חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 ה' אייר, 14.5
הקרב האחרון בחירבת זכריה - ה' אייר תש"ח, 14.5.1948

מיומנו של חבר

בשעה 6.40 נראתה המכונית של הצלב האדום הבין לאומי, בה הגיעו ד"ר ורט (זיו), ד"ר חאלידי – ערבי, ושני נציגי הצלב האדום: ד"ר להנר וד"ר פזל. הם התעכבו כשעה בקטע שבין הגבעה-הצהובה וגבעת-העץ, כפי הנראה ניהלו מו"מ עם הערבים. אחרי זה הגיעו אל החירבה. כשנכנסו לתוך המצודה כבר הקיפו אלפי ערבים את החירבה. מסביב נשמע הד של התפוצצויות ויריות שהיו מכוונות לחירבה. הפקודה היתה לא לסגת אך גם לא לירות - בהתאם לתנאי שביתת הנשק. מגיני החירבה פינו את העמדות הקדמיות כדי לקצר את הקוים ולתפוס עמדות נוחות. שעה קשה עברה על האנשים, הם נמנעו מלירות על ההמון המסתער בחששם לעורר התפרצות הקרב מחדש, אך מאידך חששו שאם ימשיכו להבליג יסתער האוייב ביתר שאת. דכאון השתרר על האנשים.

קשה לדעת מה היתה הסיבה שהלגיון עזב את הגוש, עם סיום הקרב על כפר-עציון והתחלת המו"מ על הכניעה. האם היה זה הצורך לארגן את כוחותיו מחדש ולהכינם לקרב המכריע על ירושלים - שהדרך אליה נפתחה עכשיו ?   או הרצון לתת פיצוי לאנשי הכנופיות ותושבי הכפרים בסביבה על קרבנותיהם הרבים ולמסור להם את מלאכת הרצח והביזה ביתר ישובי הגוש. אך היתה זאת עובדה מדאיגה שלקבלת הכניעה וביצוע הסכם שביתת הנשק לא הופיעו נציגי כח צבאי סדיר אלא אנשי כנופיות והאספסוף מן הסביבה.

          ח.

    חירבת זכריה. הגבעה מימין - עליה שכנה עין צורים.

 

מתוך עדותו של דני מט, חבר עין צורים באותו זמן:  (לעדות המלאה – הקש כאן)

בחירבה התרכזו כשמונה עד עשרה לוחמים מעין צורים, רבדים ואנשי חי"ש. בערב הקודם הגיעה הידיעה שקשה היה לעכל אותה -  'מלכה נפלה'. 'מלכה' היה כינוי הקוד של כפר עציון.

למחרת בבוקר, ב-15 לחודש, התרכזנו אנחנו, הלוחמים, במקום הזה. התחושה שלנו היתה שקץ חיינו מתקרב ואין לנו מה להפסיד. אבל רצינו לגבות מהם מחיר גדול ככל האפשר. לי היה מקלע ברן, עם הרבה מאוד מחסניות, והיו עליי שלשה עשר  רימונים. שנים עשר בשביל לזרוק אותם ואחד יועד לעצמי אם חלילה יקרה כאן משהו. שאר הלוחמים היו מפוזרים מסביב. הרוב התרכזו מסביבי על מנת לטעון את המחסניות, ובודדים היו מאחור כדי להבטיח שלא יעקפו אותנו. באותו בוקר זרחה השמש והיום היה בהיר. הסתכלנו מסביב – הערבים מילאו את כל השטח, כחול אשר על שפת הים. כפריים מזוינים, לגיונרים, אנשי כנופיות, הכול היה מעורב יחד. הכול היה שחור מסביב. אני מעריך שהיו יותר מאלף איש. הכול היה מלא - ואנחנו היינו מתי מעט שנשארנו במקום הזה.  (לסיפור המקלע - הקש כאן)

חיכינו לבאות. בינתיים הודיעו לנו שבלילה היה איזה שהוא הסכם בין הלגיון לצלב האדום. כל נושא ההסכמים עם הערבים היה כל כך זר לנו.  לא ידענו בדיוק מה אומר הדבר הזה, אבל היה ברור שיש בעיה לפתוח באש. היו כאן מספר לוחמים והיה פה מ"מ. היה צבינג'י חבר רבדים, ודוד דאובה, חבר עין צורים, וברוך בומבג'י שהיה המוכתר של רבדים שמוצאו היה מסוריה ודיבר ערבית, ועוד מספר אנשים.

פתאום - הגוש השחור הזה מתחיל להתקדם.  גוש ענק של אנשים, שהתחיל לרדת מגבעת העץ ומהגבעה הצהובה,  מתקדם ואינו נעצר. צעקתי למ"מ "מה לעשות"? משום שידעתי שאם לא אפתח באש, הם פשוט ישטפו אותנו. אם כן אפתח באש, עלולים לטעון שהיהודים הפרו את הפסקת האש ותהיה עילה לטבח גדול. המ"מ התחיל לבכות ואמר "תעשה מה שאתה רוצה, רק תשאיר לי כדור לרגע האחרון". הגוש המתקדם הגיע ממש לרגלי הגבעה. דוד דאובה, צבינג'י וברוך בומבג'י יצאו מולם כדי לדבר איתם, משום שהיו שם גם כפריים שהכירו אותם. כפריים מבית פג'אר ומבית עומאר, כאלה שהיה איתם קשר עד המלחמה.

 

 

                            צבי ס  (לפי יומנו של אוריאל א.) 

 

החלטתו של המקלען לפתוח באש היתה גורלית, וחרצה לחיים את גורלם של אנשי שלשת הקיבוצים הנותרים, שזכו אמנם ללכת בשבי. מעשהו של דני מט, חבר עין צורים באותו זמן, ולעתיד אלוף בצה"ל, זכה לתאור בספרים שונים.     

 

 דן הורוביץ  ("שנה בסוגרים", 1948)  

עדותו של צבי סטקלוב ("מעוז עציון, 1949) (צבינג'י)

עתון מעריב, 1973... 

אברהם רטנר (גוש עציון - עמדה קידמית של ירושלים, 2005)

עדותוהמלאה של דני מט (הארכיון לתולדות גוש עציון, 2008)

 

 

מספר צבינג'י, איש רבדים, מ"כ ב'חירבה':

מתוך המכונית יצא ערבי מזויין שהציג את עצמו: "אני חלדי ביי חומייני" והודיע כי עלינו להתמסר בידיו. נציגינו השיבו לו כי עד כמה שידוע להם עלינו להתמסר לידי צבא סדיר.  האספסוף חסר הסבלנות התחיל לעבור אותם ולהקיפם, ועד מהרה נמצאו נציגינו באמצע האספסוף, שילל ושאג שאגות קרב פראיות. לבסוף הודיעו נציגינו כי מכיון שהם אינם המפקדים, ברצונם לחזור לחירבה ולמסור דו"ח למפקדים. השנים בקשו מחלדי שיעמיד לרשותם מלווה שיעביר אותם דרך ההמון. הוא סרב והכריז כי הוא השובה והוא המציג את התנאים. בדלית בריריה חזרו השנים בעצמם.

 

 

דני מט

 

המשך עדותו של דני מט:

באותו רגע החל כל הגל הזה להסתער. ערבי אחד עם רובה מכודן הגיע במרחק כמה מטרים ממני וקפץ עליי עם הכידון. היה לי רימון פתוח ביד. נתתי לו מכה בראש ועזבתי את הרימון. הוא נפל - לי לא קרה שום דבר.  ראיתי שאינני מצליח לעצור אותם רק ביריות, אך לא היתה לי שהות לשלוף את הנצרות של הרימונים בלי שאפסיק לירות במקלע.  העברתי את המקלע ליד שמאל ויריתי רק לפי כיוון הקנה, ובשיניים התחלתי לשלוף ניצרות של רימונים, ולזרוק אותם קדימה בידי הימנית - כמו סוכריות. כך נשברו לי באותה הזדמנות כל השיניים העליונות. יריתי וזרקתי, זרקתי ויריתי. היתה באותו רגע מן אווירה - אולי אקסטזה של התעלות – פשוט אינני יודע בדיוק איך לקרוא לזה. חברים אמרו אחר כך שמלמלתי כל מיני דברים. לא אשתמש כעת באותם הביטויים. הייתה מלה מאד קשה – נחליף אותה כעת ב'נבלות'. "רציתם להרוג יהודים, נבלות, רציתם להרוג יהודים". אבל המילה שהשתמשתי היתה יותר חריפה. פתאום קפץ עליי מישהו מאחור -  זה היה צבינג'י.  בבכי אמר: "אתה הצלת את החיים שלי. ואני לא אשכח לך את זה אף פעם". שאלתי אותו: "איך נשארת חי"? והוא ענה: "אני לא יודע. פתאום קפצו עליי 3 ערבים, אחד הוציא לי את הרובה, ואז שמעתי צרור ארוך מאוד. אחד מהם, שהחזיק אותי, נהרג, אחר שהחזיק אותי נפצע, ואחד ברח". כיצד ניצל דאובה אינני זוכר בדיוק. כעבור שנים פגשתי בטקס כל שהוא את צבינג'י עם אשתו רוחל'ה, עם הילדים, והיא אמרה להם: "לולא הוא, היה לכם אבא אחר היום". היום קצת קשה לקלוט דבר כזה, לנסות להרוג מישהו מאנשינו.

תוך כדי ההסתערות והיירי, שמעתי פיצוץ של רימון מתוך תעלת הקשר. בחור מהחי"ש בשם רפול פוצץ רימון על עצמו. ראו אותו שוכב, בטנו פתוחה לגמרי. שאלו אותו: "למה עשית את זה"? והוא ענה "לא רציתי ליפול חי בידי הערבים". הבחור היה במקורו מסוריה, גדל בין הערבים וידע מה מצפה לו.

השטח היה מכוסה בגופות. במכת האש הזאת נהרגו 87 ערבים. כל השטח היה מלא גופות. מאחר שהרגשתי שזה סופנו, העברתי את המקלע לבודדת ויריתי כדורים בודדים בכל מי שזז. היו צעקות בערבית "בס חוואג'ה, בס חוואג'ה" (די אדון, די אדון). ראיתי בתוכם אנשים שמגישים עזרה ראשונה. אחד נפנף במטפחת לבנה, וביקש להתקרב. היה לו תרמיל עזרה ראשונה מלא צמר גפן ובקבוק גדול של יוד. הוא פתח את המכנסיים של פצוע - כל הבטן הייתה פתוחה עם המעיים בחוץ -  שפך פנימה בקבוק יוד, שם עליה את צמר הגפן וסגר את החגורה.

החלה בריחה. בינתיים ראיתי משוריינים ערבים מתקרבים בשביל שיורד. היו אלו שני משוריינים שהיו קודם שלנו, ונתפסו על ידי הערבים בשיירת נבי דניאל. קראו להם 'פרפרים' -  היו להם מכסים של רשת כדי למנוע זריקת רימונים לתוך המשוריין. אחר כך הופיע עוד משוריין, כנראה של כוחות בלתי סדירים, משוריין נושא תותח.  בימים ההם הוא נראה לנו כמו טנק, שהרי לא היינו רגילים לזה.

במצב הזה בו נמצאתי, החבר'ה מתגודדים לידי, וממלאים את המחסניות, הגיע המשוריין קרוב מאד אלינו, ונעמד עם הקנה מולי. לידי היה צינור, מעין מרזב או משהו דומה לזה, שהזכיר מעט כלי אנטי טנקי שהיה אז בשם פיאט. ייחסו לו אז יכולת מרובה ממה שיש באמת היום לבזוקה או לאר.פי.ג'י. הוא ניסה לדבר איתי מהצריח ולצעוק לי משהו באנגלית. רק יותר מאוחר התברר כי הם כבר זיהו אותי בשלב זה כמי שירה במקלע.  צעקתי לו בחזרה באנגלית "אם אתה לא מסובב את המשוריין, אני מפוצץ אותך עם פיאט" והוצאתי את קצה צינור המרזב הזה. הוא צעק לי: "או קיי, או קיי", וסיבב את הכלי ב-180 מעלות, עם התותח לאחור. שני המשוריינים 'שלנו' המאוכלסים אנשי כנופיות ירדו בינתיים בשביל, וראיתי שהם מנסים לעקוף - לעין צורים ולרבדים. החייל בצריח צעק להם, והחל דו-שיח בין המשוריין נושא התותח לבין שני המשוריינים האחרים. הוא צעק להם: "יא עראב" והם שאלו "מה העניין"? והוא צעק להם, "פי ענדו פיאט" (יש לו פיאט). הם פחדו כנראה פחד מוות מהפיאט.,  סובבו את שני המשוריינים ותוך דקה חזרו לגבעת העץ - פשוט ברחו.

האיש מהמשוריין שממולנו ניסה להסיח את דעתי, ואף ניסה להתקרב אלי. הוצאתי נצרה של רימון והחזקתי את האצבע על ההדק על מנת שיהיה לו ברור שעומד כאן אדם נואש. הוא ירד מן המשוריין ודיבר קצת עברית, ואמר:"המקלע הזה הרג את האחים שלי, והנקמה שלי תהיה שאני אהרוג איתו יהודים". רצה שאתן לו את המקלע. צעקתי לו לחזור בחזרה למשוריין. עכשיו התברר שעצם נוכחותי הפכה לבעיה. החבר'ה האחרים ב'חירבה' כבר קיבלו מהם סיגריות, כמו אין מלחמה יותר. אבל אני פה הגורם היכול לגרום להפרת הפסקת האש. ומאחר וגם הודיעו לי שהמשוריינים של הלגיון כבר ירדו לכיוון עין צורים ורבדים, אזי מוטב שאני אעזוב את המקום על מנת שאחרים לא יפגעו פה בגלל עצם נוכחותי. המצב היה די מוזר – בין הלוחמים שלנו לערבים היו שיחות, כאילו לא ירו לפני דקות אחד על השני.

השארתי למישהו את המקלע. הייתי באוברול חאקי, די דומה למה שיש ללגיונרים. לקחתי אתי רק רימון אחד עם נצרה שלופה, החזקתי אותה באצבע, וירדתי בשביל לכיוון רבדים.

 

מסיים צבינג'י:

יצאתי לקראתו כשאני עובר בין גופות ערבים הרוגים ופצועים. ערבים אחרים ששכבו מאחורי סלעים הביטו בי בעיני חיות טרף. הגעתי למשוריין, ישבו בו חמשה שוטרים ערבים וקצין ערבי, נושא תרבוש שהציג את עצמו: "חג'-יסין, מפקד חיל-השחרור-הלאומי". לחצנו ידים ובקשתי ממנו שלש בקשות:

א) כי יכנס לחירבה.

ב) שיתן פקודה לסובב את צריח המשורין לבל יפנה כלפי עמדותינו.

ג) להרחיק את האספסוף לפחות למרחק 100 מ' מאתנו.

הקצין ירה מספר יריות באויר והאספסוף הסתלק. נכנסנו לחירבה, התישבנו והמשא ומתן התחיל.

הקצין התנצל על איחורו אך הבטיח כי מעתה הכל יתנהל בכי-טוב. טנדר שני הופיע ובו מס  פרשוטרים נוספים. היום להט ומלאי המים שלנו אזל. הצעתי לקצין כי אני בליווי כמה שוטרים נרד בטנדר לרבדים ונביא מים. הוא הסכים. בדרכנו נורו עלינו כמה יריות מרכסי עין-צורים והגבעה-הצהובה. עד מהרה הגענו לרבדים...

הדף הקודם | דף 1 מתוך 6 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD