חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 פרוטוקול אסיפת החברים בנושא הצעת חורין-קפלן

                                                                                     פרטי-כל

מאספת-חברים שהתקיימה בימים
יד'-טו'-טז' אדר א' תש"ח
בכפר-עציון.


                                                                    על הפרק: הצעת חורין – קפלן.

 

המועצה שדנה בשאלה זו דיון מוקדם מציעה לאסיפה לדון לפי סעיפים כדלקמן:

 

א. אם לקבל הצעה זו או לדחותה.
ב. לאפשר יציאת חברים בודדים או לא.
ג. להישאר בכל תנאי.
ד. בחירת ועדה שתנסח את ההצעות והסיכומים של האסיפה הכללית.

 

חנוך ח.

לאחר ששמעתם מנתן על הצעת המוסדות בקשר להוצאת בעלי-המשפחות, ברצוני למסור לכם אינפורמציה נוספת על המצב, כדי שיהיה ברור לבעלי הדעות השונות בקבוצה-מה פני הדברים. ובכן:
א. להוי ידוע שלא קיימת כיום כל הצעה של פינוי שלם או חלקי של הגוש.
ב. נעשה הכל בגדר היכולת של מוסדות הביטחון להבטיח את כושר העמידה של הגוש, ויש להניח שמבחינה צבאית - לפי עצמת האויב שהוא גילה ושיש ביכולתו לגלות בזמן הקרוב ביותר-אמצעי ההגנה הנמצאים כבר בגוש - מספיקים להדוף כל התקפה. המוסדות ניגשים לביצוע תכנית ביצורים גדולה ותוספת אמצעי-הגנה יעילים, על מנת לקדם התקפות אויב - בקנה מידה גדול יותר, כאותם הסיכויים שהם נראים לכל אזור אחר בארץ.
ג. בהסתמך על הצעת חורין – קפלן, שמעתם, יתכן שיש מקום לקבוצה להציע העברת חלק מסוים – בכל אופן לא יותר ממחצית החברים לחיי משק ועבודה באחד המקומות בארץ. וגם צריך  להיאמר, שביצוע הדבר הזה, מותנה בהסכמתם של גורמי הביטחון בישוב. אינני חושב שהצעה זו – תינתן להיבצע, באותה הצורה המקורית כפי שנוסחה, דהיינו: רק בהוצאת רובם של בעלי המשפחות, הן הצורך לקיים את מנגנון הביטחון של האזור והן לקיים את מסגרת הקבוצה בשלמותה, אינם מאפשרים חלוקה כזאת באוכלוסיית הקבוצה. מה שכן אפשרי, מבחינת הקבוצה להציע, אם רוצים להציע, הוא: העברת פלוגה למקום אחר לעבודה, לאיזה שהוא משק בארץ, ושהרכבה של הפלוגה תורכב – אולי רק במקרה – מבעלי – משפחות.
ד. המוסדות התנועתיים מתייחסים בדאגה המלאה לבעיות הגוש. הם דנים בכובד ראש בהצעה זו של חורין - קפלן, דיון זה טרם סוכם סופית. הדעות שהושמעו היו שונות. היו שהתנגדו לה מטעם זה, שאין כאן בעיה תנועתית מיוחדת, והיום – שנטו להיכנס לברור יותר קונקרטי של הצעה, ובדעותיהם של אלה, קבע – מחוץ לספק ביחס לעתיד המשקי בסביבה הזאת ובעיקר להקל על הקבוצה יותר בגוף, והמטופלת כילדיה, הן לכוח – עמידתם במקום והן את קיומה בתקופת המעבר.

 

נתן ש.

שתי בעיות עומדות לפנינו: א/ בעיה צבאית, הניתוק והגנת המקום.
                                    ב/ בעיית עמידתנו – במובן הפוליטי וביחד עם זה המשקי והכלכלי.
רוב הנואמים כאן מערבים את שתי הבעיות האלה ביחד. וזה לא נכון. יש בעיה צבאית שהיא שאלת ההווה והיא קשה מאד. הגורל העמיד אותנו בחזית קשה מאד. בניתוק מכל ישוב עברי, בין מדבר ערבי, היינו נאלצים להפריד בין המשפחות ולהוציא את הילדים ולא יודעים מה ילד יום. אין להכחיש שזה מצב קשה, ואילו באו אנשים ואמרו: אנו לא יכולים מבחינת העצבים שלנו או מבחינת גילנו וכד' לעמוד בתנאים כאלה זמן ממושך – היה אפשר להבין את זה, ובמידת האפשרות גם לתת את מבוקשם, ולהעביר אותם זמנית למקום אחר ולהביא אחרים במקומם. אבל לשם מה לקשר  את זה עם בעיות עתידינו המשקי, ולכסות באידיאולוגיה של "יצירת גרעין במקום אחר?" מי יכול כרגע – בתוהו ובוהו הנוכחי – לתכן** ולחשוב על משק חדש? מי יכל כעת לקבוע אם אפשר יהיה לקיים פה משק במדינה הערבית או לא? ומי בכלל יערוב לנו כעת שבכלל תקום כרגע המדינה העברית (אם כי אנו מקוים לכך), ושאנו נשאר במדינה הערבית דווקא??! אם בבוא הזמן יתברר שבאמת אין לקוות לקיום משק עברי במקום הזה – נבוא אז ונדרוש מהמוסדות את העברתנו למקום חדש, אבל אז נעבור כגוף שלם מבלי להפצל כרגע עוד יותר.

ומבחינה צבאית – הרי הדגישו כולם, שלא קיימת בעיה כזו, כי אם נקבל פקודה להישאר פה להגנת המקום – אף אחד לא יהיה להתנגד לכך. לכן ברור לי שאם כרגע נוציא מכאן את רוב בעלי – המשפחות, תהיה את התפוררות של הקבוצה. הקשר בין הנשארים כאן והיוצאים ינותק. היוצאים יסתדרו לאט לאט, איש איש במקומו, מי בקבוצות שלנו, ומי באופן פרטי. כאן יישארו רובם צעירים, חדשים בארץ ובקבוצה, ויהיה למעשה מחנה צבאי, ספק גדול אם בעל צביון דתי – ובטוח – שיהיה בלי כל צביון חברתי – ארגוני. על ידי כך מפוררים גוף בעל ותק שהקדיש הרבה מכוחו ואונו לבנין המשק, שקידש את אדמת המקום בדם מיטב חבריו. על ידי כך נהרוס עמל של שנים. דבר זה ישפיע גם על שתי הקבוצות הצעירות שלנו משואות ועין – צורים, וגם השליטה על הגוש יעבור לידי השומר – הצעיר ואנשי החטיבה.

משום כך אני מתנגד להצעות אלה בכל תוקף. לא הגענו עדיין למצב הכרה שכזה. מציוד**, לעומת זאת אני מציע כמה דברים שיקלו במידה רבה על כוח עמידתנו המלוכדת:

א. יש כמובן לעשות את הכל על מנת לחזק את כוח עמידתנו הצבאית במקום הזה. בציוד, בהקמת הביצורים הדרושים, בדרישה בלתי פוסקת לתגבורת, בפעולות לקראת פריצת ההסגר והניתוק וכו' וכו'.
ב. יש לעשות את כל המאמצים בכדי לשפר את תנאי החיים של הבחורות והילדים בירו** לים. כי הרבה מהעצבנות והייאוש נגרמים ע"י המכתבים משם. יש אולי לחשוב גם על העברת ילדי ביה"ש עם כמה אמהות ליבנה. זה חשוב גם מבחינה חינוכית וזה גם יקל בהרבה בירושלים.
ג. יש להוציא מכאן אחדים מחברינו שמבחינת עצביהם לא מוכשרים למלא את תפקידם כאן, וע"י כך הם מרפים גם את ידי האחרים.
ד. יש להשתדל- ובמידת האפשרות- לא להפוך את המקום לעמדה צבאית גרידא, ואותנו לחיילים בלבד. אלא להיכנס במידת מה גם למסלול של חיי עבודה משקיים-עד כמה שזה יינתן לנו. וזה לא מבחינת הדוהים** הכספים, אלא בראש ובראשונה מבחינת הרגשת האנשים. יש להשתדל לעבוד קצת במטעים, ביעור, בהכשרת-קרקע וכו'.
ה. יש למנות לגוש הזה, מפקד שיהיה אדם בעל שעור קומה, נוסף למובן הצבאי, גם בשטח המשקי, החברתי והציבורי. ואתו יחד להסדיר את עניני הפיקוד והנהלת המשק  המשותף בגוש.
אני גומר בפניה לחברים שנגמור את הויכוחים האלה בהקדם האפשרי ולא נבזבז את הזמן היקר. יש לגשת תכף לטיפול והסדר הבעיות שמניתי וכל זמן שאין אנו עומדים בשתי רגלים במקום הזה, אי אפשר לטפל ביעילות בהסדר בעיותינו.

 

שאול ר:

אני בעד כל הצעה שרואה את המצב כמו שהוא, ומבקשת מוצא מהמבוך. והמצב כפי שהוא לא קשה בגלל, ציוד חוסר ציוד ואנשים, אלא בעיקר בגלל אי-הבהירות והחשש שאין עד עמידה זו, אשר חלק מחייבה, עמידה לשם קיום המקום הזה.

מותר לי להגיד כי אני רואה את מצבינו שונה לגמרי ממצבה של כל נקודה במאורעות הקודמים. הפעם לנו מלחמה. והערכותינו ושיקולינו צריכים להיות מתאימים לה. אין היום שאלה של שמירה על נקודה מבחינת כיבוש, או – ויתור על נקודה.
כל דעה, אשר מחייבת את החזקת המקום מורה שהדבר מחויב מבחינת הפרסטיז'ה המדינית וצבאית, ואולי יש בה גם שמץ של שיקול אסטרטגי. כל הדברים אינם מותנים מאתנו. על הקבוצה לראות את שאלת קיומה היא בכל הדחיפות שבדבר. גורם הזמן העומד לרשותנו – בעיני מהחשובים. אם יש אנשים האומרים, שההצעה המוצעת תביא לפירוק הקבוצה, הריני אומר שבין כה וכה יביא הזמן לפירוקה, באם לא יתחילו כעת לכוון את הוצאתה מהמקום. וזה בגלל כל הנימוקים שמנו כבר, שהמקום במדינה הערבית, שמצבו הצבאי קשה וחמור, ושאנשיו ברובם, אינם מתאימים לצרכים ולתנאים. ומתוך נימוקים אלה – אני מחייב את ההצעה.

למעשה הפכנו כבר למחנה צבאי. המוסדות אינם יכולים להגיד לנו במפורש, שהמקום יפונה או לא. אך אפשר לנחש לפי רמזיהם, איך העניין עומד. פינוי המקום – כמעט ודאי. ואין משנים את פני המציאות ע"י הסברה. לא! אי אפשר במצב הזה לחזור לעבודה משקית, ואין להשתמש במקל – קסמים ולהגיד כל יום את ההפך ממה שנאמר תמול שלשום. אכן, גם אני יודע את הצד הרגשי שבפרידה עם המקום, אך אמנה מלהיכנס לויכוח – רגשנות ולהפוך דיון גורלי למסיבה סנטימנטלית.  

אנו עומדים בפני דונקירק  משלנו! בשטח זה. מי שחושב אחרת, מותר לו לדחות את דעתי, אך מיותר יהיה לרצות לשכנע את הצדדים בהצעה. ואשר להצעה עצמה: צריך לדון למעשה, ולהבטיח את הצורה ואת התנאים הטובים ביותר. אני רואה צורך לחשוב מראש – על התיישבותנו במקום אחר. אך אינני גורס שיש להעמיד את כל התנאים בפני המוסדות ברגע זה. יש ללכת בהדרגה אבל הכיוון ברור. ואפשר להתחיל מחדש! כעת עוד אפשר, ובעוד זמן מי יודע אם לא יהיה מאוחר!
בתקופה של הכרעות מדיניות צריך להכריע השכל הקר, למרות שיש מאות ואלפים נימוקים המקשים עלינו את ההכרעה. התנועה מצדה צריכה לחשוב על הבטחת צביון הגוש כל זמן שהוא קיים. הימנעות מהצבעה כרגע, אינה משנה את המצב. ברור ששני גושים עם דעות שונות עומדים זה מול זה. כל דחייה לא יכולה להטיב, כי אם להביא להתפוררות מילא.

 

יעקב ש.

אני ממש מדוכא, בשמעי שהרבה חברים מוכנים לקבל הצעה זו. ואני מתפלא שדווקא חברים ותיקים לא רואים בהצעה זו התפרקות הקבוצה. הצעה זו אומרת להוציא את כל המשפחות. אין לחשוב שאחרי הוצאת חלק מהמשפחות יתר החברות תמשכנה בחיי הניתוק, תותרנה, וגם בצדק. והרי למעשה ברור הדבר, שחלק מהחברים יהיה מוכרח להישאר בגלל תפקידם האחראי זה או אחר. ואז עלול להיווצר משבר קשה.

אחד הנימוקים להצעה זו- נימוק כספי. אינני מאמין בזה. מובטחני שימצא הפתרון לכך. כי זו תיהפך להיות שאלה כללית, לא של כפר עציון בלבד, אלא של הרבה משקים. ואשר לנימוק המשקי: אני כן בטוח בעתיד המשקי שלנו ובפיתוח ענפים נוספים במקום מטה**. 

לדעתי עזיבת כפר – עציון, בצורה המוצעת, כמוה – כהתפרקות הגוש כולו. בעיני רוחי אני רואה את ריכוז הגוש בידי רבדים. פירוש הדבר: הפסד של הגוש הדתי הזה בשביל תנועתנו. את המקום הזה אני רואה כביתי. ואבסורד הוא, לחשוב שאנשים זרים ישמרו על המקום הזה, בלי השתתפותנו. זה גם בלתי מוסרי. הצעה זו כמוה – כעריקות, והסתלקות מהמערכה!! אין להימלט מהגורל!!

לשאלת הילדים: חבל שלא חשבנו על סידורם במקום אחר. אני מציע להעביר את הנשים והילדים לאיזה משק, אולי ליבנה. אני בדעה שיש מקום להעברת חברים מסוימים ולצרפם למשפחותיהם. הדבר נוגע לאלה, שחושבים, כי בשום פנים לא יכולים להחזיק מעמד כאן, או בגלל פחדנות טבעית, או בגלל חוסר יכולת בתפקידים צבאיים, או חולשות אחרות. פניות כאלה יש לקבלן, מספרן יהיה מועט.

אני מסכים שהקבוצה תתחיל בפנוי חלקי כזה רק אז, כשהמוסדות יחליטו על פינוי האזור כולו.

 

מאיר פ:

הרבה חברים מצאו במקום זה את ביתם. וקשה יהיה להם למצוא בית במקום אחר. ויתכן שלא כולם יהיו מוכשרים לכך. לדעתי – שצריך להיאחז במקום זה בכל מחיר, בציפורנים ממש, ומתוך כך לדחות את ההצעה הזאת ולא לקבלה.


מרדכי א.
   
בהצעה זו המוצעת לנו – אין כל אחיזה ליצירת משק במקום אחר. הצעה זו אומרת הקמת מחנה – עבודה או צרוף למשק אחר. וספק עוד אם המוסדות בכלל יסכימו לבצע את ההצעה הזאת. ואם כן, עוד ייקח הדבר כמה חודשים. ולכן מוטב לא לקבל את ההצעה כעת ולדחות את הדיון לזמן אחר.

 

אהרון י.

הנקודה המרכזית בויכוח אשר לפנינו היא: אם יש עתיד לאזור שלנו, או שהוא יפונה בתום המאורעות. לפי האינפורמציה שקבלנו, נראה שהמוסדות חושבים (אם אפילו אין להם עדיין דעה מוחלטת) על פינוי הגוש כעבור זעם, והעובדה שהציעו לנו היום – להוציא מכאן מספר אנשים, מוכיחה את זה.

ההנמקה הכספית להצעה זו, איננה מתקבלת על ההגיון. כי העברת הנשים וילדים עם מספר חברים שיצורפו אליהם – עדיין לא תפתור את בעיית החזקתם. ואם כן לא הצד הכספי הוא הגורם להצעה זו. אלא המגמה (המשוערת על ידי) לפינוי בבוא מועד.

היותנו פה כעת, היא אם כן, בכדי להחזיק את המקום עד לאותו זמן, שאפשר יהיה לפנות את הגוש ואולי זאת תהיה תקופה ממושכת. והשאלה היא: אם אנו נוכל למלא את  התפקיד הזה, כי יש בתוכנו מספר ניכר של חברים, שכבר אינם מוכשרים לחיי צבא ותקופה ממושכת של חיים כאלה ודאי תערער את עמידתם. הניתוק מהמשפחות הוא לא לשבועות ואפילו לא לחודש. גם כשתקום הארץ אפשר להניח, כי באזור ערבי כמו שלנו, עוד לא ישרור השקט, ובעיקר ביחס לגוש יהודי מנותק ומבודד. מי יכול להגיד כמה זמן יוכל להחזיק מעמד בניתוק כזה, וכמה זמן יוכלו לשמור על שקט עצביהם משפחותינו המנותקות בירושלים. ואם עדיין לא היום – שאלה זו תיהפך מחר-מחרתיים להיות עבורנו מטרידה ביותר (אם להשתמש בביטוי קל למדי). מי שחושש להתפוררות הקבוצה עליו להתחשב עם הסכנות האלה שבהתפתחות זו.

נוסף לזה: כעבור הזעם, תקופת המעבר תהיה קשה וממושכת גם מבחינה משקית, בהיותה גם אז קשורה עם קשיי הביטחון המיוחדים לנו. וודאי יהיו חברים שלא יחזיקו מעמד או שלא ירצו לחיות במדינה הערבית. כך שבין כה וכה צפויים משברים חמורים לקבוצה.
אם-כן סכנת ההתפוררות צפויה לנו – לעתים – גם כשנשאר פה, ואולי עוד במידה רבה יותר. ומשום כך אני מוצא בהצעה זו – פעולה שיכולה למנוע את סכנת ההתפוררות הזאת. ודאי ישנם קשיים עצומים בקבלת הצעה זו, שאין עוד לשער אותם. אך הקבוצה – כגוף, יכולה לכוון ובמידה מסוימת להתגבר עליהם. לעומת זה, בדחיית ההצעה, משברים אלה יופיעו, אולם לא נוכל להשתלט עליהם ולכוונם.

יש הטוענים לדון בהצעה זו בפרק זמן יותר מאוחר. אך מה נרוויח בכך??? הרי הזמן – כגורם, שיכול להיות לדעתם של אלה, לטובתנו, עלול להיות גם להפך. ומה שניתן להיעשות היום, יתכן ומתוך גורמים שונים, לא יוכל להיעשות בתקופה יותר מאוחרת. הזכיר פה מי שהוא, שאולי בעוד זמן – מה נקבל הצעה יותר טובה, או/ שהתנאים ישתנו לטובה. סיכויים אלה, לדעתי הם קלושים למדי. נכון, שמבחינה משקית – אין לראות בקבלת הצעה זו, פתרון שלום. אך אם לא ניתן להשיג כל המטרה למה שנזלזל בהשגת חלק מהמטרה?! כלומר: שחלק מהחברים יוכלו לחזור לחיי עבודה במקום להיות בחיי צבא, שאינם מוכשרים לכך. ומה שעלול גם לנוון אותם. אומרים כאן, שהנחת יסודות למשק חדש אינה מהדברים הקלים, אך למה להעלים עין כי זהו הכרח המציאות בשבילנו, ושלא נוכל להימלט ממנה. ודאי שכל פינה כאן יקרה לנו, אך כל רגשנות לא תעזור לנו בהתלבטויותינו למצוא את הפתרון. לכן מוטב לשקול את ההצעה הזו במאזני ההגיון, ולקבלה כעת ולא לדחותה.

 

יעקב אלטמן.

לדעתי היה נוח יותר, אילו היה אפשר לדחות את הדיון לפרק זמן יותר מאוחר. אך השאלה הזאת בכל זאת התעוררה ומכריחה אותנו לדון בה. במקום זה הושקע הרבה מרץ, וכל אחד מאתנו השקיע פה שנים מחייו, לבנות את ביתו ואת המשק, אך פתאום הוא נעמד לפני גורל, להתחיל מחדש את הכל. מול הדעה האומרת שעלינו להישאר במקום היות ופה נדרשת מאתנו חלוציות לאומית, נדמה לי כי הדעה – להתחיל את חיינו ומפעלינו מחדש, תובעת מאתנו נכונות לתפקידים, שיש בהם מקום לחלוציות פי-כמה, מאשר התפקידים המוטלים עלינו פה.

מבחינה אישית, בין-כך אהיה האחרון שאעזוב את המקום, בגלל תפקידי שאני ממלא כאן. אך השאלה היא כללית, אם יש מי ללכת? אם יש עוד מספיק כוח להתחיל מחדש?!

ואם הדעה האומרת כי הקבוצה תתפורר עם קבלת הצעה זו – מבוססת, ואנשים קשורים רק עם המקום הזה ואינם מוכשרים להתחיל מחדש. אם עמדה כזאת תתגלה כבלתי נרתעת – הייתי חוזר מדעתי לתמוך בהצעה זו, כי לעיני – שלמות הקבוצה! אך האנשים המתנגדים להצעה, טומנים את ראשיהם בחול, ומתעלמים ממציאות, המכריחה אותם לחשוב על כך. רק שמרנותם אומרת להם להירתע מצעד מחודש זה שבואו הכרחי.

והשאלה היא לא מבחינה צבאית. בחינה זו קיימת בכל מקום בארץ. השאלה היא פוליטית אם נוכל להישאר במדינה הערבית בזמן שהיא לא מסכימה לכך, ומכריזה שלא תשאיר נפש יהודית חיה בגבולותיה. ושונה הוא מצבנו מיתר הנקודות באזור הערבי, כי יש לקחת בחשבון את המרחק שאנו נמצאים מגבולות המדינה העברית לעתיד ומכל ישוב יהודי. והשאלה אם נוכל להיות כאן, גם אם נרצה בכך. ויתכן שברגע האחרון יצטרכו להוציא אותנו מכאן, אפילו מבלי להתחשב עם דעתנו או רצוננו. לכן מוטב שחברים שלנו יתחילו להקים את מקום עתידה של הקבוצה בעוד מועד, ובתכנית.

 

שלום ג.

דבריו של יעקב שיפמן השרו עלי רוח של התרגשות. כמוהו, כן אני אוהב את המקום הזה, פה שתלתי את השתילים הראשונים, פה הקמתי את ביתי, פה נפלו מבנינו קורבנות, ואת רוח ההרים והסלעים האלה החדרנו בלב ילדינו.

אולם פה דרכינו נפרדות. דרך הרגש ודרך ההגיון אינן הולכות בד בבד. המצב הפוליטי ברור. למעלה מכל ספק שהמקום הזה לא יהיה במדינה העברית. וזאת היא שאלה המורה אם נוכל לחיות במדינה הערבית. ובכלל בקשר לעתיד המקום הזה מתגנב ספק בלב. ההגיון מחייב למצוא פתרון לאפשרות שניה. הרגש שולל אחיזה, אולם הדאגה לעתיד קיימת לעיני המוסדות והם מוכרחים ורוצים להקדים רפואה למכה, למכה האפשרית. לספק שמכרסם בלב. ולעומת זה, מה מכינים האנשים ששוללים את ההצעה הזאת, מה הם מכינים לקראת הספק הזה???

ברור גם שבעיית פירוד המשפחות עלולה לקבוע עמידתנו פה. ואין להתעלם מזה, שאנשים מטופלים – כוח עמידתם פחות איתן. בעיית הבחורות והילדים בירושלים מדריכה את מנוחתנו ואת שיווי משקלנו. ואם כיום, רק מספר קטן של חברים מזועזעים בגלל זה הרי מספר זה ילך ויגדל, העצבים מתרופפים. קבלת הצעת המוסדות עלולה להוסיף לכוח – עמידתנו במקום.

אני שולל שליטה מוחלטת את דעת החברים, אשר מעמידים את הבעיה בצורה: אם תקבלו את דעתי-טוב, ואם לא-אני מסתלק. דעת הרוב היא שצריכה להתקבל על כולם. העמדת הבעיה בצורה אחרת, גורמת לא מעט להרס פנימי של הקבוצה.

ועל הכל- חובת השעה. הדיון הזה שאינו חורג ממסגרת דיון גרידא, זוהי הבעת דעות בצורה חברית ובלתי תלויה. ואסור שזה ישפיע על כושר פעולתנו היומיומית. לא יתכן שזה יגרום לאיזו שהיא הזנחה במילוי תפקידי הביטחון, ברגע שדורשים חות-דעה מותר לנו להיות "חבר קבוץ", אולם אחרי הכל – אנו חיילים.

 

יצחק ב-ס.

דעתי היא, שכל זמן שנמצאים יהודים באזור זה, אף חבר לא יכל לעזוב את המקום הזה. אין כל הבדל בין ההצעה הראשונה שנדחתה על ידי כולנו ובין ההצעה בצורתה המחודשת כיום, אשר מתימרת לעשות כביכול פעולה משקית במקום אחר. אינני מאמין הדבר הזה יעיל, ואפשרי לעשות איזה שהיא פעולה משקית, במשך חצי שנה או שנה. אם חלק חברים יעזבו את המקום, עלולה הקבוצה להתפורר. כי חושש אני שאז רבים יעזבו את הקבוצה. ואם תיעזב נקודה חלוצית כזאת, אני לא אהיה מוכן להישאר פה ולהיות בתוך גטו דתי בכפר-עציון. כי מובן מאליו, שלשם מילוי החלל הריק שיוצר אחרי יציאתם של חברינו, יבואו לכאן אך ורק אנשים בלתי דתיים.

 

יעקב קל.

אני מקנא בחברים, אשר כבר נקטו עמדה ברורה. לי עדיין קשה להחליט על כך. אני שוקל ומהסס. הצעה זו נימוקיה – קלושים. לדוגמא – הנימוק של הפרדת המשפחות. הרי זה בוצע לפי דרישתנו אנו. והרי בזמן ההעברה של המשפחות, היה מדובר במפורש "שעלינו להתכונן מבחינה נפשית לתקופת פירוד ממושכת". ובאמת רצוני לקבוע, כי עד היום לא שמעתי שמישהו מאתנו, מתלונן על כך.

ואשר לנימוק המשקי: אני מהסס ושואל: וכי לאידעה התנועה לפני כן, שאין כאן מקום לפעולה משקית ולעבודה חקלאית? וכי לא ידעה התנועה על מצב בטחון קשה במיוחד באזור כמו שלנו?!

לעומת זה אני שוקל גם את הצדדים החיובים שבהצעה זו: הסכנה להישאר במדינה הערבית מעסיקה אותי. וגם הרבה חברים לא מוכנים להשלים עם המחשבה הזאת.

מוטב היה להסביר ביתר בהירות את כל הנימוקים הבלתי ברורים שבהצעה זו.

 

שמואל אר.

לחברים שאמרו, כאילו המועצה ניסתה לקבוע בשאלה זו – אני אומר: המועצה לא עשתה זאת וגם לא תרצה לקבוע. היה רק דיון מוקדם וטכני, ההכרעה אך ורק בידי השיחה הכללית.

אני מתקומם נגד כל אחד, שמנסה להדביק תו של לאומיות או של עריקות לכל אחד שמביע דעה זו או אחרת. וגם אין כל שכנוע וערך רב לטענות מסוג זה. זוהי תועמלנות זולה,  ואני מוחה נגד זה בכל תוקף. דיון כזה הוא לא חברי ולא הוגן. צריך שתהיה גבורה לכל אחד ולקבל את סיכום הרוב. הדיון הזה הוא גורלי לקבוצה ולגוש כולו. ולכן עלינו לא להיות מהירים בקבלת ההחלטה. עלינו לשקול את ההצעה אך ורק מנקודת-מבט זו: איזה פעולה עלולה לשמור יותר על שלמות הקבוצה. ונאמר אחרת: באיזה מצב-יש סיכון יותר גדול להתפוררות הקבוצה, ואיך למנוע מצב זה. בהצעה זו לא קובע לדעתי-הצד הכספי. אך ורק החרדה והאחריות לקיום קבוצתנו ושלמותה, כגוף התיישבותי. וחרדה זו קיימת לא רק אצלנו אלא גם במוסדות. ומשום כך הובאה אלינו הצעה זו.

 

אברהם שנ.

דעתי, שמוסדות הקבוצה, הם שעוררו את ההצעה הזאת. וההוכחה לכך, חוסר-מעשה שמורגש בזמן האחרון בשטחי פעולות המשק השונות, אפילו בשטחים שהעבודה בהם היא בגדר "שמירה על הקיים". והמצב האובייקטיבי לא הצדיק הזנחה כזאת. אותו הדבר גם בשטח הביטחון, הלא ראינו את עצמנו כנושאי האחריות והעול בבעיות הביטחון בגוש. וזה משום שבעלי התפקידים, וחברי המועצה- תשומת לבם הופנתה לכל ההצעות האלה.

רצוי שתהיה זאת הפעם שיחה גלוית-לב מצד כל אחד מאתנו. יבהיר כל אחד את עמדתו ומחשבותיו.

ודעתי היא זו: לקבוצה שלנו, אם היא תהיה במקום אחר, בצורת ההעברה שעומדים לבצע, ואם הצעה זו תתקבל לפי כוון הדיון הנוכחי, במקרה כזה- אני לא ארגיש כל קשר אליה. אני לא אראה אפשרות להמשיך באותה חברה אשר בגדה בתפקידה.

 

דב קנ.

התזכיר לא היה מכוון לקראת ההצעה הזאת. הוא שימש רק כחומר עובדתי ולא יותר מזה. מגמתו הייתה לעורר חרדה במוסדות. ואין צורך לערבב את התזכיר עם הדיון של עכשיו. מצטער אני שמי שהוא חושב שאם הוזנחו דברים, הרי זה בא כתוצאה ממחשבות העברה. שרות רע עשה אברהם בזה שערבב דברים, ואמר כי עמדה מסוימת של חבר השפיעה על מילוי תפקידו. לא נכון הדבר! אם יש אצלנו אזלת-יד לפעמים, הרי זה נובע מתוך מציאות מסוימת, שלא אנחנו מטווים אותה. אבל בשום פנים ואופן לא מתוך כיוון מסוים.

 

יהושע לב.

ההצעה שהוגשה לנו מתבססת על 4 נימוקים: א. כספי ב.תנועתי ג.חברתי (פרוד משפחות) ד.סיכויי משק והסדר כלכלי בשנים הבאות.

אין ברצוני להתעכב על שני הנימוקים הראשונים. לדעתי אין משקלם מספיק כדי לחייב את ההצעה הזאת. לעומת זה שני הנימוקים האחרונים מחייבים אותנו לחשוב על עתידה של קבוצתנו. יתכן שע"י העלמת עין מהבעיה נגרום לקבוצה נזק עצום.

עמדת כל אחד מאתנו להצעה הנידונה בנויה על הערכה משוערת של המצב ועל התפתחותו המשוערת בעתיד. יש כאן אפוא מקום לטעיות רבות, אך אין להימנע מזה מאחר שעלינו לחוות דעתנו בעניין מסובך זה.

תוך כדי שקול בסעיף ג' עלינו לענות על השאלה: בעוד כמה זמן, לפי המשוער אפשר יהיה להחזיר את המשפחות עם הילדים הנה? לדעתי, אם הכל ילך למישרין (כלומר: בעוד חצי שנה תקום המדינה העברית והאזור הבין-לאומי בירושלים), אז תתחיל בחבל ארץ זה שלידינו, התרוצצות של רשויות שונות אשר ירצו לתפוס את ההגה. מצב של אי-בטחון גמור עלול ע"י זה להמשך עוד שנה נוספת או יותר. היוצא מזה- שבאם המדינה העברית תוכל להגיש לנו עזרה מלאה במשך כל הזמן, הנני מניח שבעוד שנה וחצי אפשר יהיה לחשוב על החזרת המשפחות. מתעוררת השאלה, אם ע"י כך לא תרפה ולא תשבר בינתיים מסגרת קבוצתנו? חוששני!!

לסעיף ד': גם בעניין זה עלינו לענות על השאלה: בעוד כמה זמן נוכל לגשת להקמת משק ולביסוס מקורות פרנסה במקום זה? אל לנו לשכוח כי עלינו יהיה להתחיל מ"אלף". יש להניח שלא תהיה אפשרות לכך במשך השנים הקרובות, באזור ערבי, בסביבה שלנו, אשר גם בשנים כתיקונן, כשלא היינו מנותקים מהשוק, לא הצלחנו להקים ענף משקי או תעשייתי.

אם עוד נשים אל לבינו את העובדה, כי הגיל הממוצע של החברים-עמודי התווך של הקבוצה-הוא כיום 32-35, עלינו, לדעתי, לבוא לכלל מסקנה, שיש מקום לדאוג לעתידה של קבוצתנו.

ההצעה שהוגשה לנו איננה מושלמת. אך יש לקדם בברכה את עצם המחשבה בכיוון זה. כל מי שחרד לגורל הקבוצה, אל יסתפק ב"שב ואל תעשה", אלא יבקש פתרון.

 

רפאל אל.

בתקופה האחרונה יש כבר תקדים לזה, שגוף קבוצתי דרש את העברתו למקום אחר. וזה הוכיח לי, שיתכן כדבר הזה. ומכיוון שבאה היום הצעת המוסדות אלינו בכיוון זה, יש להיאחז בהצעה זו. אני בין אלה, שאהיה בין האחרונים שיעבדו מכאן בגלל תפקידי במשק שאני ממלא כאן, ומתמצא בגבולות אדמות המשק, בבעיותיו השונות וכו'. אך אינני משלים עם המחשבה להישאר ולחיות במדינה הערבית. לכן הקבוצה – כגוף צריכה לעבור מכאן, ולבנות את משקה במקום אחר.


יוסף דמ.

   לאלה האומרים, שרק המקום הזה מקשר אותם לחברה-אני טוען: לא המקום הוא המטרה, אלא הגוף ויצרתו ההתיישבותית. מותר אם-כן להעלות על הדעת את עזיבת המקום ברגע שהמצב יחייב זאת ולהתיישב במקום אחר. למנבאים עתידות אני אומר, שהם בונים את דבריהם על השערות שאין לסמוך עליהן. השיקול, שלפיו עלינו להחליט הוא: לפי איזה תוכנית תישאר הקבוצה שלימה כגוף מתיישב. והנה השיקולים:

א/ המצב מעורפל, ולכן מוקדם עכשיו לבצע כל תכנית פנוי ולו גם חלקית.
ב/ הנימוקים הכספיים של כלכלת המשפחות אינם רציניים, אם נשקול מולם, את קיום גוף הקבוצה כגוף מתיישב.
ג/ ההצעה איננה מעשית, כי אם נוציא אנשים ותיקים, לא יצליחו להתחיל בבניין משק חדש, יפשירו את הגוש ויגרמו לפיזור הקבוצה. ואנשים צעירים אין הרי אפשרות מעשית להוציא.
ד/ אם גם נניח שהם יצליחו, אין ל"תקיעת יתד" כל ערך ממשי ומחוץ לנזק הפסיכי שיגרמו לאלה שיישארו במקום, מאחר שידעו שלא כאן ביתם.
ה/ אין צורך להגיד שיש לנצל הזדמנות מוצעת- הזדמנות כזו אם ח"ו נזדקק לה, עוד יציעו לנו בעת הצורך.
ו/ יש לחפש פתרון לשאלות כאובות כגון: בעיית הנשים והילדים, ואולי אפשר לסדרם בחלקם ביבנה.
ז/ אפשר גם לתאר הוצאת אנשים כאלה שיוחלט עליהם שאינם מתאימים למקום, אולם אין צורך בקריאת שם "פלוגת התיישבות חדשה".

    

דוד ב.ד:

נתאכזבתי בראותי, שיותר ויותר חברים באים ומצדדים בהצעה זו. ולא עלה על דעתי לחשוד, שחברים אחראים ביותר, שדווקא הללו יבקשו עמדה כזאת. אפשר להבין שחברים מסוימים לא יכולים להיות כאן, ומובן גם שיש חברים, אשר מוכנים להיות פה בכל מחיר. אך לא מובנת לי ההנמקה עם הנימוקים הפוליטיים.  לדעתי איש לא יכול לנחש עתידות. אילו היו נוהגים באותם הניחושים הפוליטיים, אנשי העליות הראשונות. ואילו הם היו בכל צעד שלהם מתחשבים עם המציאות הקשה – ודאי שלא היינו מגיעים בארץ הזאת למה שהגענו.

אילו לא היו מוציאים מכאן את הנשים והילדים לא היינו מגיעים לדיון זה. לכן צריך להסדיר את הבעיה הזאת ולדאוג לפתרון יותר נוח עבורן. לדעתי רצוי להחזיר חלק מהנשים והילדים לכאן.

 

יחזקאל א.

הייתי בין אלה שלחמו בעד עלייתנו לכפר-עציון, בהתלהבות ובמסירות. אך כעת באה מציאות אחרת, ומוכרחים להתחשב בה. ואני שוקל את העניין הזה מבחינה אובייקטיבית. אין יכולים להעמיד את השיקול רק על מידת הרגש. לדעתי ניטל זה העוקץ מהחרדה של החברים לגורל המקום והגוש, מאחר שמוסדות התנועה – הם, הם שהציעו את ההצעה הזו, אלא שגם הם צריכים לדעת את חות-דעתנו. לשאלת הילדים: אין לשכוח. מה היה צפוי אילו היו הנשים והילדים נשארים במקום.

לדעה האומרת לדחות את ההצעה: המוסדות הציעו לנו הצעה זו לדון בה כעת, ויתכן שבעוד זמן המצב יהיה יותר גרוע, וגם דעתי היא, שהתפתחות הדברים, ובאפס מעשה, צפויה לנו סכנה של התפוררות, כי חלק ניכר של חברים עלולים אז לעזוב. לכן הצעה זאת היא מעשית, ובזמנה.

 

שמעון ה.

רוצה אני להיות כנה בדברי, ולהביעם כמו שהם בלבבי. אשתדל לדבר מנקודת ראות הקבוצה וטובתה, אם כי אין להימנע מהנקודה האישית, כי יתכן שההכרה האישית תמצא את ביטוייה בדברי למרות רצוני. הוזכרו כאן כמה נימוקים להצעת העברת המשפחות. ואני אוסיף עוד נימוק בעל משקל, וזהו: רטיסבון ידועים לכולכם, התנאים ששוררים שם. אולם לא רק אי-נעימות וסכנת-נפשות הם המפריעם ותובעים, עיקר תשומת הלב צריכה להיות מופנית לעניין חינוך ילדינו בתנאים אלה. הילדים סופגים לתוכם את ההשפעות הנפסדות, שהם תולדה ישירה מהתנאים שבהם הם חיים. צריך לדעת שהגיל של רוב ילדינו הוא כזה, שבו נקבעת צורת האדם לעתיד. והרי ילדינו אלה הם נושאי הקבוצה בעוד שנים. אם לא נדאג לזה היום, עלול הדבר להתנקם בנו. צריך להביא את הילדים למסגרת של חיים תקינים פחות או יותר, וזה יתכן אך ורק לאחר שיעבירו אותם למקום אחר לאווירה כפרית, וההורים יוכלו לתת להם את ההשפעה החינוכית הדרושה.

נתן, בדברו על העסקת האנשים פה, סתר את עצמו מניה וביה. קודם אמר שכל התכניות המשקיות שנערכו בהתחלת החורף, לא יכלו להוציאם לפועל, בגלל המאורעות ותוך כדי דיבור, לפתע נולדו אצלו פתאום, ענפי-תעסוקה: ייעור הכשרת-קרקע, יהלומים וכו'. בו בזמן שגם כל העבודות שנתקבל כבר כסף עבורם, לא הוצאו לפועל, בגלל סיבות בטחון.

דעתי, כי עמידתנו כאן תהיה הרבה יותר איתנה, כשיהיו פה בחורים צעירים, במקום הורים מבוגרים המלאים תמיד דאגה לנשיהם ולילדיהם, שנמצאים רחוק מהם ובמקום לא בטוח ביותר. לדוגמא: אחר האסון שהתחולל השבוע בירושלים, לבותיהם של כל האבות חרד לגורל משפחותיהם הנמצאים שם. ודבר כזה אינו מוסיף כוח, לעמידתנו בכפר-עציון. טבעי הדבר שאדם צעיר שלא נכנס עדיין בעול המשפחה, פועמת בו הרבה יותר, רוח הגבורה ואומץ הלב. במאורעות הקודמים, כשהייתי עדיין צעיר ב-10 שנים נדחקתי תמיד דווקא למקומות המסוכנים. אולם השנים פעלו בי את שלהן. נוסף לכך עול המשפחה. וכיום אינני מוכשר יותר לכך. גם אין לדרוש מהנשים שתסבולנה לאורך ימים את סבל ההפרדה. ולכן אני רואה את ההצעה הזאת כפתרון יחיד גם לקבוצה וגם לכוח עמידתו של הגוש כולו.

 

יוסף ונ.

במערכה הזאת יש חזית צבאית, אבל באותה מידה יש חשיבות לחזית העבודה, שהמוסדות דואגים גם לה. לדעת המוסדות, וגם לדעתי, האנשים האלה נמצאים כאן, יכולים לתרום את חלקם במאבק הכללי, באופן יעיל יותר בהיותם במקום אחר.

לכן תהיה זאת שגיאה גסה, אם במקום חיילים, מאומנים ומותאמים לתפקיד, יחזיקו כאן בעלי-מקצועות חקלאיים. פירוש הדבר: ניצול בלתי יעיל של כוחות האדם במאבק הזה.

 

אהרן א.

בהתחשב עם זאת שעתידנו הפוליטי והכלכלי באזור הזה מוטל בספק, אני מניח כי המוסדות שלנו דואגים בעוד מועד למקום מתאים בשביל התפקיד ההתיישבותי של קבוצתנו.
יחד עם זאת אני חושב שלא נכונה כל מחשבה האומרת להוציא מספר מסוים של אנשים כרגע לתכלית זו.
ביחס לבחורות והילדים שבירושלים, אני מצטרף להצעה, שכבר הוזכרה כאן, להעביר אותם לאחד המשקים שלנו ("יבנה"?). כמו-כן יש לדעתי לשחרר מספר אנשים (שלפי דעתי אינו עולה על חמשה) שבחינה פסיכית ופיסית לא מחזיקים מעמד בכפר עציון כיום.

 

דוד ט.

לדעתי הגיעה הקבוצה לפרשת-דרכים. השאלה אם לחיות במדינה הערבית, היא גורלית לכל אחד מאתנו.

שאיפתי לחיי קבוצה, היא בלבי שניה במעלה לעומת רצוני לחיות במדינה העברית. ולעומת הטענה – שהתפקיד שלנו הוא להיות ראש-גשר לקראת התרחבותנו המדינית לעתיד לבוא – אני לא מוכן לכך:

את התחלת התפוררות הקבוצה אני רואה באותו הרגע של הפרדת המשפחות והילדים. ואני חושש מאד להתגברות התהליך הזה, אם/ המשכת המצב הבלתי נורמלי הזה.

 

יצחק כ.

בשלב הראשון של הדיון הייתה לי עמדה ברורה והתנגדתי בכל התוקף. כי אני רואה ואני משוכנע בהתפוררות המוחלטת עם היציאה הראשונה של הפלוגה מכאן. אי אפשר לשבור את החבית ולשמור על היין.

אולם בהמשך הדיון אני מבולבל. כי אני רואה שגם חברים שלנו וגם חזני וגם חורין, שהם מבינים עניין, ויודעים מה צפוי לגורל הקבוצה. ואם הם מציעים או מסכימים ליצירת פלוגה – יש דברים ודאי בנו -.

לכן אני שואל את חנוך ואת נתן האם באמת הגיעה השעה השתים-עשרה להחלטה אז עלינו להחליט מיד. ואם לא, היה מאד רצוי ובריא לדחות את הדיון לעוד זמן – מה עד שיתבררו הדברים יותר. ויתכן שאז נחליט פה אחד לכאן או לכאן, והשלמות של הקבוצה תהיה יותר מובטחת.

 

שלמה ר.

הייתי מהשנים הראשונים שהגיעו לכפר-עציון לפני חמש שנים. הלכתי לכאן מבלי לעשות חשבונות רבים מה שנשקף בעתיד לנו, ולגורל המקום בכפר-עציון. אבל לא אהיה מוכן להיות מהראשונים לצאת מפה. כבר עם עצם הדיון בהצעה זו, אני רואה טרגדיה לגורל כל עץ שנשתל ולכל בית שנבנה במקום הזה. כל אבן יקרה לנו במקום הזה, וקודש לנו האדמה הזאת שבהגנתה נפלו מיטב חברינו,  שאלת התפרקות הקבוצה כאילו נדחקת הצידה, לעומת טרגדיה אישית זו. יתכן, שאילו היו כאן מספר יותר גדול של חברים המעורים יותר בעבודת האדמה, היו תוצאות אחרות לגמרי לכל הדיון בשאלה הזאת. חסרה כאן הנימה של "ואהבתי את אדוני". והלא כולנו אוהבים כל סלע ואבן, כל עץ ורגב במקום הזה. ואם תגידו שזהו עניין של רגש – נתפשתי לרגשנות זו.

ישנם חברים שמוצאים קוים דומים בין פרשת תל-חי בזמן העלייה השניה ובין מצבנו אנו. גם אז היו חברים שטענו, כי לא כדאי להחזיק בתל-חי, אך ההיסטוריה הוכיחה, שהלוואי והיו לנו מבחנים כמו תל-חי בנקודות שונות בארץ. מאבק תל-חי הציל את הגליל למען שטח המדינה שלנו.

בויכוח על ההצעה הזאת מתבלטים אצלנו כאילו שני גושים. א. ברובם בעלי-משפחות שהם בעד ההצעה הזאת, ב. רווקים וחברים צעירים בקבוצה, שהם נגד ההצעה הזאת. ומצד חלק של חברים קיימת במקצת היסטריה ביחס לעמדתם להצעה הזאת. אני מצטער מאד על העובדה המוזרה שלא נשמעו דעות בעד הצעה זאת מפי חברים צעירים בקבוצה. אילו הייתי שומע זאת, הייתי אומר, שאם אנו גוף אחד ומלוכד, היינו יכולים לחשוב על פינוי לעורף. אבל לאחר שאין המצב כך, מתעורר ספק בלב ביחד לליכודה המלא של הקבוצה.

יש אצלנו חרדה לגורל של המשפחות, שעלולות להיות הרוסות. א מוסדות הביטחון – הם אחראים לגורל האנשים. והם טרם באו למסקנה לקבלת הצעה זו, וטרם נתנו פקודה לפינוי.

ואיך אם-כן אוכל להסתכל בפניו של חבר שנשאר כאן, ביודעי מה צפוי. ולשאלה המשקית: לא מובן, מה ראו להציע הצעה כזאת ולא ל"משואות", שכמוהם כמונו נמצאים באותו סבך של שאלות משקיות. לכן כל זמן שהגוף אינו מלוכד, אל לנו להיתפס בהוצאת מסקנות וקבלת ההצעה הזו.

אברהם פש.

דעתי, ששום דבר לא נוכל לקבוע בדיונים אלה. במוסדות הביטחון מוחלט לא לעזוב את הגוש, ולעשות סדורים להבטחת עמידתו. מוסדות אלה ודאי יחליטו על מי להישאר ועל מי לא. וכעת להודיע: על כל הציבור פה לדעת, כי לפי החלטה האחרונה כל חיינו מעכשיו יתחילו להתבסס על יסודות משטר חדש. ולאור השינוי היסודי הזה, אין ערך לדיונים שלנו על בעיות משק במקום, בתקופה הזאת.


דב קנ.
 
האינפורמציה של אברהם פ. היא ודאי חשובה מאד. אבל לא צריכה לקבוע בדיון הנוכחי. הקבוצה צריכה לקבוע את עמדתה לבעיות עתידה. השיקול העיקרי לקביעת העמדה צריך להיות – שלמות הקבוצה ויכולת המשכת קיומה כקבוצה.

בשיחה הוחלט על הקמת ועדה לניסוח סיכום של הדיון בשיחה. לועדה נבחרו נתן ש., יוסף ד., יהושע ל., אהרון י.

 

סיכום הועדה:

על סמך הדיונים שהיו במוסדות התנועה והישוב בקשר להסדר בעיות קיום קבוצתנו וההצעה שהועמדה בפני האספה הכללית בדבר העברת חלק מחברי הקבוצה יחד עם הנשים והילדים שבירושלים לחיי משק ועבודה באחד המקומות בארץ – הגענו לסיכום:

א. הואיל ואנו לקויים בחוסר אינפורמציה מספקת על תכניות המוסדות היישוביים בנוגע לעתידנו במקום הזה וכן בנוגע להסדרת בעיות תקופת המעבר.
ב. הואיל וגם התפתחות העניינים בארץ משנה מיום ליום את ההנחות שצריכות לשמש עבורנו בסיס להכרעה והחלטה בעניין הנידון – הגענו לידי סיכום:
ג. להביא בפני המוסדות התועתיים** את תמצית הדברים שהושמעו באספת החברים שהתקיימה בשאלה הנידונה בימים יד' טו' טז' באדר א' תש"ח.
ד. להניעם, שיחליטו בהקדם וייגשו לטפול נמרץ בשאלה זו, בזמן ובהיקף שיחשבו את זה לנכון לפי בחינת המצב והסיכויים, ובהתחשב עם הבעיות שהובאו.

הנימוקים להצעת סיכום זה:

א. הרצון למנוע כעת הצבעה בשאלה זו, העלולה לגרור אחריה ניגודים חריפים בין החברים, שלא בזמן.
ב. חוסר אינפורמציה מדויקת על תכניות המוסדות, מונע שיקול דעת יעיל וממצה עד כדי הכרעה.
הועדה החליטה גם להמליץ לשיחה, על צירוף לפרטי-כל של האסיפה המוגש למוסדות גם את חות-דעתם של כל החברים שלא הספיקו להביע את דעתם בשיחה. את הבירורים עם החברים יעבירו נתן וחנוך.
הועדה החליטה להציע לאסיפה להעביר את הפרטי-כל לחברות בירושלים, ואם תרצינה בכך, לערוך שם דיון בשאלה זו ולצרף גם את דעתן לפרטי-כל למוסדות התנועה.

בהצבעה שנערכה בשיחה, נתקבל הסיכום וגם כל ההמלצות של הועדה – בלי התנגדות.

כפר-עציון. יט' אדר א' תש"ח.

 


    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD