספות ולוקטות את הדבורים שקננו ...(מלה מחוקה)  בעברי עם המחרשה נחנקו ונלחצו אל קיר התלם, בצהלת גיל תופסת ומפילה לה, למען השמיד את זכר השיממון. עוד פה ושם מבצבצת חתיכת בור עם קוצים הדוקרים, ואני ממהר עם מחרשתי להפוך ולהפוך, להשמיד את השממה, ארורה השממה, ממלמל אני בחירוק שיניים והופך כאלו הייתי מתנקם במישהו.

מי יודע מה שהיה כאן בגבעה הזאת לפני עשרות שנים או אפילו מאות שנים. גם לפני שנתיים, זכורני, אז ביום גשם סוער וזועף לפנות ערב, כשהשמים היו מכוסים ערפל, ואני עם עוד חברי הקבוצה דשנו בביצות בכדי לעבור אל הקבוצה. כמעט שחשך היום ולעיני נתגלה פתאום זיק אור. חברי הלווים אותי מצביעים על זה שזאת היא הקבוצה, איפה שרואים את האור. הפסקתי את דברי שדברתי כל הזמן בדרך, ובחרדת קודש הלכתי הלוך והתקרב מבלי להוציא אף הגה מפי, נכנסתי לשער הרעוע, שכמעט לא היה לזה צורה של שער, אבל שמעתי שקראו לזה שער. הובילו אותי לחדר האוכל, כשגמרתי את האוכל יצאתי קצת בחשכת הליל להתבונן במה שהוא, ואחרי שראיתי את המעט הזה, את הלול בלי הגג, את הגן הקטן ומחסן קטן אחד, התפרצה גם אז מפי אותה ברכה, תבורך כל יד העובדת ויוצרת !     ברכתי על המעט כמו על הרבה כי הרגשתי שזה רק התחלה, אינני מבין את ההרגשה היום, עוד טרם הכרתי את הכל, אבל הסתכלתי בגבעה הזאת ומצאה חן בעיני, אז החלטתי כאן יהיה המקום בו אמצא ספוק בזמן עבודתי.

ככה אני עומד וזורק מבט פעם על המחרשה, פעם על הסוס ופעם על השטח החרוש, שרק לפני זמן קצר היו מקננים הדבורים הפראים באין מפריע, יללת התנים מאחורי החומה שהתגנבו לבור הזבל, הפילו מרה שחורה ומחשבות רציניות. ביללתם ובהתייפחותם פה ושם צרבה האוזן מזעקתו המרה של כוס או עטלף נודד. זעקתו היא כצעקת בן אדם נשוך-צפעוני, צעקה מיואשת ומרה, מבלי שרוצים להראות ולהפנות את תשומת הלב מפנים את הראש מעבר לצעקה.

השמש שולחת את קרניה הדוקרים והלוהטים לפני שקיעתה ומתחילה לערוב. הצבעים המקסימים משקיעת השמש, האדום כאש והורוד כדבר מה חי נותנים אפשרות לעשות חשבון הנפש. מרגיש אני את עצמי צעיר ורענן מלא מרץ ורצון פלדה, וכאילו שבאתי כעת ארצה ורק כעת נכנסתי לקבוצה, הלא באמת מעטות הן השנים שאני כאן ובכל זאת הספקנו והספקתי לשתות מכוס התרעלה, כמעט עד לתומו.

כל המצבים בארץ העניקו לנו במידה גדושה את הצרות והסבל למיניהם. הזמן האי שקט בארץ נתן לנו להרגיש די טוב, עשה שמות בתוכנו, לא זז ולא שקט עד שלא קבל את קורבנותינו. כאן על הגבעה הרגשנו בדבר המאורעות בזמן שבכל הסביבה לא פללו עדיין לדבר נועז כזה שקרה.

גם המשבר הכלכלי הטביע את חותמו, התעללות כללית בנו מהגורל, רק המצב התרבותי היה שונה, לפעמים אכזבות נוראות עד לייאוש. המשבר הזה החברתי היה מכרסם בלי חמלה.

הנה שוב התעללות של הגורל גם בשטח הזה, שוב מודיע מישהו על עזיבתו ושוב מישהו מודיע על חזרתו לקבוצה.

אבל זה שקיוויתי הולך ומתקדם. המשק עולה מכל פינות החצר, וזה נותן ספוק. מהערב הראשון שעברתי את השער הרעוע, עד לערב הזה שאני עומד נשען על מחרשתי שבה חפרתי את הבור המאיים, שאף פעם לא העזתי להיכנס כאן לפני ההתישבות, במלחמה עם הטבע הארצישראלי המתעקש. כאן רואה אנכי התקדמות, התבגרות. וקצת עקשנות. גם כאן השנויים לא היו מעטים. לפעמים קפיצת ענק, רכישת שדות, עבוד, שליחה להשתלמות.

ולפעמים זחילה אטית, זחילת דב, רצון לחיסול במקום ליצור, במקום התקדמות חיסול. אבל לא כמו בשאר שטחי החיים, התקדמות אטית או מהירה, אבל התקדמות.

עוד מעט ותוסר חרפת השיממון  מאדמתנו, ורק זיכרונה ייחרט בזיכרוננו.

 

                                                                                                      ירחמיאל.

 

================================================================

 

ד י ו ן .

 

החבר המועמד בחור שקט, לא יודע הרבה לדבר, מתקשה גם בביטוי בעברית. בדרך כלל אינו טיפוס מתבלט. החיים לא נתנו לו את זה. בחיצוניותו אין שום דבר מיוחד שימשוך את לב החברים... והחברות. נולד בבית עני, היחסים המשפחתיים לא היו אידיאליים וכמובן שכל זה השפיע על התפתחותו הרוחנית. חסרה האווירה החמה מלאת האהדה וההבנה שתטפח בו את כוחותיו הנפשיים. בעודו נער הפסיקו את לימודיו ושלחוהו לעבודה. מאת הטבע לא חונן בהרבה כוחות גופניים. זריז, אף פעם לא היה ביותר מהמידה, וכמובן שלא הצליח גם בעבודה. וגם כאן צבר מרירות מלא חופניו. ניסה להתקומם ולהצטדק - לא הועיל דבר. ובדלית ברירה השלים וקבל עליו את גורלו.

שמע מפי חברים על תנועת הנוער. ראה חברת צעירים חיה את חייה, ורצה להנות מאור נעורים זה. חשב שכאן, באין מבוגרים ומצווים על ידו, יזכה גם הוא מקצת מהאור והחום שכה ערגה נפשו אליהם ועד כה לא זכה לזה. בא לתקן, ניסה לקשור קשרים עם החברה ולא עלה בידו. אמנם אף אחד לא דחה אותו במזיד. אדרבא, הוא בעצמו גרם לו את זה, בהילוכו במרושל, בבגדיו המוזנחים, בביישנותו ופחדנותו המופרזת - מפני החברה הסואנת. אבל מה זה חשוב מי שגרם - העיקר שהוא נשאר כל הזמן עומד מן הצד, מחיי החברה העליזים לא נהנה, אף חברה לא זכתה אותו במבטה, אף חבר לא שוחח אתו ברצינות ומתוך גישה חברית - לכל היותר דברו אתו רשמית על עניינים שונים. ומובן הדבר שע"י זה גדלה ביישנותו. פחד לבקש ממישהו שיסבירו לו את השעורים שנלמדו בקן, באם לא הבין משהו בשיחה - חשש לשאול, פן יהיה לצחוק. וככה התכנס בתוכו מבויש, נדחה הצדה, מקופח ע"י הגורל, וכל כוחות הנעורים שתססו בו נרדמו בלי מוצא. שותקו בגלל הפחד לא להיות לצחוק בעיני החברים.

הגיע לגיל הבגרות. והנה החליט לצאת להכשרה. גם נפשו רוצה להיות בין בוני המולדת ומקימי החברה החדשה. לא השיג אמנם את רעיון התנועה לעומקו, לא ידע להגדיר את הדברים ולבטאם כאחרים, אבל לבו פעם מרוב התרגשות אידיאלית וחושל בו רצון להשתתף בהגשמה של הרעיון הנעלה הזה, שיותר מאשר הבינו - הרגיש את יופיו, חש את התרופה שהוא עלול להביא לנפשו הדוויה.

החליט ופנה בבקשה לקבלו להכשרה. לא בנקל עלה הדבר. עשר ישיבות כננסו בעניין זה, מפעם לפעם נדחה הדבר, ותמיד נמצא תרוץ - לא הגיע עוג לגיל הרצוי, אינו מוכשר לעבודה גופנית, אין מקום בפלוגה, ועוד כל מיני תירוצים. עד שלבסוף אי אפשר היה לדחותו יותר והוא נשלח לפלוגה.

רבות סבל בפרק זמן זה. הרגיש בעליל את עלבונו, את מרי גורלו, לא פעם התקומם ומתוך מרירות חשב לעזוב את הקן והתנועה ולהתייחד בפינתו, אבל בכל זאת לא עשה את הצעד הזה, כי ראשית כל קשור היה לתנועה ולרעיון בקשר חזק, פרימיטיבי אמנם אבל בכל זאת קשר נפשי. שנית ידע לשאת את בדידותו זו, ככה לכהפ"ח הרגיש את עצמו טוב בין ארבעת קירות הקן המקושטות. בשיחה כללית בהתאסף כל החברה מלובשת תלבושת אחת, בעלת שאיפה אחת. כן, טוב היה לו בכך, למרות שהרגיש את עצמו כמיותר בחברה זו - יותר טוב מאשר בחוץ.

והנה סו"ס השיג את מבוקשו, נתקבל לפלוגה. כאן בחברה זו הבנויה על שאיפה של תיקון העול החברתי, על שווי זכויות, בחברה הקטנה המשפחתית חשב למצוא את תיקונו. ואמנם בימים הראשונים מצא שהחברים מתעניינים בו, שאלו על פרטי חייו, מישהו התנדב ללמוד אתו עברית, והנה החברה המנהלת את מחסן הבגדים התחילה לדאוג לסדור בגדים מתאימים עבורו, ועוד חברה שיבחה אותו על מסירותו בעבודה. מה מאושר היה אז - חשב בלבו. הנה הגיע קץ לצרות. סו"ס הקבוצה אינה עושה את תורתה פלסתר. אבל עד מהרה התאכזב. ברבות הימים כשנעשה ותיק יותר בקבוצה חדלה ההתעניינות מיוחדת בו, כל העניינים סודרו כמיתוך שגרה, היו מובנים מעצמם. לידי יחס קרוב אינטימי, לא הגיע אף עם אחד. לא היה לו בפני מי לשפוך את לבו, לפני מי לתנות את צערו, את קשיי העבודה, את צער הבדידות - לא היה עם מי להתחלק בשמחה לרגלי מקרים משמחים בקבוצה. יחידי נשאר מהצד - לא שמו אליו לב ביותר, לא ידעו מה שהוא חושב, מה שמשמח אותו ומה המכאיב לו - נשאר בלתי ידוע ובלתי מחובר לחברה. ככה התלבט, כאב וסבל במשך שנים - עד שזכה לעלות ביחד עם פלוגה גדולה של עולים, ולהתקבל ביחד עם חבריו מהכשרה לקבוצה בארץ.

כאן חשב למצוא את תיקונו. יתמסר לעבודתו בכל כוחותיו, יתקשר למפעל ההולך ומוקם, ישתדל ללמוד כפי האפשרי לו, ובתוך החברה הגדולה המבוגרת יותר, מצא גם סעד לנפשו הרצוצה. אפילו אם לא ימצא חבר יותר קרוב, הרי כאן בחברה רצינית, מבוגרת הקשורה עם מפעל בעל ערך קיים, הנמצאת בשלב יצירת החברה החדשה, הצודקת, שעליה דברו כה הרבה, בטח ימצא פתרון לשאלת חייו הוא.

ככה חשב וכה עשה. אבל כל הזמן ליוותה אותו הרגשה שדבר מה לא בסדר. פתאום נפצע בידו ותקופה ארוכה לא היה יכול לעבוד, והייתה לו הרגשה כי הנה נקבעה דעה שלילית על גישתו והכשרתו לעבודה. הנה עברה חצי שנה מזמן בואו לקבוצה ואף אחד מבין חבריה הותיקים לא שחח אתו שיחה ארוכה על חייו בקבוצה. אחדים מצאו להם את מקומם בחברה, סללו להם את הדרך בעצמם, אבל הוא התבייש, לא ההין, כי לא בטח בכוחותיו.

עד שהגיעה שעת הדיון בנוגע קבלתו לקבוצה.

ובשיחה זו קם חבר ובקש את רשות הדבור לדיון. ובה היו דבריו :

"אנו צריכים להקים חברה אורגנית, בריאה, שתוכל למלאות את תפקידיה. לשם זה צריך כל יחיד בתוכנו להיות חדור בהכרת רעיוננו, לגלות ערות לערכי התרבות, להשתתף בחיי החברה ולא לעמוד מן הצד. אצל החבר בנדון אין תקווה שהוא יכנס לחברתנו, שיתמזג בתוכה וימצא בה את מקומו. והיות שגם במובן העבודה אינו מגלה ערות מיוחדת אינו חושב שנוכל לקבלו".

כה דבר החבר ורבים הסכימו לדבריו. ואמנם החבר הדובר ידע והכיר את תפקידה של הקבוצה בכל לב, רצה בטובתה, שאף ליצירת חברה מתוקנת ושלמה, וכל דבריו היו מכוונים לטובה. כי הוא הלא הכיר את דרכו הוא בחיים, ולפי זה שפט גם על יתר האנשים.

בעודו בילדותו הקיפו אותו אהבה ועדנה. אבא ואמה דאגו לשלומו, התענגו על כל חכמה שנשמעה מפי הילד, הרבה משחקים למדוהו. ואח"כ כשהכניסוהו לחדר ולבית הספר התעניינו בלימודיו, עזרו לו בהכנת שיעוריו.   

תלמיד מוצלח היה. המורים עודדו אותו והחברים אהבוהו.

בקן היה מראשי המדברים, מדריך עדה - אהוד על חניכיו, עליז בחברה ומקובל עליה, ידע יפה לשיר ולרקוד (כל החברות נלהבות משירתו), משתתף בערות באסיפות ובוויכוחים, נבחר למזכיר הקן, כציר לועידות. בקבוצת ההכשרה היה מראשי המדברים, רצוי בחברה ובתפקידים, ובתור כזה נתקבל ונקלט יפה גם בקבוצה בארץ.

ומן הצד יושב חבר שלישי ושותק. מבטו מלא כאב וצער. כן, צודק זה בהנחתו על הדרישות שאנו מעמידים לחבר, אחרת לא נוכל להתקדם במפעלנו, אחרת הקבוצה לא תתפתח בצורה אורגנית, היחיד לא יתמזג בחברה ויהיה למעמסה עליה. הוא לא יוכל להיכנס בעול תפקידים, כל רוח מצויה עלולה להוציאו מחברתנו באין קשר הדוק בין החבר לחברה. הכל נכון וצודק - אבל מדוע רואה החבר הזה באספקלרית חייו הוא, ולא רואה את דרך חייו של המועמד לדיון ?

האם בגלל המפעל לא נראה את האדם וחייו ?    מדוע לא נבין את היחיד הנידח שבתוכנו ?    הבגלל זה מאסנו בחיי העבר עם כל האפשרויות שלהם, בכדי לחזור כאן על שגיאותיהן, הרק בשביל יחידי סגולה ניצור כאן חברה חדשה - נסלול דרך חדשה ?    ובדרכנו זו מותר לנו לדרוך ולזרוק הצדה חיי אנוש ?    הנכון הדבר ?    הצודק הוא ?    רבות כאבו לו המחשבות האלה, לא יכול היה להשלים אתן. לבו געש בראותו למחרת את המועמד אורז את חפציו, ובעיניו הפחד הגדול בפני קשיי החיים, המורה (המורא?) בפני הבדידות המאיימת, חוסר אונים וחוסר דרך.

כל הזמן לא הרפתה ממנו ההרגשה שגם הוא חלקו בעול זה של הגורל, שלאחד סלל דרך בטוחה ולשני סגר את הדרכים, גם את דרך הקבוצה, זו המתיימרת להיות תא יסודי לחיי יושר וצדק, שוויון ואחווה. לא פעם שאל: הנכונה היא דרכנו, האין בזה חולשה אורגנית של חברתנו שאיננה יכולה לתקן את המעוות הזה ?

ה ע ר ה :   הרשימה הזו, המבוססת על חוויות שבמציאות, נרשמה עוד לפני זמן מה. בינתיים נתפרסם במוסף הספרותי של "דבר" סיפורו של יערי "דרכי איש", שגם בו בא לידי ביטוי הרעיון היסודי שברשימתי, אף שהגישה לעניין היא אחרת. בכל אופן רוצה אני להסתייג מכל חשד של זכייה מרשות אחר.

 

                                                                                                               דב קנוהל.

 

 

מ י כ ר ו ת  -  ז ה ב    ב א " י

 

עוד לא הכל הספיקה גם התבונה הטהורה להשיג ולפתור. ועוד למעלה מזה: השכל הישר, המפוכח והמפותח של תקופת הקדמה האנושית גזר כליה פעם על ניסיון נועז ומבלי להתחשב בזה קם הדבר ונהיה לעבודה שאין להכחישה גם במאה עדים.

הזה פעם איש כשר להביא אושר לעולם כולו ע"י הפיכת חול, חול פשוט, זה שנמצא לרוב בכל המדינות, במדברות ועל שפת הימים, לזהב טהור. ומיד ישר הדבר בעיני הרבה מהמין האנושי, ובעיקר בעיני אלה שעל זהב שמעו רק ואת צורתו טרם ראו במו עיניהם, ויהי הדבר אצלם לעוגן הצלה. ויקראו את שם ההמצאה - אלחמיה , לאמור: זה ינחמנו.

אך, בתר עניא עניותא אזלה - נגררת העניות אחרי העני - והדבר לא יצא לפועל. החול הקשה את ערפו ולא קם ולא זע. כנראה שיד אילי-הזהב בארצות הקפיטליסטיות הייתה בדבר, לא לתת לדבר היחידי אשר בזכותו ולמענו הם חיים, שיחולל ויושח לעפר.

ברם מה לא יעשה חבר כשר ומסור בשביל אושר קבוצתו. וישב שבעה נקיים, ויקמט את מצחו, חיטט בזבלים ונקר באשפות וסוף-סוף מצא - שאמנם מחול זהב לא יעשה, אך מקליפות של פרי הדר זבל כן יעשה. ובעצם אין כל הבדל בדבר. הרי הקליפות לא עולות בערכן על החול, והזבל, האם אינו שווה בטיבו וערכו עם הזהב ?    ואחרי שהגיע לכלל זה, הרי בנקל כבר אפשר לפתור את כל השאלות הגדולות המטרידות והמדכאות. למשל: אין מה לאכול - אנו בתור בני אדם החותרים להגשמת התורה והמצוות בשלמותן צריכים לקחת דוגמה את דור המדבר. כשלא היה לו מה לאכול והתאסף על משה רבנו ושאל: מה נאכל ?    - ענה להם: לכו לקטו את המן דבר יום ביומו. וכך אף אנחנו. לקטו - קליפות של תפוזים ואשכוליות והכול על מקומו יבוא בשלום. וזהו מה שקוראים בשם: קומפוסט.

והנה קמה לעינינו ונתגשמה השאיפה הנעלה של האלחמיה. הקליפות המתגלגלות בחול הופכות ל ז ה ב, על ידי שנוטלים מתפוחי זהב את התפל (התפוח) נשאר ממילא זהב טהור.

ויזדרזו אוספי הפחים ויביאו חבית כרסתנית וישימו עליה מכסה בצורת כתר על טבור כרסה וכתבו באותיות לבנות מאירות עיניים     ק ו מ פ ו ס ט !

שם אומר כבוד. ואחר כך כרו גם בור מאחורי החומה לאצירת הזהב, הכל בהתאם לתכנית מיוחדת שעובדה בישיבת ועדת משק. בינתיים קרא אמנם גם מקרה לא נעים ביותר. הסוס, שאף לו הציקה השאלה מה יאכל, וכנראה שמע על המצאת הפתרון החדיש ביותר, וייפול בתוך הבור ולא חשב כלל לצאת משם (מי רוצה לעזוב אוצר ?) עד שסחבוהו משם בכוח. אך מקרא בודד לא מוריד ח"ו את ערך ההמצאה. אם נחייה הרבה שנים (בהתיישבות) ושמענו פעם שכרו בורות לחקירה ארכיאולוגית בשדות השומרון ומצאו אוצר שלם של זהב טהור בכמויות גדולות מאד.

                                                                                                         ה.

=================================================================   

אמנות הפועלים .

 

 

תכופות מתעוררת בנו, אגב קריאה או ראית איזו דבר אמנותי, המחשבה איזוהי הדרך שיבחר לו האמן בחפצו להציג בעיות הזמן לפני הקהל, איזהו שביל הזהב שילך בו, כדי להתאים רצונו, לדרבן מצפון הבריות עם דחיפתו הפנימית לתת ביטוי לרגשות נפשו. איך יכניס משאו הנבואי לתוך צורה יפה. כי קשה הדבר בקיעת העובר לפני היוולדו,  ולא על ידי שימת שאלה זו או אחרת לפני עיניו, כעין מקל מפוצל בשוקת, יובטח מראש צביון הוולד. לאמנות אין כללים. מהמעיינות הנסתרים של נפש היוצר נשאב הרעיון, ורק ע"י חושו העדין תעוצב השלמות הנקראת יצירה אמנותית. אל הקלסיקונים של האמנות אנו צריכים ללכת לראות את המזיגה העילאית הזאת של הטפה חברתית ואמנות, שבה האחת אינה נפגמת ע"י חברתה והיופי אינו משועבד למגמה, לדיקנס גאון הפרוזה האנגלית, להוגו הצרפתי, ולברנרד שואו בימינו על הבימה.

הרהורים כגון אלה עולים על הלב בהערכתנו את עבודתו של "האהל" - עבודה פורייה ורבת ערך בתחיית האמנות העברית - ובמיוחד בראותנו אי אלה מהצגותיו. "האוהל" בתור תיאטרון הפועלים קבל על עצמו את תפקיד כמו ששואו ניסח אותו, "למלאות מקומה של הכנסייה, להטיף, לעורר מוחות נרדמים, לשים אצבע על נקודת התורפה של המשטר הקיים, ולהורות הדרך לשיטה חברתית יותר צודקת".

על המטרה הזאת יהיו החולקים מועטים. חסידי האסכולה של "אמנות טהורה", אלו שרואים כתפקידה היחידי של האמנות לגלם את המושג המופשט, יופי, בלי פניות ימינה או שמאלה, הולכים ופוחתים, ואף שרידי אסכולה זו כבר השלימו עם החיזיון של אמנות מגמתית - שאיננה אליבא דאמת כלל וכלל דבר חדש: ימיה כימי האמנות עצמה - אבל על האמצעים להגשמת רעיון זה, כלומר המחזות, עיבודים, וביומם, יש לדבר ולדבר.

כוונתי כאן ליחד את הדבור על המחזה האחרון שהוצג על ידי להקת האהל "מנחם מנדל בעל החלומות".

ידוע הוא היטב הסיפור הזה במקורו, שבו תאר שלום עליכם את אחד מאישיו החביבים ביותר, מנחם מנדל, שאחר הרפתקאותיו אנו עוקבים בסדרת מכתבים ודפשות (מברקים) שהוא מריץ לרעייתו שיינה שיינדל בכתריאליבקה, ששניהם, אשתו וכפר מולדתו, הוא עוזב לטובת הכרך, יהופץ, ומרכזים אחרים של העולם הגדול. תמיד הוא בונה ארמונות שיש באוויר,תמיד הוא עומד על מפתן העושר, תמיד מבשר ישועות ונחמות העתידות להתגשם בעגלה ובזמן קריב. הוא עובר לפנינו פעיל במשערה, טרוד בקניות אחוזות, עסוק בשדכנות וברכישת בתי חרושת וביתר המקצועות שאחינו בני ישראל מתעסקים בהם, ואגב הוא מבזבז כל פרוטה ופרוטה של שיינה-שיינדל המסורה שולחת לו. עד לבסוף הוא משתמש ברובלים האחרונים שהיא מריצה כדי שיחזור הביתה, לנסוע לאמריקה. הוא משאיר אותה מטופלת בבנים ובנות, עגונה.

וכאן דומני אנו באים בטרוניה צודקת שנובעת לא כ"כ מתוך עיבוד המחזה או ביומו (למרות שהיינו רשאים לקוות לטוב מזה שנתן) אלא מתוך דבר מה יותר יסודי, עצם תפיסת אישיותו של מנחם-מנדל. שלום-עליכם בידו הנאמנה צייר את אחד מטיפוסי היהדות מתחום המושב, איש האוויר, "לופט מענש" בלע"ז, שנמאסו עליו הפרנסות הפעוטות של יהודי העירה הקטנה וחולם על הגדולות שהיה יכול לפעול באווירה יותר מתאימה במקצת, תחת תנאים לא כה קשים. הוא תאר יצור עלוב, תמים. אינני יודע אם מישהו צחק בשעת קריאתו את הספר, או אם דמעות לא החניקו את צחוקו בתוך גרונו, כי לא כישלונות הפרט תוארו כאן אלא כישלונות הכלל.

"האהל" תרגם את אישיות הזאת ונתן לנו מוקיון, מוקיון לפעמים מצחיק, מצליח אולי, אבל רק מוקיון.

הכוונה הייתה ברורה, ידה של התעמולה הייתה על העליונה. הרצון להטיף, להציג יהודי גלותי, חולני במובן החברתי - גבר. להבליט שלילת אופיו הובא טוביה החולב שנמצא באיזו אורח פלא, קרובו של מנחם מנדל - בודאי מפני שאב אחד הוליד אותם - לשחק טיפוס מנגד, איש המתפרנס מיגיע כפיו, היפוכו של איש אוויר. מורגשת הייתה העלמת עין מכל הטרגדיה של מנחם-מנדל, טרגדיה של סביבה עוינת, של אווירה מחניקה שמנעה כל אפשרות של התפתחות טבעית. שלום-עליכם יצר גיבור אומלל שאינו משלים עם המציאות, שמתאמץ בכל כוחותיו הדלים לא לשקוע לתוך הרפש של הרחוב היהודי. על קרשי הבימה הוא דורך טפיל כמידתם של שונאי ישראל, מגוחך כמושגם, כשליבם טוב עליהם. לפעמים הוא עורר רחמים, לרוב רק בוז. התפיסה הציונית הסוציאליסטית והתפיסה האנטי שמית נפגשו. המרחק בין קיצונים אינו כנראה כה רב.

אל החולם שבמנחם-מנדל יש יחס חסר הבנה לגמרי, יחס מעשי וגם של ביטול גמור, יחס כזה חזיון נפרץ הוא בימינו בהתעלות החומרניות עד מדרגת תורה, יחס של בזיון לכישלון והערצה להצלחה. אבל בזה החטיאו את המטרה, כי איך נקבע מתי בעל החלומות גומר ואיש החיזיון מתחיל. בין יוסף בכנען, מטרה לחיצי הלעג של אחיו, ויוסף משנה לפרעה במצרים יש רק מרחק של זמן. גם מנחם-מנדל ראינו בארצות העולם החדש, ראינו אותו בבואו "ירוק" בלשון עמי הארץ, עם חבילתו העלובה על שכמו, תמים ונפחד מהמרחב, הנוחיות, המעשיות והאור. ראינו אותו אחרי כמה שנים כשתמימותו פגה במקצת, כשהוא הספיק להזדיין בכשרון המעשיות. ראינו אותו כשהוא הגיע לשלב העליון של סולם ההצלחה, עשיר מכובד, אבל תחת המסוה- אותו חולם, אותו אידיאליסטן. ראינו אותו גם מאוכזב, משוכנע, לבסוף מהאוויריות של הצלחתו כשהוא כבר הבין שדינו כדין מנחם-מנדל ביהופץ, כדינם של שותפיו לשעבר ברודסקי המיליונר וטוביה החולב, עלול בן רגע להימחק מתחת שמי ה', על ידי תנופה אחת של יד הגורל האכזרי. כי כל מה שכולם הקימו צריף עץ או ארמון הדור יהא זה ע"י יגיעת כפיים או יגיעת מוחות, היה בנוי על קרקע חכורה בלי חוזה או תנאי מפורש. את הנימה הזאת לא הרגשנו במחזה, נימה שנותנת את הריח והטעם לכול העלילה שעוברת כחוט שני דרך הסיפור במקורו. נימה של קינה על גורלו המר של מנחם-מנדל בכל אתר ואתר, ולא לעג לרש.

המחזה בכללו לא הלם את הכוח האמנותי שמתבטא תמיד מתוך הצגותיו של "האהל". עצם הנושא, העיבוד, הניסיון להכניס רמזים על פוליטיקה דיומא, התאימה אותו יותר לתיאטרון הסטירי ולא לתיאטרון רציני.

                                                                           

                                                                                                   יוד' למד'.

 

 

הווה   שמח   בחלקך

 

בימים קשים אלא לאדם ולישראל ראוי מחדש להעלות על הנס את המאמר היקר של חכמנו ז"ל: הווה שמח בחלקך. יש כי לפעמים תפגש אצל כמה מאנשי קבוצתנו. סימני אי סבלנות וקוצר רוח, ומפיהם נפלטים לפעמים מלים: "הלחם היבש אינו עובר דרך הגרון", "הסעודה רזה יותר מהמדה", ויקרה שמתוך התמרמרותם זו הם חוטאים כלפי הקבוצה ומאשימים אותה בהאשמות שהיא נקייה מהן. לא להטיף מוסר אני מתכוון בזה, אלא להביע דעה כי התמרמרות זו אינה מחויבת המציאות אם אחת מהסיסמאות בחיינו תהיה לשמוח בחלקנו, וביחוד בימים נוראים אלה ודאי וודאי יש לנו סיבות מספיקות להודות לריבונו של עולם גם על החלק הדל שנפל בחלקנו. כי אם אמנם ראו נראה עשרות ומאות אנשים בישוב אשר זכו לחלק יותר עשיר, הרי מצד שני יש להעלות על המחשבה את אותם האלפים הרבים של יהודים (ולא יהודים) אשר בארצות רבות מתים מחוסר לחם ומחוסר גג מעל ראשם ומחוסר שמלה חמה על גופם. וגם ראוי בשעה זו לזכור את אותם מיליונים יהודים המעונים והסובלים כאבים רוחניים וגופניים עד לאין גבול מבלי לראות שביב תקווה לעיניהם.

ואנו - בעזת השם - על אף כל המצב הקשה של שעת חירום זו עוד יש גג על ראשנו איפה שנוכל לישון במנוחת נפש (אם הדי הנוראות מרחוק לא יפריעו את מנוחתנו) ויש לנו בגד ללבוש ולחם לאכול (ועוד נוסף משהו ללחם) - ובתקופה קשה זו לישראל ולאדם זכות היא זו לנו וראוי הוא אדון העולם שנודה לו בכל לב על שהוא זן אותנו ומיטיב לנו ונותן לנו לחם בחסדו הגדול ואנו אנשי הקבוצה אשר יודעים שלא על הלחם לבדו יחיה האדם ודאי לא צריכים לשכוח כי חוץ מן הלחם אנו מקבלים כאן משענת ומזון המחיה ומקיים אותנו ומעשיר את חיינו.

אין ברצוני להוציא מתוך זה מסקנה כי כבר מאושרים אנו וראוי להסתפק במה שיש - השמח בחלקו לא מחויב להסתפק בו. וכמובן אין ברצוני להסתפק במזון החומרי הקיים. יבורך כל מאמץ אשר עלול לשפר את מצבנו החומרי, תשובח כל הצעה נכונה לבסיס משקנו, לשיפור כלכלתנו (ויהי רצון שנזכה עוד לאכול ברחבה ובנחת בשר ודגים וכל מטעמים, ולהתענג על ארץ טובה ועל כל טוב).

אבל נדע נא בימים טרופים אלה להעריך כראוי גם את המנה הצנועה שנפלה בחלקנו ונשמח גם בה.

 

                                                                                                        איש-שלום.

 

הרהורים ומחשבות

 

הנני יושב בחדרי וקורא את עיתוננו ומדפדף הדפים וקורא מאמר אחד ושני, וכל הגיליון מלא דברים יפים ורעיונות נשגבים, בעיות חשובות, ויכוחים על היסוד שלנו, על הבעיה הדתית. אני מתמלא מחשבות טהורות. רוח נשגבה חדרה בי וקוראת בהתלהבות. ושוב מאמר (פיוטי) שוב גדולות, טבע, אלוקים, אדמה ותחיית אדמה...ומהפך שוב  דף על צד שני ושוב דברים יפים, כך עד סוף הגיליון. וכשגמרתי התעוררה בי שאלה על עצם עניינינו, האם זאת תופעה בריאה שעיתון כזה הוא מלא דברים נשגבים ואין בו גם חלק מהדברים היותר נחוצים, כגון עניינים משקיים וכו'. הלא סו"ס הקבוצה קיימת כבר השנה החמישית וחושבני שיש לה איזה יסוד משקי, לא גדול אמנם, אבל כמה שיש, יש לכל הפחות בשביל חומר למאמר אחד.

ומעניין הדבר שאי אפשר למצוא אף אחד, ודווקא מהותיקים, שיופיע עם מאמר באיזה תכנית או כדומה על העתיד (המשקי) שלנו, העתיד של מחר והעתיד להבא. אולם במקום זה בעיה שנייה - צורת חיים. ומי הם הסופרים של צורת חיים, ועוד...,תגידו מבין החדשים, כן נכון, נכון מאוד ובכל זאת קשה לי לקבוע אם זאת תופעה בריאה או לא, ואני חושב ורוצה דווקא לחדור עד ליסוד של אותה הבעיה החדשה, ואני נזכר במשנה "אמור מעט ועשה הרבה". מה פתאום ?  ..כן, נדמה לי שהמשנה הזאת היא על מקומה, למה להרבות בדברים אלה, המאמרים היפים, כל אחד לפי חריפותו ויכולתו. אם החיים היומיומיים אינם בסדר - למה ?     אם לא מקבלים את השבת בזמנה כשכולם בבית וכולם כבר לבשו בגדי שבת - למה ?     ועוד הרבה דברים קטנטנים שאינם כדאים להירשם, מכיוון שכולם יודעים אותם, וזהו פירושה של המשנה דלעיל.

נדמה לי כי אם נזלזל בדברים הקטנטנים, הפשוטים, אז ממילא יצא שלא נצטרך לכתוב ולהתווכח על דברים יותר גדולים, והשאלה תישאר בתיקו.

 

                                                                                                     מנחם.

 

קבוצת  אברהם.                         ג י ל י ו ן   א'                                           סיון  תש"א (5.1941)


ב ע ק ב ו ת   ה ז מ ן.


     מי נביא וימצא ביטוי לחומר השעה, יעודד וינחם את האדם בן הדור הנאבק בעולם זה נואש. בתוך קולות ענותה של מלחמה איומה זו נאלמים שפתותיהם של מבשרי הטוב, של המאמינים בכוח הקידמה האנושית וברוחה העז. נוראותיה של ההתאבקות העולמית הנוכחית מפתיעים גם את דמיונם של רואה החושך בבריאה. הסערה הקטלנית המשתוללת כעת ביבשת הארץ, בתהומות ים ובאוויר השמים, התקרבה זה עתה גם אל תחומי ארצנו.

ועולמנו אנו על כל בעיותיו הקטנטנות והגדולות עדיין כמנהגו ינהג ?    למודי פגעים, אמנם אנחנו וערפנו קשה,

"האף ולמרות הכל" שהיה מלוה את פני היישוב בימי מבחן קשים, האם כוחו יפה גם עכשיו ?    מסוכנת המבוכה ומסוכנים כמוה היסח דעת ושאננות של "לא איכפת" מדומה. עלינו לא לעצום עין מלהביט נוכח הבאות אך גם לא נרד לבהלה. לבוש עוז, ההולם ביותר את העומדים בעורף החזית להיות ערים ומתוחים למתהווה ויחד עם זה לא להרפות ממעשי יום-יום. עמול ויצור אף אם מחר מעשי ידיך יחרבו !    מבלי לשאול, מבלי לחקור ל ע מ ו ל  ת מ י ד  ל ב נ ו ת  ו ל ה ת ק ד ם , כ י  ל כ ך  נ ו צ ר נ ו .

     וגם בשנה הזו זקנו בעוד שנה. מנינו בחודש הזה שש שנים ליסוד קבוצתנו. בזמנים כתיקונם לא מן הנמנע שחיינו כבר נמצאים במעגל הבעיות של יסוד משק ובנין ביתנו הקבוע. ראשנו היה נתון רובו ככולו בפרובלימות הללו כיאות לחברה היודעת את דרכה ומטרתה וצועדת לקראתן בביטחון ואמונה. ואם אין הדבר כך, הקטנות שבמחשבה היא העוברת כעורק על מעשינו ומטביעה עליהם את חותמה.

     ברגעי משבר טרם שנתן להתעלות מעל למחשבה הטבעית, הפשוטה, צפוי איש החברה ליפול טרף לשני הספק ואבדן הבטחה במוסכם. מיטב השנים הכישרונות והיכולת מתמזמזים בתוחלת ממושכת ובצפייה לתיקון שיבוא והוא עדיין ממנו והלאה. בינתיים תולים על בלימה. נרעשים ממונטים (ממומנטים?) קשים שבאים באופן ספונטני ובקביעות ונעמדים מולם ככלי ריק על פרשת דרכים, עומדים ומצפים עד עבור הזעם.

     בתוך אפשרות זו של קיום בלתי יציב, אם קיימת אך ההכרה שהארעי הנהפך לקבע משתנה בכל זאת מדי פעם בפעם, צריך היחיד להוות גורם מכריע במידת השתתפותו למפעל.

     בתקופת מעבר שאיש לא ינחש את מידת ארכה, צריך עצם קיומה של החברה הקולקטיבית להוות הערך של היסוד לבנין מבנייני הרוח, אשר עדיין לא התמוטטו, שעליהם עוד לא כלתה הרעה.

     עם גמר השנה השישית לקיומה של קבוצתנו כדאי וגם יותר נוח להאמין שרוח אחרת תישוב בקרבנו, שנדע להכיר ולהבין את הצורך הרב שיש דווקא כעת לשמור על שלמות הקניינים הקיימים. בזמן שסוף כל סוף ישתנה מצב פני העולם, לקיימו מחדש את הריסותיה של התרבות האנושית וקידמתה. ישמשו השרידים שנפלו באקראי מהמהלומות של שנות המלחמה, דוגמא חיה וזכר למה שהיה, וגרעין למה.

 

                                                                                                    ד. צפורי

 

 

- לא מאסתים - בימי כשדים, שהעמדתי להם דניאל, חנניה, מישאל ועזריה.- ולא גאלתים (געלתים) - בימי המן, שהעמדתי עליהם מרדכי ואסתר. - לכלותם - בימי יוונים, שהעמדתי להם שמעון הצדיק ומתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, - להפר בריתי אתכם - בימי הרומאים, שהעמדתי להם של בית רבי וחכמי דורות. - כי אני ד'  אלוהיהם -  לעתיד לבוא, שאין כל אומה ולשון יכולה לשלוט בהם.

                                                                                             (מגילה יא')

 

                                       ******************************

     "אל תירא עבדי יעקב" - אמרו בשם ר' מאיר : מלמד שהראה הקדוש ברוך הוא ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, ושל יוון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב : "אף אתה עולה. באותה שעה נתיירא  יעקב אבינו ואמר : " שמא, חס ושלום, כשם שלאלו ירידה אף לי כן. אמר לו הקדוש ברוך הוא : "ואתה אל תירא - אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית".

 

                                                                                            (ויקרא רבה, פרק כט')

                                   **********************************

 

ב ר ש ו ת   ה י ח י ד .

 

     "טבעית ומובנה" נעשתה כבר התופעה הזאת ב"קבוצה הגדולה" שבארץ, כי החבר היותו קרוב קרבה יתרה ל"שטח החיים" של חברה שלמה, אשר אף הוא רק אחד ממנה, ורואה אותה בכל גילוייה היומיומיים והקטנים, נעשה אדיש לייחודו של הפרט ואזנו אטומה לצלילי השיממון היגון והשמחה, המתפרצים לא פעם מרשותו של היחיד.

     ואף זאת מן ה"ידועות" היא, כי את דמות פרצופה של הקבוצה בארץ ואת האבקותה על המשך קיומה והתפתחותה קובע רק המפעל בכללו והחברה בשלמותה. היחיד מהווה רק כוח עבודה. ולא יזעזע אף במה שהוא את שוויון משקלו של המפעל באם גם, הוא אז אחר יסלק את עצמו פתאום ביום בהיר אחד מלהמשיך בחיי הקבוצה ויעזבנה. הנחה זו נעשתה אצלנו לאחד מן ה"מוסכמות שאינן צריכות ראיה" ומהווה גם קו רשמי בפעולות השונות של מוסדות הקבוצה. מתוך כך אין אף אחד מופרע משלוותו ונופתע אם בבוקר לא עבות אחד אורז עוד מישהו  את חבילת צרורותיו ובלי ברכת שלום אפילו זורק מבט קודר על המקום בו "עמל לחינם" וברגלים כושלות פונה לדרכו ... מלוות אותו שורת פסים בשבועון : "הח' פלוני עזב את הקבוצה בגלל סיבות פרטיות". והקורא קורא: אם הסיבות שנרמז לצעדו זה פרטיות הן - מן היושר והדין הוא הרי שלא ידחק לרשותו זו ויחטט בפצעיו. מקרא המילים לא משפיע איפוא על החבר כשם שלא השפיע עליו עצם העובדה, וכל הדבר מעניין אותו בדיוק כמו שמעיינים אותו הדיונים באסיפות חברים ...

     מהי צואתו של הנפטר מהחיים האלה לממשיכים לחיותם, ובאיזה מידה מהרהרים בה אלה האחרונים? כלום!    חמור כי יעזוב פתאום, ברח ואיננו, ודאגה לו כל הקבוצה, כי נאבדה אחת מאבני היסוד שהמפעל מושתת עליה. אך חבר כי יעזוב - לא תחרב הקבוצה, יבוא אחר וימלא את מקומו בסידור העבודה.

     כיחיד בהתבגרותו כך גם הציבור מתאכזב במשך הזמן בהרבה מעקרונות היסוד של חזונו המקורי, "חזון הילדות" אחרי עברו את תקופת הרומנטיות בהתהוות המפעל והיותו מוכרח לפרוץ את חומת האינטימיות שאפפה את המפעל בראשיתו. הרבה מיסודות "מלכות השמים" שבמטרתו מתנפצים על סלעי המציאות האכזרים של החיים. זהו התהליך הגשמת רעיון נאצל כשהוא מגיע בשלבי התפתחותו השונים לידי מימוש בלתי מושלם, ואין לשנותו. אך מתחייב בנפש המפעל הוא ציבור זה אשר אינו יודע לשמור על מהות חזונו אלא מוסיף לשמור במקומה רק על כמות של פרינציפים מאובנים. ביסודו של רעיון הקבוצה הונח כיסוד מוסד דבר השיתוף המלא. בקבוצה שבחוץ לארץ הובן בזה:

     א)-שיתופו המלא של כל יחיד ויחיד באחריות ובעול לפי מיטב כוחו ויכולתו. פירושו :     "אם אינך נותן לחברה את כולך אינך נותן לה ולא כלום" - כך זה הובן וכך זה היה. בעקביות  נמרצת, מתוך מסירות פנימית והרמוניה שלמה.

     ב)-יצירת חיים חברותיים הדוקים שעל ידי הבנה הדדית והשפעת הגומלין של מידות ומוסר תתהווה פסיכולוגיה ציבורית חדשה מורכבת כולה מיסודות בריאים, אשר השפעתה החוזרת חלילה על היחיד תחנך אותו ותעקור ממנו כל נטיותיו הרעות. בקבוצה שבארץ התחילו לחשוש ל"צדק" לבל יקופח חס וחלילה והכריזו על פרינציפ השוויון כאמת מידה להסדרת כל העניינים, מבלי יוצא מן הכלל. שוויון - פשוטו כמשמעו : חלק כחלק בעול ובהנאה. שוויון מטימטי, תור בלי מנצלים ומנוצלים. מהותו הראשונית של השיתוף התרוקנה איפוא מתוכנה ונעשתה עניין של חשבונות פעוטים. כך וכך אתה צריך לתת לקבוצה וכך וכך אתה רשאי לקבל. נוצר מקום לניצול יצרים מחד, והרגשות קיפוח תמידיות מאידך. כל חבר התחיל לעשות את החשבון שלו, הסובייקטיבי כמובן והצודק בעיניו. וכך נוצרה אווירה של התבדלות חינוכית והציבור חדל כמעט למעשה מלהוות קולקטיב בעל מגמה שיתופית ונעשה אגוד של פרטים, כל אחד הוא פרט לכשעצמו וקשרו לקבוצה מתבטא באינטרסים שיש לו פה בצורת חילופים (צורת מסחר קדומה), הוא נותן במידה ומקבל במידה בלי כל. "שלי שלי שלך שלך" - שפעם היא בינונית - ופעם גם מידת סדום. כל אחד התחיל להביט לנעשה בצלחתו של השני, חוש הפלישות התחדד והתרבו "הולכי הרכיל" ודוברי הלחש בפרלמנט שלנו ובמיסדרוניו. ההשתמטות מכל עול ותפקיד אחזה אצלנו ממדים מבהילים, ואשר שמה למעשה את נטל ריכוז העניינים במשך כל הזמן כמעט על שכם כמה יחידים בלבד (שחוננו אולי מטבעם ברוח ציבורית) הנה, איפוא, רק תופעה חוזרת של היחס למפעל.

    ושוב :    בחיי החברה הצפופים בקבוצה בחו"ל לא הרגיש היחיד את עצמו כאחד ואין שני לו, כחי בעיר הומיה, בה רבבות ובכל זאת מתהלך בודד וגלמוד. כאן הוא הרגיש כאלו צביון וצורת חיי הקבוצה קשורים בו קשר בל ינותק כמו משני גם ובשלישי והויתו התאחדה והתיחדה בהוויות המפעל. הוא הרגיש בישותו בארץ, מתוך אי הערכת הפרט ואי החשבת החיים חברתיים מתחיל שוב היחיד להרגיש בבדידותו. מה עלוב וחסר סיפוק הוא התחליף בצורת המסיבות בצוותא והשירה בציבור בהזדמנויות של רצון כשהן נעדרות הרגשת חיים החברותי כלשהוא. במקום קרבה חברותית חמה ואוהדת, מוצא הוא לפעמים פורמליסטיקה מופרזת הגובלת בביורוקרטיה. ישנו הרושם, כאילו התאמצו עד קצה גבול האפשרות שלא להזדקק לשיחות פה אל פה ונהגו להודיע רשמית על הקיר בכתב מכונה וסגנון מנופה על דברים הנוגעים אפילו רק ליחיד בלבד (בשבת ק' פרשת...- יתפלל מנחה הח' פלוני - בר' - פלוני).

     התחליף של קרבה חברתית בקבוצה בארץ הוא אחד ויחידי :     חדר - המשפחה. ואין פלא איפוא בכל האדיקות האופפת את המשפחה כאן. פה אחד מסתכל לתוך עיניו של השני ורואה בהן את בבואתו, שוב אינו בודד, לתוך עיניהם של שאר האנשים המכונים "חברים" אינו צריך הרי להסתכל. אך גם תחליף זה על כל השלילה הכרוכה בו, אינו עדיין רכושו הפרטי של כל אחד, בתוכו, אם בגלל גילו הצעיר בערך של רוב חברנו או גמגומו של המלאך בשעת ההכרזה. ובינתיים מציק השיממון והרעבון לחברה (ח' סגולה), אשר אינו מוצא אותה ומעבירה לא פעם את החבר על דעת הקבוצה.

     הצעה מעשית ? - ועדה לשיתוף !    ועדה לטיפול חברתי !    - לא במוסדות תלוי הדבר, אף לא באלה הקיימים אשר נמקים בעבודת הפרך של ה"סידורים הטכניים" ואשר עסק העניינים הסידוריים המסובכים, היומיומיים והקטנים בולעת אותם כולם על זמנם, מרצם וסבלנותם, מבלי שיוכלו להפנות אפילו לעניינים שביסוד. השינוי כרוך בחידוש ערכו של היחיד והחזרת האימון בו כיסוד היסודות, אשר בהעדרו תרבץ רק תהום לפתח המפעל כולו. ואף בימים אין חפץ בהם אל ננוד ראש לכך. נשמור נא אמונים לחזון - עדי יבוא מועד !.

 

                                                                                                     משה-חיים

 

 

הקיבוץ  הדתי  מבחינה  כלכלית -  פוליטית.

    

     לעתים תכופות העולה החדש מוצא את עצמו במבוכה. עפ"י רוב העולה הזה בא אלינו מתוך שורות הנוער אשר התחנך שנים על שנים לקראת האידיאל הקיבוצי והנה הוא זכה גם להגיע אל מחוז חפצו. נכנס אל החברה, נעשה שותף בבניינה. יש יום שהחבר בא לא כ"כ עייף מהעבודה ולא ממהר גם לקרר את דעתו בספר (והחבר הזה לא מבטל כנראה את זמנו לפי מושגו הוא כמובן) ולפניו צפה השאלה : הזאת היא הקבוצה ? או אולי יש לה עוד משהו נסתר אשר לא בא לידי גילוי עדיין. ואני כאחד מאלה רוצה כאן מול דפי העיתון לברר לי ולאחרים אחת הפרובלמות שיש להקדיש לה תשומת לב יותר מאשר עד עכשיו.

     ידוע, קל לו לאדם לשנות מהר את דרך חייו, התנהגותו, להתאים אותם לתנאים ולזמנים חדשים, אולם קשה לו שבעתיים לשנות את הלך מחשבתו. הכלל הזה מתאפשר ביצירה שלנו בארץ. עדים אנו שהמונים מבני ישראל שינו בבואם ארצה את דרך חייהם. מחיי רווח (לופט לעבן) ומסחר שבחו"ל נעשו כאן בתוקף התנאים החדשים לפועלים ולאיכרים מצוינים. חיי פועל, חיי איכר דורשים מהאדם מאמצים גופניים מרובים והרבה ויתורים בחייו הפרטיים, בייחוד חקלאות. הביטוי הכי בולט לאפשרות השינוי של האדם והתנהגותו הלא זה צורת הקבוצה והקיבוץ. הצורות האלו הן לגמרי חדשות בחיי החברה בעולם ועומדות בניגוד לכל הלך הרוח של העולם הקפיטליסטי. החיים בקבוצה הם לרוב קשים ובכל זאת היא הצליחה לרכז סביבה נוער לרבבות והוקמו בכוחותיהם מפעלים כבירי ערך לדורות. אולם האם ביחד עם זה בא גם שינוי השקפתו ובתפיסתו של היהודי הא"י ?    קשים!    לפי הסתכלותי על העניינים האלה בחו"ל ובזמן הקצר שאני בארץ (ובייחוד בשורות הקרובות לה"מזרחי והפועל המזרחי") אני מהין להחליט, מלבד מקרים יוצאים מן הכלל, לא שנשתנה הלך מחשבתו של היהודי בארץ כמלא נימה. ולדעתי סיבת הדבר אין היהודי בארץ מוסר לעצמו דו"ח איפה הוא חי, שני המומנטים, המקום והזמן שבמסגרתם מתהווה הכל מה שמתהווה בעולם.

     המקום והזמן, מה פירושם.  הטרגדיה הכי איומה בחיי האנושיות בזמננו - מקורה בזה שאין האדם מעריך כראוי את הזמן בו הוא חי. מלחמות פורצות בגלל זה שאין הישן רוצה לצאת ולפנות מקום לחדש. העולם נמצא תמיד במצב של תנועה והתפתחות. וכאן כפי שציננו לעיל אין כל החיים מתפתחים במידה שווה ובבת אחת. אם אדבר על ציביליזציה ותרבות באופן ציורי, ציביליזציה אבנה את החיים החומריים, טכניקה, משק וכלכלה, תרבות - שיש פה גם קצת מן המוסר שלנו - הייתי אומר כי התקדמות שני השטחים האלה היא כהתקדמות שני צחוני (מחוגי) הרגעים בשעון, שאחד ממהר לפני השני שתים עשרה פעם. ובהתפתחות בלתי פרופורציונלית כזאת כרוך ההרס והחורבן. בתוך העם - על חשבון המעמד החלש, ובין העמים - על חשבון העמים החלשים. התפתחות הטכניקה לא הביאה את התועלת אשר קיוו לקבל ממנה. המכונה יצרה את מיליוני המובטלים ואת המשברים העולמיים. המכונה ודרכי התחבורה גרמו למלחמות אימפריאליסטיות. עוד לא זכינו לראות שהמכונה תועמד לרשותו של האדם, לרשותם של ההמונים. עדיין היא ברשותו של פלוני היחיד, אשר התעשר אך ורק, בשל "מזלו" הטוב או בשל זה שידע איך לנצל את המוני פועליו, (ההמונים עוד חושבים בקטגוריה של "מזל") כרצונו עוד יכניס עוד מכונה ויוציא עוד פועלים. דרכי התחבורה לא קרבו את יחסי העמים ולא שפרו את דרכי המסחר אלא אדרבא נעשו אמצעים בידי המתחרים החזקים שבין העמים. דרכי התחבורה יצרו אמנם אינטרנציונלים מסוג מסוים, המשמשים את האינטרסים של החזקים, והן הן האימפריות - שהרי זה אינטרנציונל כלכלי, פוליטי. האינטרנציונל הזה שולט על עמים בשל זה שנותן לו חופש דתי ושפתי (סוחרים פקחים)). אם יש סכנה שהפועל הסובל בתוך המדינה ירים את ידו ויהפכהו, שזוהי הדרך הטבעית, מופיעה בימי העם תורה חדשה, האומרת שהעם, כלומר כל עם הוא נבחר מאת הטבע לשלוט על עמים אחרים. התורות האלה אשר מוצאות מהר דרך ללבות האדם כי יש להם הלא קשר עם חינוכו הישן. הוא עודנו זוכר או מרגיש את ה"קיסר המשיח". רוב העם העמל רוחו קצרה מעבודה קשה, דאגות הפרנסה מטרידות את מוחו. מרוצה הוא אם לא רעב היום ללחם. ואם נשאר לו זמן פנוי הרי בעיר, ובעיקר בעיר הגדולה, יש מיני שכרון רבים. עניינים שנותנים לו סיפוק נפשי לרגעים או לשעות אחדות והסיפוק או העונג הזה משכיח סבלו בשעות הפנויות את כל העולם מסביבו ואת העתיד האחרון. כוונתי כאן לא לסיפוק זול דווקא אלא גם לסיפוק תרבותי, הספר, העיתון, הרדיו, הקולנוע והתיאטרון אינם תחת הפיקוח של העם, אלא משמים הם לצרכי עסקיהם של בעלי האינטרסים. לפנים אמרו :    "הדת היא אופיום לעם". אנו יכולים היום להעיד שהרבה מכלי התרבות הנזכרים הם הם האופיום.

     ולא רק הארציות הלאומיות הן ככה אלא גם העמים המדברים יפה על הומניות ודמוקרטיה. האינטרס המסחרי, המלחמה לשווקים ולחומרי גלם זהו ורק זהו המכריע במעשי העמים וביחסי העם, והעם נמשך אחרי הסיסמאות הריקות האלה. בראותו ארצות אחרות שם הסיסמאות האלה והחופש המדומה נעדרות אף הן בהן. ועתה מי שיש לו עיניים פקוחות יודה על אמיתת העובדה שהסוציאליזם המודרני קבע אותה וזוהי שעם התפתחות הטכניקה מצטבר ההון באופן מודרג בידי יחידים על חשבון ההמונים ההולכים ומתדלדלים. ההתחזקות - שזהו מטבע ההון - מדכאה ומעבירה מן השוק את החלשים שלא יכולים לעמוד בהתאבקות הזאת. החוק הזה נוגע לא רק להתחרות שבתוך כל עם ועם אלא להתחרות של עם אחד במשנהו. במסחר הבין לאומי העם היותר חזק מכניע תחתיו את העם החלש ממנו. כל אומות וארצות העולם הן כבר נכנעות למעשה לארבעה-חמישה עמים אחרים בלי הבדל אם זוהי ארץ דמוקרטית או דיקטטורית. הלחמה (המלחמה?) נטושה. אם נדמה לרגע שארץ דמוקרטית אחת עוזרת לשנייה אין זאת כי אם אחיזת עיניים. יודעי דבר יודעים מה המחיר שמשלמים בעד כל עזרה קטנה כגדולה, אם כן רואים אנחנו בעליל את טבע ההון ותכניותיו להתרכז בידי יחידים על חשבון הרוב. המלחמה בין איתני ההון עודנה נמשכת וינצח הכוח החזק מבין המספר המצומצם של המתחרים השליטים. יוקם אינטרנציונל כלכלי אם כי שאין אנו יודעים עדיין את צביונו של האינטרנציונל הזה.

     מה שנאמר לעיל מבחינה אנושית כלכלית אפשר להאמר גם על האומה העברית בארץ וכל הפרובלמות הכלכליות פוליטיות שהזכרנו אותו לעיל הינן פרובלמות המעסיקות גם אותנו. וזהו ההבדל שבין מקום אחד לשני. בגולה לא היינו עצמאים ואי אפשר היה בידינו לעצב את צורת החיים הכלכליים כרצוננו, מה שאין כן בארץ. אם זה נוגע להסדר היחסים בין כל חלקי האוכלוסייה של העם הרי אנו כאן הבעלי- בתים ובידינו לסדר את המשק באופן מחושב לטובת כל האוכלוסייה. יש בידינו למנוע בעד ההתחרות וצבירת ההון מחד, והתדלדלות ההמונים כתוצאה מזה, גם מבחינה בין-לאומית חשוב מאוד שנעריך את מקומנו (ארצנו) ותפקידינו בתוך האינטרסים הבין-לאומיים. בגורלנו נפלה הארץ על חוף חצי הכדור המערבי ושימש מעבר משלושת היבשות הכי חשובות בעולם. השלטון על הארץ הזו נחשב כמפתח לשלטון על כל היבשות הנזכרות ומשום כך המשטר העולמי הקפיטליסטי-אימפריאליסטי לא יתכן שארצנו לא תיגרר למלחמה שבין המעצמות האימפריאליסטיות. זוהי מבחינה פוליטית. ומבחינה כלכלית - אי אפשר לנו להנהיג בארצנו אוטרקיה כלכלית. תלויים אנו בהרבה משוקי וחומרי העולם. יוצא אם כן כי משתי הבחינות האלה, מבחינה כלכלית ומבחינה פוליטית נהיה תמיד תלויים משרירות לבם של שליטי העולם הקפיטליסטי-אימפריאליסטי שיעשו בנו כאות נפשם.

     משקי ארץ ישראל כמשקים תכונתיים. לשבחה של ארץ ישראל יאמר שהיא הקדימה את כל העולם התרבותי הקפיטליסטי במשקיה הקואופרטיביים-קולקטיביים. אם בארצות קפיטליסטיות אחרות, האיכר הוא המתנגד הכי חריף למשטר הקולקטיבי, רואים אנו בארץ שרוב האיכרים קבלו עליהם מרצונם הטוב את צורת הקואופרטיב או הקולקטיב ולהסתכלותנו כאן לא חשוב כרגע אם זה נעשה מבחינה אידיאולוגית או מבחינה מסחרית. המשקים והקואופרטיבים האלה משמשים אמנם יסוד איתן למשטר הסוציאליסטי, אולם רק אז אם המשטר לא יתמהמה לבוא. באם כן יתמהמה אין לנו כל ערובה, שהקיבוצים יחזיקו מעמד. הדור הצעיר בקיבוץ והנוער הכפרי בכלל יברח אל העיר כי האדמה לא תוכל לכלכל את הדורות הבאים. ויתכן שסופם של הקיבוצים יהיה כסוף כל המשקים בסוציאליסטיים אוטופיסטים.

     כל מה שאמרנו יש לזה קשר ישר עם הקיבוץ הדתי. גם הקיבוץ הדתי חי באותו הזמן והמקום, כלומר :    באותם התנאים המיוחדים לכל תושבי הארץ. אסור לנו להסתכל אל הקבוצה של הקיבוץ הדתי כאל דבר שלם בפני עצמו ומזה להסיק שעלינו לדאוג רק עבור המסגרת הצרה שלנו ואז יצאנו כבר ידי חובתנו. כבר אמרנו לעיל שגם המסגרת (מלה מחוקה) אם תהיה הכי יפה והכי שלמה אין לה כל זכות קיום לאורך ימים. הן מבחינה הכלכלית והן מבחינה משקית. נתאר נא לנו לרגע שזרם העליה פסק לחמש שנים ח"ו, האם היו יכולים הקיבוצים להחזיק מעמד ?     יש עוד גורמים שאין כאן המקום לפרטם.

     אם מעוניינים אנו באמת לקיומו של הקיבוץ מוכרחים אנחנו להסתכל גם מחוץ לד' אמות שלנו, לא לראות רק את הטוב שהגענו אליו בפנים אלא גם על הרעה שמחוצה לנו, וללחום יחד עם כל אלה שהשקפתם על החיים הכלכליים - הפוליטיים דומים הם להשקפה שלנו, אחרת נשקפת לנו סכנה שקרה לאוטופיסטים.

 

                                                                                                  ישראל.

 

 

ד מ ד ו מ י ם

 

 

האפילו הרים החובקים את האופק

לילה ירד אטום ושחור

ולב מתלבט בלי אומר יביע

דמיון מעלה אבר, למחשבה יש דרור

 

נכאים יהגה אין סוף לאין סוף

קודר יחדד קול הגה והי

שמים ירדו שחורים כתהום

אין שלום - יניד שיא לשיא.

 

הבהירו הרים החובקים את האופק

מתוך הערפל בקע קרן אור

מי האיר ממזרח שמש-זהב

עזוז ותקווה, הד קול התור ?

 

האבקות איתנים לאור עם החושך

קרב נצח להם על פני כל היקום

עוד מעט ונגוז כל צל מהרים

מי תכלת הופיעו, איל ורום !...

 

                                      מ.ח.

                                עמק בית-שאן

 

 

                                        ***************************

 

ה ח ב ר ה   ו ה ח ו ק .

 

     כל אלא החושבים, שההחלטות המתקבלות בקבוצה אפילו כשהרוב מצביע עליהן הן תמיד נכונות וצודקות, אינם אלא טועים. מתוך שהרבה פעמים החברים לא נתונים היטב בעניינים והם שונים. הרבה פעמים מחליטים החברים לפי קנה מידה של סימפטיה לגבי החבר (שתי מלים לא ברורות) הסובייקטיביות, פרי הרגע שעלול להשתנות ולהתחלף, אז מתוך זה שהעניינים שעליהם החברים דנים מובאים לפניהם באורם הבלתי נכון. וכאן יש להבדיל בין היחסים ההדדיים בחברה במובן ההפחיות(?) ובין זכויותיו של כל יחיד באותה החברה, אם העניינים מסתדרים לפי הנטיות של סימפטיה והרגשות דומות וכו' - רעה גדולה היא. משטר סוציאלי אי אפשר לבנות על יסודות גרועים כאלה. משטר כזה עלול בכל רגע להתמוטט, כי הוא נושא בחובו קיפוחים מזכויות. משטר סוציאלי שהרוב קובע בו, צריך להיות בטוי נאמן להגשמת החוק והרעיון, שעליהם הוא מיוסד. ואסור לו לסטות מזה. החלטות היוצאות מהחברה, אשר מאשרות את רצונם של יחידים ע"י הסברות לא נכונות וכוונות אישיות אם כי הן מחיבות זמן מה - אין להן זכות קיום. לא הרוב המוטעה צריך להיות הבסיס בקביעות העניינים אלא החוקיות שבדבר. קבלת החלטות שבצורה כזאת מביאה את ציבור החברים לידי חוסר עצמאות וחופש ההבעה הכנה במקרים רבים. מעניין הדבר שהתורה חזרה ללמוד "צדק צדק תרדוף" למרות זה שציותה "אחרי רבים להטות" מלמד שרק אז יש תוקף לאותו הרוב באם הוא רודף צדק. על החברים להיות זהירים בהחלטותיהם שלא יבוא לידי חטא, וחטא בזה הוא גדול מאוד לפי הרמב"ם בשוגג על הציבור להביא קורבן ובמזיד לא מועילה אפילו תשובה. התקוממותם של יחידים נגד הרבים הוא ביטוי נאמן בהרבה מקרים להנהגה של אי צדק. החלטות הרוב תחת השפעות לא נכונות אישיות וכו' מסכנות את המשמעת בקבוצה, במקרים כאלה מחובתו של כל יחיד ויחיד ללחום ולא להסתלק בשום אופן מאותה החברה, ללחום בתוכה עד שהיא תכיר בטעויותיה ושגיאותיה. אמצעי עונשים נגד הלוחם בשטח זו לא משנים בכלום את העובדות של עוות הדין. הרבה מכשולים באים גם מכאן שהמוסדות בהחלטותיהם הבלתי זהירות מביאים את החברה לידי התמרדות גלויה או פסיבית, אשר מתבטאת באדישות לכל מה שמתרחש מסביבה. לפעמים יראה החבר בהחלטה מעין זו כאילו הדברים מכוונים כך שהחבר יבוא לידי עבירה בכדי שבתוצאה מכאן הוא יבוא על עונשו. וכאן יש להזכיר שתי ההשקפות שמהן נובעת גם כן התקלה בחיי הקבוצה. א)- העמדת הדגש העיקרי על ויתור מצד היחיד לטובת הקבוצה. ב)- ויתורה של הקבוצה לטובת החבר. לאמיתו של דבר צריכים להיות שני כוונים משלימים אחד את משנהו בחיי הקבוצה!.

א)-במרכז של קיום הקבוצה עומד הפרט. ב)- במרכז קיומו של הפרט עומדת הקבוצה.

     במקרה שאין הקבוצה מתעניינת בצרכיו החיוניים של החבר וכן להפך, מוכרח לבוא לידי תגובות. זה מתנקם אחר כך בכל מהלך החיים בקבוצה. כשם שאסור ליחיד להיות תקיף נגד הקבוצה, כך אסור גם לקבוצה להראות את תקיפותה כלפי היחיד. אסור להראות לו את חוסר אונו בקביעת העניינים, אסור להראות לו שהוא רק בורג במכונה, שהוא משועבד לכל ומשולל כל עצמאות, אסור שחלק מהחברה יהנה מכל הזכויות והחופש בזה שדעתם בקביעות העניינים תהיה מכרעת וחלק שיהיה משולל מכל זה.

     רק משטר המסתמך על חוקים שאינם פרי הסובייקטיביות הוא יכול לבסס את קיומו. חוקים שאין לשום יחיד וציבור לפגוע בהם מעין זה של "מה דסני עליך לחברך לא תעביד".

 

                                                                                                       ברוך א.

 

+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

 

ד ר ך   א ג ב*.

     לפנינו שני נוסחאות של ההצעות לתקנון "הקיבוץ הדתי". ההבדל בין שני הנוסחאות בא לביטוי בסעיפים הקובעים את יחסנו אל הפוה"מ. הבא ונקרא את הסעיפים האלה. היסודות שאין בהם מחלוקת כלל הם :     תקומת האומה והחיאתה במובן הכלכלי והדתי תרבותי, על בסיס התורה, ע"י ישוב הארץ, חיי עבודה וחיי חברה מתוקנים (השלמת הצדק הסוציאלי) מהווים יסוד למגמתו ולפעולתו של הקיבוץ הדתי. ביצירת ציבור דתי פועל ובונה עם מוסדותיו המתאימים לכל שטחי החיים, הננו רואים את הדרך להגשמת השאיפות היסודיות הנ"ל. עד כאן יסודות. ואם כן מי הם חברינו בהגשמת הרעיון ומי הם הגופים שאנו פועלים אתם או בתוכם כדי להגיע למטרה ?    ההצעה הראשונה רואה שהפוה"מ הוא הוא הגרעין היסודי לציבור הזה ואת הקיבוץ הדתי כחלק החלוצי של התנועה ושאיפת הקיבוץ הדתי לצור במסגרתנו את חיי ההגשמה של תו"ע. ההצעה השנייה יוצאת מנקודת מבט אחרת ואומרת שלא כל הפוה"מ אלא רק הקיבוץ הדתי מהווה את הגרעין לציבור הדתי הנ"ל ואם כן מהו הפועל המזרחי לנו ?    הוא המסגרת הפוליטית אשר בתוכו הקיבוץ פועל ומגשים את שאיפותיו.

     ולדעתי אין הפועה"מ מפלגה פוליטית אלא הסתדרות של פועלים דתיים שהבריח התיכון המאחד את כולם לחטיבה אחת הרי זאת (ורק זאת) המלחמה בעד קיומו של הפועל הדתי בארץ מלבד היסוד היחידי הזה אין בין כל הגופים שבתוך ההסתדרות מגמה ושאיפה אחת שתאחד את כולם. (משום כך אפשר ורצוי מאד בשביל ההסתדרות שתגדיל את שורותיה ע"י הכנסה לתוכה את כל האלמנטים של הפועלים הדתיים בישוב, מבלי לשים לב אם הטלית שלהם היא כולה תכלת). ועתה, אם נקבע שהפועל המזרחי היא הסתדרות ולא מפלגה הרי לא נכון להחליט שההסתדרות הזו של ההרכב הרבגוני שבה ועל כל הצורות של גופיו השונים בעיר ובכפר. הוא יהווה את "הגרעין היסודי" לציבור שאנו שואפים ועמלים ליצור אותו. כי הלא אף מחברי ההצעה ידעו שאין אנו רוצים שהציבור שלנו בעתיד יהיה מחוסר צביון אחיד, שזו היא תמונת ההסתדרות כיום. ואם כן חלה אי אפשק (אי אפשר?) שגוף חברתי בעל צורה קבועה ומגמה ברורה - הקיבוץ - יהיה "חלוץ" של גוף בלתי ברור, של הסתדרות פועלים.    

     ועוד, מדוע אין הקיבוץ הדתי חלוץ של "הפועל המזרחי" ? - היות ואין חברי הקיבוץ הם יוצאי חלציו של הפוהמ"ז בארץ אלא אנשים שבאו מחו"ל עם השקפת חיים מסוימת וההכרה וההשקפה הזו היא שהביאה אותם אל ה"קיבוץ הדתי" מבלי שיזדקק תחילה אל הפוהמ"ז. ויהיה זה פרדוקס :    השאיפה לחיי חברה מתוקנים שאין החבר מוצא אותה בהסתדרות היא היא המביאה כאל המקלט החברתי היחידי - הקיבוץ. ומי הוא חבר ההסתדרות ?     זה שלא נוח לו המשטר הקבוצתי ולא נכנס אליה מתחילה, ואם כן נכנס הרי כעבור זמן מסוים שחי בתוכה עומד הוא ועוזב אותה ונכנס אל ההסתדרות אשר אינה דורשת מחבריה יותר מאשר לשלם מסים. אנו רואים איפוא את הבעיה הזו מנקודה לגמרי אחרת ואולי מנקודה הכי נכונה וריאלית. הקיבוץ הדתי והסתדרות של הפוהמ"ז הם במובן זה תרתי דסתרי.

     ואם תמצא לומר : הפועל המזרחי - כוונתנו לזה ש ב ח ז ו ן, בתמיה :    אם בחזון - חברים אנו גם ליהדות הצרופה כולה ואולי גם לטוב שבאנושיות כולה. כי בחזון הכול שואפים אל הטוב והיפה וכי פליגי, הרי רק על האמצעים והדרכים המובילים אל המטרה הזו והמבטיחים אותה לאורך ימים. (משום כך כה הרבה שמות למשטרים). וכן לא החזון הוא הוא המאחד את האנשים אלא דבר יותר ממשי. ומה היא הממשיות המאחדת את כל חברי הקיבוץ ?    הוי אומר: המשטר הקיבוצי בפועל, צורת חיים האחידה המשותפת לכל חבריה, והוא ההווי שלנו, משטר החיים השתפני, הוא הוא המבדיל אותנו מכל העולם שמחוצה לנו ואף מהפועל המזרחי. מהי איפוא עמדתנו אל הפועל המזרחי ?    עמדתנו היא עמדת גוף דתי מאורגן בתוך הסתדרות הלוחמת בעד קיומו של הפועל הדתי. מלבד זה רואים אנו בו רק סיסמאות מעורפלות שכל ציבור או יחיד מפרש אותם כרצונו ולמעשה אינן מחייבות אותו ללא כלום.

     יוצא שאין אנו "חלק" התנועה ואף לא "החלק החלוצי" שעליו לכבוש ולישב את הארץ בשם התנועה כביכול. אין אנו כת טהורים רוצים להסתייג ולהסתגר מכל העולם הסובב אותנו ולחיות את חיי הנזירות כעל אי חברתי בתוך ים החברה הסוער. אין אנו רוצים ליצור רק בתוך מסגרתו את תאי ההגשמה אלא אנחנו תנועה פוליטית בעלת השקפה ברורה על יחסי החברה ועל הדרכים לתיקון חיי החברה. תנועה אשר חיי (חיה?), אפילו במשטר הקפיטליסטי, חיי שיתוף ושואפת שהחיים האלה, שהם עדיין קניין יחידים, שיהפכו לקניין הכלל וקניין הציבור כולו. אם ימצאו מחוץ לצורותינו, נגיד הפועל המזרחי, חברים שהם תמימי דעה אתנו, אז נצטרך לעיין ולקבוע את עמדתנו אליהם.

 

                                                                                                         ישראל.

*. הדפסנו את המאמר הזה היות ויש בו גם היום דברים אקטואליים.

 

פ י ר ו ר י   מ כ ת ב.

 

     יש ושתיקה מתמדת על חיינו ובמרוצת החיים מתקפלים אנו פנימה. "לא נחשוב כעת, המצב בחוץ דוחה את כל השאלות הצדה - נשתוק". ושתיקה כזאת עברה בינינו. ברצוני כיום, בכל זאת, לנגוע במיתרי העומק ולהקשיב קצת לחשבון הימים. לא שכחת ודאי את השאלות שנתעוררו לפני כמה חודשים בקבוצה. הלא אתה הרגשת הכי טוב את הסערה המתקיפה אותנו בתאונות חברתיות ובאי אמון בתיקון כל שהוא. חיפשת לתת לי להבין את זה שאתה בעצמך עוד טרם הבנה. רק החילות להרגיש ש"משהו" מוכרח לבוא, כי "האם אפשר עוד הלאה לשתוק" ?    וכך אמרת: "הקבוצה זקוקה לזעזוע פנימי עמוק שכולם יבינו וירגישו שאי אפשר סתם ככה לחיות בכוח האינרציה. מוכרח לבוא גיוס של הכוחות הקונסטרוקטיביות להטבה ולמסירות. ואתה האמנת וגם אני נסחבתי אחרי אמונתך. ובאמת נשתתק בי הגעש הרגשני הזה שכל כך טבעי הוא לנו "הירוקים".

     כיום מסתכל אני בלוח הימים ורואה, שוב חזרנו על אותם הדברים, לא בא הזעזוע ושום דבר לא השתנה. רק באו ימי עבודה וגם אצלנו הגלגל חוזר. יודע אני שלא דברים קטנים הם "השאלות". מכיר אני את הדרמה האנושית אשר מתגלית במסגרתנו המצומצמת. ובכל זאת אינני יכול להסכים באדישות הממושכת הזאת ולשכוח את זה שכל כך קרוב לי. הנני מסתכל במערכות החיים וצולל לעומק נשמתי ומוצא שהחשבון לא בסדר. לא זאת צריכה התנהגותנו והגבתנו. אף פעם לא נגיע לימים האלה ול"מחר" הרבגוני הזה, אשר מלטף את כל אחד מאתנו ולוחש לו - ח כ ה !

     "יבוא גילוי חדש... עד נחשוף אורות מקרבנו... עוד נמצא דרכים ללכת...". הריאליזם היבש קצץ כל אפשרות של הליכה של מעוף. שכחנו שיש אמת מעל "המציאות" שנהייתה למידה היחידה במחשבותינו. אתמול מרדנו כי האמננו באדם, בטוב הגנוז שחי בנו, ואמרנו להוציא לפועל את הפוטנציה הקיימת במסתרים. כעת אחרי תקופה קצרה נסוגנו אחור והסכמנו לחיים כמו שהם. "כאלה הם חיינו", כזה הוא האדם שדומים מאד בסגנונינו. לא ידענו לשלב חלום במציאות תוך הליכה יומיומית. מכריזים אנו על מסגרת קבועה ומצד שני לועגים אנו לעצמנו "הגבעה".

     ויש מי שאומר : "אחראיות דבורית" (ציבורית?), "דעת הקהל", ואז אני מרגיש את השניות בדברים את הדואליזם הלוחם בנו, מצד אחד אכזבה ואדישות ומצד שני מתיחת צעיף של קביעות. וכך מסבכים אנו אחד את השני במעגל צר בדרישות ובחובות אשר לא נובעות מהבנה עצמית ומסירות מרצון חפשי ומתשוקה פנימית.

     ומה תגיד למסקנה כאובה כזאת: "צריך להביא את המצב עד לידי אבסורד". האם יש עוד מצב יותר שפל וטפל ?    הלא זה צריך היה לזעזע !.

     חברה מסובכת יותר מדי וקשה להביא אותה לסיסמה האחרונה, איפוא שאין מנוס מעובדות קיימות. תמיד נפתח איזה שער צדדי, איזה תריס פרטי וה"אתה" וה"הוא" וה"אני" נעלמים מחוג הכלל.

     איך להביא את האדם להקשבה ולהבנה ?

     אדם קרוב לעצמו. כשמישהו "אחר" התנקש ועברה עליו אותה המלחמה הפנימית. מה שאתה לימים עברת לא הבינות אותו. רצית גם אתה להראות שדעת הקהל מחליטה וקובעת וגם אתה לא הזדעזעת רק ויתור גדול דרשת מ"השני". האם לא נצא כבר מהמעגל הצר של סידורים ומעשי יום-יום ?    האם אבדנו את האפשרות זאת המסוגלות לראות מדיסטנציה אפשרית את האדם שחי בנו ?    הלא מקוצר רוח נעמדנו והשלכנו את הכל לזרועות ה"מציאות" כי רצינו לנו לרגע ?

     אם יחסר הרטט הפנימי והתשוקה הנפשית אף פעם לא נזדעזע. תחת קרום המציאות הכללית הכבושה צריכה לזרום רוח דינמית מתקדמת. יד ביד עם הבגרות והניסיון צריכה לבוא ההתגלות הפנימית של רצון רענן לחדש. אבל איך באים לרטט הפנימי הזה ?    איך מביאים את הציבור לזעזוע ?!

     המלה מובילה תנועות ופרטים ליצור וללכת ואנו שותקים...גם השיחות שלנו משותקות. בין השורות קופאות נפשותינו ומסביב דממה ושקט.

     מלה גואלת נחוצה. דברים שיגלו אפשרות של הקלה. מלה מלבבת ופותחת דרכים חדשות, מלה הבוקעת מהעומק.

     אלה ההרהורים על סף היובל השש-שנתי שלנו. כאילו מהשתיקה הזאת עולה עוד שביל צר למעלות הימים ?רוך (ורוח?) מרחפת מעל האופק המעורפל, ומכה גלים בפנים: תן נשמה !    תן ידיים !    כל זמן שבוער הנר !!!

 

א.      ב...

 

 

עלון פנימי לביטוי החברים

 

על    דא    ועל   הא

 (אין תאריך)            למתלוצצים

 

יש אולי בקבוצה כמה וכמה שטחי חיים שאפשר למתוח עליהם קו של ביקורת. אולם בתור חדש אני חושב שצריך אני להיזהר מאוד מאוד, היות ואפשר לטעות בנקל ולראות כמה דברים באור בלתי נכון, וע"י  כך להוציא עליהם משפט מוטעה.  אם אני לוקח לעצמי רשות לביקורת, הרי ראשית מפני שיש לזה קשר אתנו החדשים, ושנית זהו חזיון אשר כולם יודעים שהקבוצה סובלת ממנו ולמרות זה לא רואים נטייה להיטיב.

כל התחלה קשה, כלל ידוע מזמן.ולכן כל חבר שבא מחו"ל ונכנס לקבוצה הרי הוא מתאקלם (אחד פחות ואחד יותר) בקושי. זה תלוי מובן ראשית-כל הכשרתו ומהתכוננתו ל"מציאות" הא"י  ובמידת הסתגלותו הטבעית לתנאי חייו החדשים. דרך כלל באה הסתגלות זו בקושי גדול מטעמים מובנים שאין צורך להתעכב עליהם. בתנאים כאלה מסתבר על הדעת שהחברים הנמצאים כבר מזמן בארץ ובקבוצה יעזרו לחברים החדשים בהתאקלמותם. במה יכולה להתבטא העזרה?     לא בדברים גדולים וגם לא קשים. רק פה ושם הסברה נכונה . פעם תשובה על המקום וקצת התעניינות . לדאבונינו אנו רואים פה משהו אחרת לגמרי . לא רק שאין מסבירים אלא שההסברה לא בכיוון הנכון. יודע אני שפה, לאור המציאות, יש לשכוח הרבה מהחלומות הנשגבים שלנו מחו"ל בהם חונכנו. אולם זה עוד לא משמע שכאן מצווה לצחוק וללעוג לכל מה שמתרחש בחיינו בלעג זול ביותר.

איומה היא ההשפעה עלינו החדשים , ובלי הבדל אם זה חבר עם וותק הכשרתי ובגרות רעיונית או צעיר בלי זה. זה עלול לערער אצל הצעיר את אמונתו,  גם הספציפית , גם בציונות וגם במדריכיו. חברי הקבוצה המתלוצצים כך ביניהם יראו את זה אולי כלצון  גרידא, אול בשמעו שיחה כזו הוא נבהל ממש, לדעתי השפיע כבר חזיון זה בהרבה מאוד לרעה על החדשים וכל זמן שאפשר עוד לתקן - אין להחמיץ אף רגע כדי שלא יהיה מאוחר. אמנם שעת חירום עכשיו ויש כל מיני דאגות - אמר מישהו, חשובות יותר-

אולם  אם "העולם יישאר עולם” הרי זאת בעיה העומדת ברומו של עולמנו.

                                                                                                 נתן

                                                                                           

 

                       איך תיארתי לעצמי את חיי הקיבוץ  

 

השאלות שאגע בהן במאמר זה לדעתי נקודות השראה בשביל הרבה דברים , וכל עוד לא יבוא פתרונן לא יתמו העזיבות והאכזבות של חברים שונים בקבוצה.

כשבחרנו בקיבוץ כצורת חיינו בארץ. עשינו את זה כשלילה למצב הקיים המאפשר עול המבוסס על "כל דאלים גבר". משטר זה משאיר את החלש להיות מכשיר בידי החזק. בקיבוץ ראינו את חיסול המשטר הזה. ונשאלת השאלה: הבאמת חיסלנו את הבדלי המעמדות בקבוצה   או ממשיכים אנו במשטר הקודם רק בכסות אחרת. לדאבוני עלי להגיד, כי עוד לא השלנו מעלינו את כל הרע שבמשטר הקודם.

חבר חדש שהגיע לפני כמה שבועות יכול להתבטא: "כפי הנראה חבר טוב הוא כזה שיודע היטב להסתדר" . פירוש הדבר: מי שמבין להסתדר- טוב לו ובאם לאו - צפוי הוא ליחס לא נעים. העניין מתבטא אמנם בדברים שבקטנטנות, אולם בל נבוז לקטנטנות, כי הם הגורמים המכריעים להגדלת האי- ההבנה יותר מאשר משפיעים הדברים הגדולים. כגון: נעליים, הלבשה, או למשל בשכון: הנה חבר חי לו בכל הנוחיות, בגלל זה הוא מסוגל לכבוש (או לסחוב) את החומר לרהיטים הגדולים ולעומתו השני - בגדיו מתגלגלים מחוסר מדור כלשהוא, ולאו דווקא מעצלות אלא מחוסר אפשרות.   גם בשעת העבודה, כי מצד אחד רוב החברים מתאמצים עד גבול יכולתם האחרון, מצד שני "מצליחים" חברים להשתמט בתירוץ זה או אחר. ושוב קטנות: באנו לקבוצה לשם חיים של שוויון ככל האפשר ובמטותא מכם: אם ישנם חברים בעלי כסף פרטי המשתמשים בו לפי ראות - עיניהם והולכים לקולנוע מתי שרוצים, בו בזמן תמצא חברים אשר במשך שנה לא יגיע תורם לראות סרט- האין להצדיק את הדעה המפורסמת על הקיצוץ?    שמי שיש לו דוד עשיר  יכול להיות קיבוצניק טוב, כי יכול הוא לנסוע ולעשות מה שהוא רוצה ? !

ואני שואל את החברים העושים את זה , באיזה זכות מוסרית הם מרשים לעצמם להינות מכספם הפרטי בו בזמן שחברו עובד כמוהו ונותן לקבוצה כל מה שביכולתו הוא משולל מכל זה ?   הרואים הם את הגשמת האידיאל הקיבוצי רק בחדר אוכל המשותף?    ובכל שאר שטחי - החיים יישארו הבדלי המעמדות כמקודם ? !    אינני נוטה לראות  את סיבת הימצאו של חבר בקבוצה בפחד מהעול הקשה שבחיים הבודדים, היות ורבבות חיים מחוץ לקבוצה. אולם זה דווקא ממריץ אותי לחקור את סיבת החידה הזאת של סטייה על כל צעד ושעל.

רצוי שהחברים יתעמקו בבעיה זו בכדי למצוא את התרופה לעזיבות ולהתאכזבויות.

לפני כמה חודשים גללו את הפרשה הזו ואפשר היה לחשוב שהדבר בא על תיקונו, אולם הוא עוד הולך ומקיף חוגים יותר רחבים ואפילו חדשים נלכדים ברשת זו.

הגיע הזמן שנבער את הרע מקרבנו.

                                                                                                ד.

===================================================================

 

ע ו ל   ה ת ו ר ה   ו ה מ צ ו ה.

 

(מחוק...) השאלה הדתית בקבוצה למרות זה שכל

(מחוק...) דש בה עד היום לא מצאה פתרונה ובמקומה

עומדת. אבל לא על זה ברצוני לדון.

יבואו חברים יותר מוכשרים לזה ויקבעו משפט.

     ברצוני רק להבליט כמה עובדות, שהתהוו בזמן האחרון בקבוצה ושיכולות לתת לנו מושג עד היכן הגענו ועד כמה שדרוש תיקון.

     חיים אנו לדאבוננו הרב בסביבה שלא לפי רוחנו.   הישיבה ובית הכנסת נאבדה השפעתם על מהלך חיינו. וגם אנו בעצמנו לא באנו מזוינים במטען רוחני-נפשי עד שנוכל לעמוד בפני נחשול לזרם החופשי הפועל נגדנו.

     יש הבדלי דעות בעניינים יסודיים בין חושבי מחשבת הקבוצה הדתית אצלנו. לפי דעתם של חלק חשוב  מחברינו. אסור לוותר על כל מצווה. אפילו כזו שאדם דש בעקביו. כי ויתור כלשהו חותר תחת יסודותינו. לפי דעה אחרת שנובעת מהתנהגות אין לנו כנראה להקפיד על דברים קטנים ביותר, והעיקר לקיים את היסודות שברעיון, כי הם קובעים ביותר את עצוב חיינו. ויש גם מי שאומרים : אסור לנו להעלים עין מהמציאות שהיא הקובעת גם בדברים יסודיים ועיקריים בחיינו. הצד השווה בשתי הדעות האחרונות היא גמישות בקיום מצוות מעשיות.

     יש לציין כי בכל שטחי החיים בקבוצה שוררת במידה מסוימת איזו שהיא משמעת לעומת זה כאן המצב הוא בכל רע. בבחינת "איש כל הישר בעיניו יעשה". ומדאיג ביותר הוא זה שחברים כבר הורגלו אפילו לא להגיב אף אם זה פוגע בעיקר חיינו. והנה יוכיחו לנו המעשים בעליל, עובדות מחיינו היומיומיים: שני חברים מוצאים לנכון לסדר תרגילי איתות בדגלים בשבת. אחרים מסדרים תרגילי אמון בשבת כביום חול. אני שואל: למה אנו לא נזהרים קודם על "והיה מחנך קדוש"?    נודה ולא נבוש כי האווירה בשטחים אלה היא די פגומה וחיינו לא מרגישים. הנה עוד עובדות שיכולות להוכיח, ביום כשהרבנות הכריזה על יום תפילה התאספו כמה חברים בשעה חמש להגיד תהילים. לפני שש בא התורן והעיר כי זמן ארוחה הגיע ומובן היה שצריכים להפסיק. אבל לעומת זה אם סדרו קולנוע בחדר האוכל מובן היה שיכולים לחכות כשעה ולהתפלל בחוץ. עובדות יומיומיות של זלזול בנטילת ידיים ללחם, בברכת המזון, בתפילת מנחה ומעריב.

     עובדה של דיון על עבודה בתשעה באב, עצם העובדה של הדיון יכולה להראות לנו עד כמה שהסטיות בשטח זה הופכות לעינינו למעשים בכל יום, לשיגרה רגילה שאף הדיון בה וההגבה עליה מתחילים להיות נושאים משעממים ובלתי אקטואליים.

 

     רוצה אני במלא האחריות לקבוע, כי באם המצב העכשווי ימשך - מי יודע עד היכן נגיע.

     ילמד אותנו הנסיון איך שהקלות מתחילה להקיף רק דברים קלים, ולבסוף היא כובשת את הכל. האדישות בשטח זה עלולה להרוס את שארית התקווה בחידוש חיינו המקוריים, בתיקונם על יסודות דתיים בל יתמוטטו. באם לא זה מהי הערובה לקיומנו, "אם השתות יהרסון, צדיק מה פעל ?"    מה הועילו אם כן בקיבוץ דתי ?!

     עלינו להכניס זרם בריא לתוך מחשבותינו ומעשינו.

     אחד היסודות העלולים לשנות את הדברים לעיל הוא להחזיר עטרת התורה ליושנה, ולא די במחשבה אלא גם במעשה. תשובה למקור מחצבת היהודית המקורית. חזרה לבאר חייה של אומתנו שממנה שאבנו כוח ועצמה בעבר, והיא גם גורלנו בעתיד.

     תורה בשלוש משמעות (משמעויות): מחשבת התורה, קיום מצוותיה ועיקר למוד התורה. אווירה זו היא היא שתדחה את כל הצללים מפנינו, צללי חושך של העם-ארצות ובורות שעושות בנו שמות. עלינו להשתנות לא דבורים גרידא על תרבות כי אם ע"י חוגים אשר יקבלו עליהם את העול המעשי של למוד התורה ולא רק בשיעורים כי אם בהתמדה יומיומית בבחינת "והגיתה בם יומם ולילה" כי "גדול תלמוד המביא לידי מעשה".

 

                                               יעקב - ישראל.

 

 

ב תו כ ן :

א)- בעקבות הזמן            -              ד. צפורי

ב)- ברשות היחיד            -              משה-חיים

ג)- הקה"ד מבחינה

     כלכלית-פוליטית        -               ישראל

ד)- החברה והחוק           -               ברוך א.

ה)- דרך אגב                  -               ישראל

ו)- דמדומים (שיר)      -                   מ.ח.

ז)- למתלוצצים           -                    נתן

ח)- איך תיארנו חיי קיבוץ-                 ד.

ט)-עול התורה ומצוות -                      יעקב-ישראל

י)- פרורי מכתב         -                      א.ב.             

===================================================================

 ( חזור לראש הדף )



 

ב"ה, כרכור-כפר עציון                      ק ב ו צ ת   א ב ר ה ם               ערב ראש השנה תש"ד

 

 

לקראת השנה החדשה

 

שנה סוערת הייתה לקבוצתנו שנת תש"ג. הקבוצה עמדה במבחן קשה מאוד. התמצא עוז בנפשה להעפיל אל ההר, בלי הכשרה מתאימה ובלי הכנה נפשית. התחליט לעלות למקום קשה הדורש דריכות חלוצית מתמדת במשך שנים, סבלנות ומרץ נעורים ? התסכים להיות מבודדת מישובים אחרים בים של שונאים לזמן ממושך ?    התקבל עליה עול כלכלי מעיק להרבה שנים ? במשך חודשים אחדים הייתה במחנה האבקות קשה. היו שוללים והיו מחייבים. היו ויכוחים סוערים והיו לבטים רציניים. ולכל אחד נימוקים חשובים שאין לסתור אותם בקלות.

     ההכרעה נפלה והקבוצה עמדה במבחן. היא החליטה לעלות להרי חברון. אין כל ספק שבהכרעה הזו השפיעה בעיקר ההכרה כי תפקידה העיקרי של הקבוצה הוא לסלול דרך לפני העם, לכבוש את השממה ולהפכה למקום ישוב. אסון הגולה הוא שחיזק את ההכרה ונתן לה יתר תוקף. כי מול האסון המחריד שקרה לנו בארצות אירופה מופיעה כל פינה מיושבת בארץ ישראל כאי הצלה מאושר, לנו הנמצאים בארץ ועוד יותר לשרידי החרב שארץ ישראל נשארה עבורם זיק האור היחידי להחיותם ולהחזיר להם מקצת האמונה בעתיד.

     ויצוין גם זאת. למרות ההאבקות הקשה יצאה הקבוצה שלמה ובלתי ניזוקה. עדות לנו הדבר שהגענו למידה גבוהה של ליכוד חברתי וקשר החבר לקבוצה. ולכן שימשה ההאבקות לא גורם של ירידה חברתית כרגיל, אלא שלב של עליה מדרגה לדרגה. לא מעט קבעה כאן העובדה כי ההאבקות הייתה למען העליה להתיישבות. כולנו רצינו לעלות להתיישבות ובסוף זכינו לעליה משולשת, לעליה על אדמתנו, לעליה על ההר ולעלית הנפש.

     עלינו לכפר עציון מתוך החלטה איתנה לתת ממיטב כוחותינו למפעל. התחזקה האמונה כי האדם כנושא המפעל יכול במרצו הרב, ביוזמתו הרחבה ובהתמסרותו הבלתי מוגבלת לחולל פלאות, פלאות גם באיזור של סלעים וארץ צחיחה.

     עברה חצי שנה מיום העליה ואפשר לומר כי היא לא הכזיבה אותנו. הצעדים הראשונים שעשינו להשתלט על המקום הוכיחו כי אכן איתן רצוננו להמשיך במפעל עד הגשמתו.

     כולנו יודעים, עוד רבה הדרך לפנינו. הרבה עמל ויגע נצטרך עוד להשקיע עד שנגיע לגמר השלב הראשון בבנין המשק. בקרוב נתעמק בנטיעות, נתחיל ברפת וגן ירקות, וכו' . הפעולה היותר קשה תהיה להוציא לפועל את עבודת הבניין והספקת המים. החלטנו לעשות את כל המאמצים בכדי להעביר את כל הקבוצה למקום התיישבותנו עד סוף שנת תש"ד, כי אחרת צפויות סכנות מרובות להתפתחותנו. ודא עקא. המצב התקציבי לא מאפשר סידור שיכון לכל חברי הקבוצה. הקבוצה תצטרך לפתח כאן את יוזמתה המקסימלית, כדי שתוכל לחסל את מחנה כרכור עד תום השנה הקרובה.

     ואם בשנה זו נקדיש את עיקר מרצנו לפעולות התיישבותיות-משקיות, אל לנו להסיח את דעתנו משליחותנו כנושא דגל של תורה ועבודה. כעת אנו משקיעים את עצמנו בבניין ויצירה משקית כבושית  מתוך הכרה כי זהו התפקיד הגדול של דורנו. ויחד עם זה, אסור לנו לשכוח אף לרגע את צו התורה : "והיה מחנך קדוש". הצו הזה צריך להיות תמיד חדור בקרבנו ועליו להטביע את חותמו על כל פינות חיינו. במידה שנדע להגשים את העיקרון הזה במחננו, יהיה בנייננו חסון יותר וחזק יותר.

     חובה עלינו לשנן השכם והערב את היסוד הזה, משום שבאופי העבודה שאנו עושים עכשיו אורבות סכנות להשתקע בעולם המעשה עד כדי שכחה גמורה של יעודנו כחלוצי היהדות הנאמנה. עלינו לשמור יפה על הגרעין הרוחני שלנו בכדי להיות מוכשרים בבוא הזמן להצמיח ממנו כוחות רוחניים רעננים ליצירה ישראלית מקורית.

 

     בחוץ תשכל חרב ותשתולל המלחמה ובפנים נתעסק בנטיעות, בניין ובעיות רוחניות ? - היש הצדקה למעשינו אלה בשעה שמיליונים אנשים שופכים את דמם לשחרור העולם ממפלצת הרשע הנאצי, זה האויב האיום ביותר של עמנו ? - י ש  ו י ש ! הגורל העמיד את עמנו בדור הנוכחי בהרבה חזיתות, שכל אחת מהן תכריע את עתידו וקיומו: המערכה העולמית נגד היטלר, המערכה על כיבוש הארץ, המערכה להגנת הארץ מפני אויב מבפנים, המערכה הרוחנית על נפש העם. בכל ארבע מערכות אלה נותן מחננו את חלקו. אולם רצתה ההשגחה שחלקנו במערכת כיבוש האדמה תהיה גדולה ביותר. ביחס לעמנו יש קשר עמוק בין מערכת הדמים העולמית ובין מערכת הכיבוש שלנו. מאורעות  הזמן האחרון הוכיחו שבלי הבטחת מולדת אין תגמול לסבל האיום של עם ישראל בתקופה שלנו. רק בניין בית לאומי לרבבות רבות הוא שיוכל לתת פיצוי מינימלי לאסוננו בארצות הגולה.

     מפלת היטלר אינה עדיין ניצחוננו. אנו חלוצי כפר עציון, מנרה, באר (בארות?) יצחק ועוד ישובים כאלה, משוכנעים כי עבודתנו הכיבושית היא המערכה החשובה למען הניצחון של עם ישראל, למען הבטחת עתידנו. את העבודה הזו נעשה בנאמנות, מתוך הכרה ברורה שאנו משלימים את עבודתם של אלפים רבים, חיילי ישראל הלוחמים בצבאות הברית נגד המפלצת הנאצית.

     ייתן ד' לנו כוחות להמשיך במפעל עד הגשמתו ונזכה לראות בקרוב בישועת ישראל וכליון הרשע !.

 

                                                                                                             שלום.

 

===================================================================

ס י כ ו ם   ו צ י ו נ י   ד ר ך .

 

     השנה שאנו מסיימים אותה הייתה שנת רבת משמעות בתולדות קבוצתנו. בשנה זו פשטה קבוצתנו את צורתה הקודמת כמחנה עבודה במושבה ולבשה צורת קבוצה הנאבקת על הקמת ביתה הקבוע והמשק המפרנס את עובדיו. רק לפני שנה הייתה עיקר מחשבתנו בתוכה בפיתוח המשק במושבה, בהרחבת הענפים הקיימים, ביסוד ענפים חדשים. רצינו לחרוג מהמסגרת הצרה של מחנה עבודה החי על עבודת חוץ, לצבור ניסיון, אינוונטר, וגם הון לקראת ההתיישבות המקווה. תוך שנה נאלצנו להפסיק במאמץ הגידול במושבה ולקבל על עצמנו את עול ההתיישבות הקשה בכפר עציון.

     קשה הייתה השנה החולפת כשנת האבקות בעד ונגד ההתיישבות ההררית. וגם המעבר ממחנה עבודה לפעולה התיישבותית-כיבושית, מאמץ הוא ללא ספק. שמונה שנות ישיבה במושבה יצרו מסורת ויציבות ידועה בחיים, גם כשכל הסידורים היו זמניים. החלפת יציבות זו שבחיים הזמניים באי יציבות שבשנות ההתיישבות הראשונות קשה היא גם כשהמדובר הוא בהתיישבות רגילה, במישור, שאיננה דורשת העפלה כהתיישבות בהר. התיישבותנו אנו דורשת הסתגלות לעבודה אשר לא הכרנוה מתמול, בעיות משקיות החדשות לנו והתפתחות אטית של ענפי המשק וצמצומם בשטחים ובאמצעי הייצור, שאפשר לראות בהם גם נסיגה וקיצוץ כנפיים לעומת הגוון המשקי במחנה העבודה שלנו. אופייה המיוחד של התיישבותנו המבוססת בשנים הראשונות בחלקה המכריע על הכנסה מעבודת חוץ, המוגבלת מתחילתה, יוצר גם מצב כספי שקשה להשלים אתו בימי המלחמה, עת המשק האינטנסיבי מכניס רווחים הגונים. גזירת הפילות לשני מחנות הוסיפה על הקשיים הרבים ועל הקבוצה יהיה להתגבר עליהם, אם ברצונה להתקיים ולבנות משק בארץ ישראל במקום אשר נועד לה.

     במצב זה הדורש סבלנות, מאמץ ויזמה עלינו להיזהר ולהישמר מכל משמר, מקיציוניות בהערכות המצב בהווה ובעתיד. בשעת דיונינו על קבלת ההתיישבות הזו, נתגלו בינינו מתנגדים ומחייבים קיצוניים. אלה כאלה לא היו מוכנים לזוז משלהם כקוצו של יוד. אלה כאלה עלולים היום לראות רואי שחורות, אם מתוך עקביות ואם מתוך אכזבה. לעת עתה שמרה הקבוצה על שלמותה ואין כמעט להצביע על קרבנות שנפלו בדרך לכפר-עציון. מעט העזיבות שהיו עד כה אינן עולות על ההפרשה הטבעית הקבועה של קבוצה בריאה. ברם סכנת רואי שחורות רובצת לא רק כחשש מפני עזיבות. לא פחות מסוכנים מהם הנשארים והנושאים בתוכם את חיידקי הפסימיות הדסטרוקטיבית, העלולה לעשות לאל כל מאמץ וכל יוזמה, העלולה להחניק כל נבט של התקדמות ויצירה בטרם ישריש וייתן מפריו לבעליו.

     על הקבוצה להעריך את המצב בו היא נמצאת הערכה ריאליסטית. הריאליות שבהערכתנו לא תוביל אותנו דווקא לייאוש. אנו נמצאים אמנם בהתחלה של בנין משק בתנאים מיוחדים, שאין לו מסלול ושחסרים לו הרבה מהתנאים הטבעיים כגון קרקע ומים. אולם דווקא ההערכה הריאליסטית - זו המאמינה בתוצאות העבודה, המאמץ והחיפוש המתמיד - אומרת שישנן דרכים, אשר לא נמצא בבת אחת, ליצור משק המתאים לתנאי ההר. הוא אמנם לא יהיה דומה בהרכבו ובחיצוניותו למשק בשפלה, הוא יהיה מגוון בענפים לא חקלאיים, אבל אין הוא מוכרח להיות משק מפגר כלל וכלל.

     המעריכים השוללים אינם עושים שרות טוב לעצמם ולקבוצה בהפצת אי אמונתם בהצלחתנו המשקית. במקום שאין אמונה אין לקוות להצלחה, ולא כל שכן ליזמה. אולם המאמינים אל להם לנצל את אמונתם לשלילת הצורך במאמץ ובויתור. על חשבון התקוות איננו רשאים להחליש את המאמץ או להגדיל את רמת חיינו בשטחים שאינם הכרחיים לשמירת בריאותנו וכושר יצירתנו. רק ראית המצב כקשה, אך כמבטיח לעתיד תוביל אותנו לתוצאות רצויות.

 

     בסיכום של שנת ההאבקות אנו יכולים לומר: מתחילה עמדנו לרגלי ההר ופקפקנו אם בכלל לעלות עליו. היום אנו נמצאים עליו. ישיבתנו בהר מחייבת אותנו -א) להסתכל בהר בלבד, כאילו השפלה לא הייתה קיימת בשבילנו. זה יביא אותנו לכבד כל יצירה והישג בשטח הענפים החקלאיים, שאמנם בהשוואה לשפלה הם נגטיביים, אך גם בהם ואולי עוד יותר בהם, יש משום סיפוק שביצירה. עמדה זו תביא לא רק סיפוק נפשי אלא גם הישגים כלכליים.

-ב) להשלים עם העובדה שהמשק בהר דורש שילוב עם ענפי מלאכה וקייטנות ולא לראות בהן עבודה ממדרגה שנייה.

-ג) להשלים עם העובדה שההתיישבות בהר דורשת בשנים הראשונות אורח חיים המתאים למקורות ההכנסה שלה ושאין לעבור את הגבלות הללו לפני שה...(מחוק) את המשק במצב התהוותו שבשנים הראשונות.

-ד) עלינו לדעת, שההליכה להר מביאה לידי כישלונות מדי פעם בפעם, אולם בנפילתנו אל לנו להשאר תלויים ונואשים. ייאוש זה יסיח את דעתנו שאנו נמצאים בהר וכישלון יגרור כישלון. הכישלון האפשרי לא צריך להחליש מרצנו להמשיך בהעפלה.

-ה) עלינו להסיח את דעתנו במשך שנות ההפעלה הראשונות מהרבה משאלותינו הפרטיות ולמתוח את עצמנו להצלחת המפעל.

 

     העולם כולו אחוז להבות. מליונים אנשים נפרדו ממשפחותיהם. מאות אלפים נתאלמנו ונתייתמו. מליונים יהודים באירופה הושמדו. ואלה ששרדו תקוותם ומחשבתם נתונה אך ורק לאותו הרגע בו תגמר המלחמה. אלפי יהודים נאבקים בחזיתות למען ענייננו המשותף. ואנו אנשים צעירים שנשארנו בעורף, אסור לנו לנצל את המצב הנוח הזה לרעה. לו הכנסנו בבנין נקודתנו את אותו המרץ וההתמדה והיינו מוכנים לאותו הויתור שאנשים אחרים בעולם, ובייחוד אחינו בגולה מוכנים לו, כי אז בלי ספק היינו יוצרים גדולות. נדע להעריך את העבודה הזו שאנו עושים כפירעון חובה לאחינו בגולה, המייחלים בצפייה נואשת למצוא מקלט במולדת הנבנית והמתחדשת בארץ ישראל.

 

                                                                                                                  שלמה.

 

 

 

ק צ ת   ח ש ב ו ן   ה נ פ ש.

 

 

     כשאנחנו ניגשים לעשות את חשבון נפשנו, אנו עומדים בפני תמונה מפתיעה. אין המציאות כפי שהיא נראית לנו חופפת את החזון, נדמה שהתחנה שהגענו אליה נמצאת בדרך המובילה להגשמת הרעיון. אפשר לתרץ אכזבה זו בתשובה ריאלית : הגשמה פרושה - פריטת רעיון גדול לפרוטות, והפרוטות משנתפרטו מטשטשות את שלמות התמונה. אבל אין תרוץ זה מרגיע את כל הטרוניות שבלב. נדמה שבכל זאת אנו שוכחים את העיקר ונוטשים את גרעין חזוננו. והיינו נוטים לאבד את הקווים, הצריכים להיות אופייניים  לחברה קיבוצית דתית אידיאלית.

     מה הם הליקויים בחיי חברתנו ?- אין צריך למנות אותם אחד לאחד. בשיחות שבין חברים תשמע תלונות רבות על חוסר חיים חברותיים מפותחים, ירידה תרבותית, על חוסר ויתור ועמידה על קטנות ביחסים שבין חברים, על השתמטויות ממילוי תפקידים, אדישות, וכו'.

     נראה לי שמקור הנגע הוא חוסר חוט האמונה, המאחדת והמפעילה למעשים גדולים. כולנו מודים בעקרונות החלוציים, שאותם אנו רוצים להגשים. אבל חסרה לנו אמונת נעורים תמימה המלכדת את הציבור ללכת בהתלהבות ועוז רוח לקראת הגשמת הרעיון. נדמה לנו, שלאנשים מבוגרים, מעשיים, לא נאה להתלהב. "כבר עברנו את הגיל הזה", תשמע תמיד בביטול. וטון זה הוא השולט וכופה גם את ידי כל אלה המנסים להיות פורצי גדר, האדישות ותופעות הזקנה שבתוכנו. לו הייתה מידה יותר גדולה של אמונה באמת הגדולה של דרכנו, היינו יכולים לעבור על הקשיים הרבים שבחיינו, והיינו בונים חברה בריאה, יוצרת ובונה, שתיתן סיפוק לכולנו ותשמש דוגמה לאחרים.

 

                                                                                                                    חברה.

 

****************************************************************************

מ ב ע י ו ת    ח י י נ ו .

 

אופייני הדבר שבשנים האחרונות הפסקנו בכלל להתווכח על בעיות חיינו ועל דרכנו הקיבוצית. היו זמנים - בהיותנו עוד בחוץ לארץ בתנועת הנוער - כשהתעסקנו בהלכות הקיבוץ וקבענו מסמרים בכל מיני שטחים ובעיות קיבוציות, למרות שלמעשה, טרם הכרנו אז את המציאות הקיבוצית והארץ-ישראלית. והנה דווקא כיום, בשעה שהקיבוץ כבר הפך אצלנו למציאות, שקט במחננו. ראשנו ורובנו נכנסנו לתוך המציאות ממש, והסתגלותנו אליה פחות או יותר, עד ששכחנו כי בעצם לא באנו לדבר מה מושלם וגמור, אלא לקחנו עלינו לבצע ניסיון, שהיו לו עד עכשיו תקדימים מועטים. ודווקא זה היה צריך לחייב אותנו לא לקדש תיכף את הצורה הראשונה שנראתה לנו כמתקבלת על הדעת, אלא לקבל את הכל בתור ניסיון ולהיות תמיד מוכנים לבדוק מה שטעון בדיקה ולתקן מה שטעון תיקון.

     ולכן מדאיגה גם התופעה שאין אצלנו התסיסה התמידית והדרישה לשינויים. מהר מאוד השלמנו עם המצב הקיים, כאילו אין לשנותו. הנה למשל הוזכרה אצלנו באחרונה שאלת טיפול ילדים כבעיה רצינית מאוד, העלולה להביא אותנו פעם למשבר חמור. ובכל זאת משאירים את העניינים שיתפתחו מאליהם. מקווים שהזמן ימצא פתרונות. ולא כן. הפתרונות לא באים מעצמם. צריך לעמול כדי להשיגם.

     אולם ברצוני כאן לעמוד על בעיה אחרת. בעיה זו ממרמרת לא פעם את חייו של החבר וגורמת גם לעזיבות. העניין נוגע לשאלת הפרט בקבוצה. זכורים לי היטב הוויכוחים הסוערים שהיו לנו בקשר לזה עוד בסניפים בחו"ל. החברים הביעו אז כל מיני דעות פחות או יותר הגיוניות. היו קיבוצניקים מושבעים שהוכיחו באותות ובמופתים שהפרט בקבוצה לא מטשטש ח"ו ולא בטל בשישים. הקבוצה מגבילה את יוזמתו הפרטית של החבר עד גבול שלא יזיק לשני, אבל מחוץ לזה יוצרת היא את התנאים לפתח את מרצו, לתת לו אפשרויות לנצל את יזמתו הפרטית, וכו'.

     אין צורך להעמיק ולחקור בכדי להעלות שבשטח זה לא הכל בסדר. יש אמנם תקופות בחיי הקיבוץ - יוצאות מן בכלל - כמו תקופת הכבוש, עליה על הקרקע, הצעדים הראשונים של התפתחות המשק, שיש אז האפשרות לפרט ולמצוא ספוק במידה יותר גדולה. אולם בתקופה רגילה לא יסתפק הפרט בהישגיו של הכלל. יהיו ההישגים כאשר יהיו. האזרח האנגלי הפשוט הוא בטח גאה באימפריה הגדולה שלו ומאושר שנולד אנגלי, אבל בשום אופן זה לא ימלא את אשרו הפרטי. - כאן שתי רשויות נפרדות.

     הפרט רוצה להיות מצד אחד גלגל במכונה הגדולה הנקראת חברה, להתחמם לאורה ולהסתתר בצלה, ומצד שני היה רוצה שגם הוא כשלעצמו יהווה יחידה עצמאית מיוחדת. זה טבעו של האדם ואין לקוות לשינוי הטבע הזה. ולמה מתעוררת שאלה זו יותר בחיי קיבוץ מאשר בחיי בודד, כי במסגרת הקבוצה חסר במידה גדולה היסוד המפעיל את הפרט ליזמה ולהרגשה אינדיבידואלית והיא דאגת הפרנסה.

     אין ביכולתי להציע פתרון לבעיה זו במסגרת הקבוצה, אשר יבטיח לפרט את הכרתו העצמית ויעורר אותו ליתר פעילות ויזמה. דבר אחד ברור לי: הקבוצה - צורתה ותוכנה - לא ניתנה למשה מסיני. נתקלנו בה בחיפוש אחרי הדרך הטובה ביותר שתובילנו למטרתנו שהיא חיי יושר וחופש במולדתנו. משמע, שאין לקבוע כאן מסמרים. המטרה ידועה לנו וממנה לא נזוז, אולם את הדרכים אליה עלינו לחפש ולבדוק בכל פעם.

     ולאו דווקא חוסר הפתרון הוא המדאיג ביותר. מסוכנת יותר אי חתירה לפתרון הבעיות, ההשלמה עם הקיים והמקובל, למרות כי הדבר עלול לגרום לכישלונות רבים. עלינו להניח שאין אנו מקדשים את המסגרת. המסגרת היא האמצעי למטרה, והאמצעים אלה צריכים להשתנות אם ניווכח שע"י השנויים אנו מישרים את דרכנו לקראת המטרה. זה מחייב אותנו להיות ערים תמיד לביקורת עצמית כנה, אשר מגמתה תיקון והשלמה. ותמיד יש מה לתקן ומה להשלים. אסור לנו להיות שמרנים יותר מדי ולהסתגר במסגרתנו הקבועה. הגמישות בהתאמת הצורה לתוכן נחוצה לנו להתפתחותנו הרצויה.

 

                                                                                                                       נתן.

 

===================================================================  

ל ח י נ ו ך    י ל ד נ ו.

 

     קבוצתנו יוצאת לאט לאט מגיל הילדות ונכנסת לתקופת הבגרות. רבו המשפחות ונוספים הילדים. שינוי זה במבנה הקבוצה צריך לחייב אותנו לקבוע כוון לטפול ילדים וחינוכם. מתעוררות אצלנו כמה שאלות חשובות על אופן הטפול, על גן ילדים ופעולתו במסגרת הקבוצה, על בעיות החנוך המשותף, על בית הספר שיהיו זקוקים לו הילדים בעתיד ועוד. קיימת אצלנו באופן רשמי ועדת חינוך שצריכה לטפל בשאלות אלה, אך למעשה פעולתה לא מורגשת כלל וכלל. הגיע הזמן שנתחיל להתעסק בבירור השאלות וגם לקבוע קו פעולה לעתיד. אנו צריכים גם להכין עובדים מקצועיים נוספים לתפקידים אלה. היה רצוי מאוד לסדר מפעם לפעם שיחות הסברה בין ההורים ובציבור על נושאים שונים כגון: -א) הדרכים לחסכון בטיפול ילדים. -ב) מה צריכה להיות מידת השיתוף של ההורים בטיפול וחנוך ילדים. -ג) בעיות החינוך המשותף. -ד) דרכי חינוכנו לאור מגמות הקבוצה הדתית.

     בדרך כלל נוהגים אנו בטפול וחנוך ילדים להשתמש בשיטות המקובלות בשאר הזרמים הקיבוציים ואין אנו בודקים אם השיטות מתאימות תמיד למגמותינו. השיגרא הכללית היא בעוכרנו. עלינו לפרוץ את השיגרא ולחפש שיטה מקורית שתהיה הולמת את הקבוצה הדתית. לשם פעולה עצמאית בשטח זה עלינו לברר האופן יסודי את הבעיות של טפול וחינוך ילדינו ולבוא לידי הצעות מעשיות. אל לנו להסתמך על מוסדות הקיבוץ הדתי, שהם יכוונו את העניינים. רק ועדות חנוך מקומיות עלולות לדחוף את המוסדות המרכזיים שלנו להתעסק בשאלה ולהציע דרך ושטה.

     מוטב שנקדים לעשות השטח זה. יותר ויותר שנכנס למסלול מסוים יהיה לנו קשה לשנותו. דווקא עכשיו כשהענף הזה הוא בהתחלתו אפשר לכוון את הפעולה בכוון הנכון. מוסדות הקבוצה נדרשים להפעיל ועדת חינוך מתאימה לתפקיד זה.

                                                                                                                

 

===================================================================  

ה א ד ם   ב מ פ ע ל. (מתוך מכתב)

 

     .....בשלב זה שהגענו אליו עלינו להעמיד כשאלה חיונית-מרכזית: האדם במפעל מהו ?!    מה מקומו ותפקידו, מה כוחו ויכולתו ?!    כיצד להעלות את יכולתו בעבודה, כיצד לכוונו לקראת שלימות אפשרית ?    אל לנו לשכוח, כי יש לנו רכוש עצום: א נ ש י ם !    סכום המרץ והיכולת העצורים בכל אחד - זהו כוח אדיר שיכול לחולל פלאות. אם ציבור מן הצבורים הצליח פעם במפעל, הרי זה היה רק משום שידע את הסוד להעמיד את האדם במקומו, ולא רק לקבל ממנו את הפריון, אלא גם לתת לו משהו. ע"י מתן אפשרות לרכישת ניסיון יסודי בשטח העבודה שהנידון עוסק, נשיג לא רק פריון יותר גבוה ורמת ידיעות אישית, אלא גם אנשים המוצאים עניין וספוק במפעל, קשורים אליו ודואגים לצרכיו.

     זה הכלל: בשלב זה עלינו לא רק לדרוש מאת האנשים מאמצים אלא גם להתאמץ ולתת להם, והמעגל חוזר חלילה, מעין "שלח לחמך על פני המים". כבר הגדירו את זה אחרים, מבעלי הניסיון: בחישוב תכנית בניינה של הנקודה יש לקחת בחשבון את האדם הדינמי ולא את הסטטי, כלומר לא זה שהחבר כבר הגיע אליו כי אם מה שהוא יכול להשיג............

 

                                                                                                                יהושע.

===================================================================   

י ו ם   כ פ ו ר י ם   ב ג ל ו ת   רוסיה.

 

     ימים אחדים לפני ימים נוראים ידענו כבר - הצבור הפליטים היהודים במקום - שהנ.ק.וו. ד. מתכוננת להפריע לנו לקים את החג, גם בצורה עלובה. תפילה בצבור תמיד אסורה. זה מעשה קונטרה-רבולוציה. ואף זאת, דווקא ליום כפורים באו והזדרזו לשלוח לעבודה גם את הזקנים והחולים, שהיו כרגיל משוחררים מהעבודה. העבודה שלנו הייתה חפירת בורות. מצאו לאותו יום עבודה קשה זו להכביד עוד יותר עלינו.

     הבור היה רחב והיינו בו כארבעים יהודים. כשהגענו לעומק של 3 מטר באה ההחלטה להתפלל במניין. היו כאלה שהתכוננו מראש לתפילה והביאו אתם מחזורים. הדאגה היחידה הייתה שמא יבוא מנהל העבודה וימצא אותנו בשעת התפילה. היה בינינו יהודי אחד, קומוניסט נשבע (מושבע?) לשעבר, שישב 10 שנים בבית הסוהר בפולין בגלל עבודתו במפלגה, וגם אותו שלחו למחנה אורל. כל מה שעבר עליו ברוסיה גרם לו ייאוש מר ואכזבה מחלומותיו הקודמים על רוסיה הקומוניסטית כחלוצת הצדק והיושר בעולם. והוא היה בין הראשונים שחזר בתשובה. ועכשיו בשעת ההתייעצות על עניין התפילה התנדב הוא הראשון לעמוד על המשמר למעלה, כדי להודיע במקרה שהמנהל יבוא. אך התנה תנאי מפורש שיחליפו אותו, כי גם הוא רוצה להשתתף בתפילה.

     נשמע קול הש"ץ "הנני העני ממעש". מעיני המתפללים פרץ ים של דמעות, והחניק את זעקת הלב הכואב. כל המרירות הרבה שהצטברה בלב כל אחד חפשה לה מוצא ושחרור. ויותר מתמיד הרגשנו באותו רגע כמה אומללים אנחנו, ומה אבד לנו. לעיני כל אחד עברו תמונות העבר הקרוב והנה ראינו את ביתנו השרוי באווירה של קדושה ויראה בימים נוראים אלה. נזכרנו על המשפחה, על הורים, אחיות ואחים רחוקים, מי יודע איפה הם כעת ?    זכרנו את יחסי האדיבות, שמחה והרגשות אנושיות וכיום מחה הגורל כמעט את צלם אלוקים מעל פנינו. כל אחד ראה בדמיונו את בית הכנסת שלו, את גלי האורה וההתרגשות הנעלות השופעות ממנו. כמה טוב היה אז!    ומה נשתנו הזמנים!    האם נזכה עוד לחזור למסלול הרגיל של החיים, לחיות כבני אדם ?    האם נזכה עוד לרגע מאושר זה של תפילה בבית הכנסת שבו נוכל בלי מפריע לשפוך את שיחנו לפני בורא עולם, מתוך הרגשה של התרוממות הנפש ?!

      מלבבות היהודים השבורים והרצוצים בבור החפירה, נשמעה התפילה: ריבון העולמים !  תן לנו כוח להתגבר על הצרות ולהגיע לחוף מבטחים של בית חופשי, שאין בו רעב ולא שעבוד אכזרי. תן לנו ונזכה להיפגש עוד עם קרובים וידידים ולטעום עוד את טעם החיים...............

     היינו רק באמצע התפילה והנה נשמעה הודעה מהצופה: המנהל הולך. כל אחד תפש בידיו את המקוש. "מדוע אתם לא עובדים ?" - צועק המנהל. הרי לא עשיתם שום דבר היום ?    עבדנו מספיק - ענינו - וכעת אנו נחים. כשהלך המשכנו בתפילה. כל היום התפללנו, בהפסקות מרגיזות.

     באותו יום לא קבלנו את מנת המזון הקצובה כי לא הוצאנו את התוצרת הדרושה. אבל למעשה היה הלחם מיותר לנו באותו יום, כי בין כה כולנו צמנו.

 

               &