חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 ילדות במנזר הרוסי-נעמי ברונובסקי-רודמן

נעמי ברנובסקי-רודמן גדלה כילדה יחידה בתוך קבוצת הפועלים של "אל-ההר" במנזר הרוסי. היא כתבה זכרונות על ילדותה במקום, ועל הכרותה-ידידותה עם עיסא מבית אומר.

 

המנזר הרוסי

הבית הראשון שלי מחוץ לבית, היה במנזר הרוסי בכפר-עציון כשהייתי ילדה בת שמונה או תשע. עקב עבודתו של אבי, עברנו כולנו מתל-אביב לשם. המנזר הרוסי, בנין גדול מידות בנוי מאבן ירושלמית ועץ והתנשא לגובה על אחת הגבעות בכפר כשהוא משקיף על הדרך המובילה מחברון לבית-לחם. משום מה, בזכרוני הוא נשאר בנין בצבע אדום, למרות שאני בטוחה שלא היה אדום. בבנין היו שלושה מפלסים. המפלס המרכזי,- מפלס הכניסה. עם חצר אוכל גדול, חדרי משרדים, מטבח וכו'. המפלס התחתון, מעין מרתף ומפלס הגג שהיו בו עליות מקורות רעפים שנראו כמו משולשים גדולים שנפתחים ע"י חלונות זכוכית.הבית הראשון שלי מחוץ לבית, היה במנזר הרוסי בכפר-עציון כשהייתי ילדה בת שמונה או תשע. עקב עבודתו של אבי, עברנו כולנו מתל-אביב לשם. המנזר הרוסי, בנין גדול מידות בנוי מאבן ירושלמית ועץ והתנשא לגובה על אחת הגבעות בכפר כשהוא משקיף על הדרך המובילה מחברון לבית-לחם. משום מה, בזכרוני הוא נשאר בנין בצבע אדום, למרות שאני בטוחה שלא היה אדום. בבנין היו שלושה מפלסים. המפלס המרכזי,- מפלס הכניסה. עם חצר אוכל גדול, חדרי משרדים, מטבח וכו'. המפלס התחתון, מעין מרתף ומפלס הגג שהיו בו עליות מקורות רעפים שנראו כמו משולשים גדולים שנפתחים ע"י חלונות זכוכית.

 

 

    המנזר הרוסי - ציורו של אברהם ורדי - תש"ח

 

החיים ביום התנהלו בקומה המרכזית. הקומה התחתונה שמשה לחדרי השינה של החברים והמשפחות וקומת הגג היתה ריקה איש לא נכנס לשם והיתה הוראה מפורשת שהיא מחוץ לתחום.
בגיל שמונה, הוראות אלה לא תפשו לגבי. להיפך, עליות הגג שמשו מקום מסתורין בעל כח משיכה עצום. הייתי מוכרחה לראות מה יש שם ומדוע אסור להכנס לשם. כמעט מדי יום, הייתי עולה לגג, מציצה מבעד לחלונות ומנסה לגלות כוח הסוד. ויום אחד גיליתי שאחד החלונות אינו סגור כהלכה ואפשר, - עם עזרת מה מצדי- לפתחו. וזה היה אתגר עצום.
באחד הבקרים עליתי לעלות הגג, אזרתי אמץ, פתחתי את החלון ונכנסתי פנימה. המקום היה לא יותר משני מטר מרובעים. חפצים שונים היו מסודרים לאורך הקירות ובאפילה ששררה שם, אמצתי את עיני לראות מה יש שם. והנה, מולי נשענת על הקיר עמדה בחורה יפה, עם כתר זהב לראשה ובידיה תינוק. התמונה היתה כהה אך מאד צבעונית עם הרבה צבעי אדום וזהב. לצדה, עמדה תמונה אחרת, של איש עירום, דבוק בפיסוק ידיים אל צלב גדול ומהמסמכים נוטף דם. מסביב עמדו צלבי זהב מפוסלים (מפוסלים) יפה, מהתקרה היו תלויים אביזרי זהב כמו מנורות, היו שולחנות קטנים מצוירים וכו'.
באותה פעם ראשונה, בדקתי היטב כל אביזר. העיקר, מצאה חן בעיני ה"נסיכה" שלאחר מכן נודע לי ששמה מריה.

בחרתי בה כחברה כי הייתי מאד בודדת, ולכן מדי יום כשכולם יצאו לעבודה הייתי מתגנבת למעלה. לא פעם הבאתי למריה פרחים מהכרמים והשדות שמסביב, חלקתי אתה עוגיה, והעיקר שוחחתי אתה. ספרתי לה כל מיני דברים, התלוננתי לפניה וכו'.
באחד הימים כאשר עזבתי את עלית הגג שכחתי לסגור את החלון, ומישהו גילה שאורחים בקרו בעליה. כשנשאלתי, ניסיתי בתחילה להסתיר, ואח"כ הודיתי. נענשתי כפי שנענשתי, החלון נסגר ועולם הפלא שלי נסגר גם הוא. לאחר שסודי נגלה, יכולתי לשאול שאלות על הנסיכה, מי זאת, למה וכו'. וכך קבלתי הסברים ראשונים על יהודים ונוצרים, בתי כנסת, כנסיות ומנזרים.
במשך שנים רדפו אותי התמונות של מריה וישו מעלית הגג. לכשהתבגרתי, בהיותי בגיל 16, למדתי על מנזרים ועל נזרים ונזירות והיה בי רצון עז להיהפך לנזירה. היה בזה קסם רב עבורי, באולמות המנזר החשוכים בתלבושות האכסוטיות, התפילות והבריחה מעולם המציאות.

 לאחר שנים רבות כשנסעתי בעולם, בלמודי האמנות שלמדתי, במוזיאונים שבקרתי חזרתי להביט ולאהוב את המריות השונות, כמו כן הרביתי לטייל ולבקר בכנסיות קטנות וגדולות ותמיד חפשתי את ההוד וההדר הראשוני שחשתי כשגיליתי את מריה ידידתי. הרבה מריות מצאתי וראיתי חלקן גם בכנסיה, בכנסיות הפרבולסביות אליו השתייך המנזר הרוסי כפר עציון. ועד היום מאד קוסמים לי ההוד והפאר בכנסיות וממלאים אותי בחויות ורגשות מהילדות.
למנזר הרוסי חזרתי ב-1947- אך שוב נמנע מאתנו לראות את שכיותיו.

 ב-1948 נהרס המנזר מהפצצות הלגיון הערבי שהתקיף את גוש עציון, ועלה באש על כל שהיה בו. הרבה לוחמים נהרגו באותו קרב, ומריה וישו וגם אלהים שלנו- לא באו לעזרתם.

 

ידידי עיסא   1.1998

 ב-1936, כשהייתי ילדה בכתה ב' עליתי עם משפחתי אמי ואבי, לגור בישוב שנקרא אז כפר עציון. המקום שכן במעלה ההר, בין חברון לבית לחם, באיזור מוקף כפרים ערביים, והאדמה של כפר עציון נחכרה מהמנזר הרוסי, לו הייתה שייכת, ע"י יהודי שנקרא הולצמן. המטרה המוצהרת הייתה: פתוח חקלאות ההר, זה כמובן היה תירוץ בעיקרו כי המטרה הייתה תקיעת תריז בין חברון לירושלים.        
- על כל מקרה - אנשי המקום, אולי עשרים במספר היו ברובם אנשי "השומר" הותיקים וחקלאים צעירים מקבוצים שונים, אבי שהיה איש "השומר" היה מגויס אז כנוטר במשטרה הבריטית ונשלח לשם כאיש שמירה. לאחר ששהה שם כשנה לבדו הצטרפה גם אמי, שהיתה אחות במקצועה, בתור חובשת. וכמובן שלקחו גם אותי.

 גרנו אז כולנו במנזר הרוסי, שהיה מבנה מעץ ולבנים אדום מוקף בכרמי שקדים וגפנים ובאביב האדימו אלפי פרגים מסביב ולא ראו את האדמה.
 הייתי הילדה היחידה  במקום ורק בחגים ובחופשות היו מגיעים ילדי עובדים אחרים. למעשה הייתי מאד בודדה וכל היום הייתי משוטטת בחצר, ובחדרי המנזר ועליות הגג, בהן הסתירו את תמונותיהם הקדושות של מריה וישו ואת תשמישי הקדושה.
האדם היחידי הקרוב יותר לגילי, אמנם קצת יותר מבוגר, היה עיסא, בנו של המוכתר מבית-עומר, שאהב לבקר הרבה אצלי ולבלות בחברתי. אני הייתי מלמדת אותו קצת עברית והוא למדני ערבית. פעם, נפלה סוסתי ופצעה את רגלה והוא הביא אותה לאמי שתחבוש ותרפא אותה. היה בא מדי יום ביומו, מביא עשבי תיבול ומלמד כיצד להכין מהם תה, תבלינים וצמחי מרפא, לאחר שהבריאה הסוסה, למדני לרכוב עליה והפכנו לידידים גדולים.
סוף אותה שנה פרצו המאורעות ואמי ואני פונינו חזרה לתל-אביב בעוד אבי נשאר שם, בקיץ 1936 לאחר התקפת כנופיות על כפר עציון נפצע אבי והועבר לירושלים, וכל הקבוצה התקפלה ועזבה. הנזירים חזרו למנזר וזמן רב לא היה ישוב יהודי באיזור.

עשר שנים עברו מאז ועד 1947, אז הייתי נערה חברת גרעין השומר הצעיר ופלמ"ח שעלה להתישבות בכפר עציון. המקום נקרא אז גוש עציון והיו בו כבר אז שלושה ישובים יהודים צעירים. כמובן שהתרגשותי היתה גדולה שדוקא הגרעין שלי עולה למקום שנשאר יקר בזכרוני ומאד התגאיתי בכך.
ביום העליה, כשהגענו לכפר-עציון ראיתי דרך חלון האוטו פרש ערבי דוהר ומתחרה באוטובוס. כשהגענו לכפר, נגשתי לבקר את "יגאל השומר" שהיה מוצב שם מטעם הקרן הקיימת, והיה ידיד קרוב של משפחתי. שאלתי את יגאל מיהו אותו פרש ערבי והוא ענה לי זה בן המוכתר, עיסא. זמן קצר לאחר מכן נכנס עיסא לביתו של יגאל, שהורה עלי ושאל אם הוא יודע מי אני. עיסא הביט בי ומיד ענה: "הדה בינת אל מנדל", אני- לא הייתי מזהה אותו, אחרי הכל 10 שנים חלפו ושנינו גדלנו ובגרנו. ואילו הוא- זיהה מיד.
כשנה וחצי היינו בגוש עציון. עיסא הפך לידיד הקבוץ שלנו ולא היה שבוע שלא בקר אותנו פעם או פעמיים. הוא כבר ידע עברית והתקשורת אתו הייתה קלה. כשהתחילו הכנופיות להשתולל בסביבה ומאורעות הדמים גברו, בא להזהיר אותנו. ותמיד יעץ לנו לעזוב, "כי יהיה לא טוב". בחדרי נהג לשתות קפה, וכשאבי היה בא לבקור היו נפגשים בחם ובידידות.

הסוף של גוש עציון ב-1948- ידוע. ביום האחרון כאשר כבר היתה שביתת נשק וחכינו לצלב האדום שיבא לפנות אותנו, ומסביב לגדר הקבוץ התקבצו אלפים של ערבים מחכים לקחת שלל כשנעזוב, הופיע עיסא על סוסתו השחורה, עם שק גדול. לעיסא נתנו להכנס- כי הוא נחשב ידידנו- הוא בא לחפש אותי כדי להפרד, לדבריו, את השק הביא כדי לקחת כמה דברים כי האחרים במילא יקחו. נתתי לו כמה דברים מחדרי ונפרדנו. בשיחתנו אותו יום אמר לי גברת תמר, אל תבואי הנה יותר, זה לא מקום מזל בשביל המשפחה שלך- את אבא הוציאו פצוע ועכשיו את – אבל אני נשאר ידיד שלך. "אנא סחבק".
עוד עשרים שנה חלפו עד שצה"ל, במלחמת ששת הימים כבש בחזרה את גוש עציון. והגוש יושב ונבנה. איש מחברינו לא ראה ולא פגש בעיסא בבקורינו  בגוש, אבל תמיד כאשר אני נזכרת בגוש אני חושבת לי מה עלה בגורלו של עיסא והאם הוא עדיין חי. וכל פעם כשאני רואה ערבי מבוגר זקוף קומה בתלבושת מסורתית אני מהרהרת האם זה עיסא?

ואם מישהו מכם יפגוש בו פעם, בבן משפחת המוכתר של בית עומר, - מיסרו לו שלום מידידתו הישראלית.

 ב-11.2.03 – יום השנה לעליה לרבדים פגשתי את אורה רוטנברג, בתו של דב קנוהל ז"ל מכפר-עציון, הבת הראשונה של כפר-עציון, ושאלתי אותה על עיסא, ממנה נודע לי שהוא היה נשוי למספר נשים, היה זמן מה המוכתר של בית-עומר היו לו ילדים, היה מכובד ע"י כולם, דבר עברית יפה, שמר על קשר עם אנשי הגוש. אך לפני שנה, בערך, נהרג בתאונת דרכים טפשית. מה חבל! נוחה על משכבך עיסא. והלואי והרבה ערבים משכנינו היו כמוך. לו יכולתי, ולו הזמנים היו אחרים, הייתי מניחה שושן אדום על קברך.

                                                                                תמר ברנובסקי-רודמן


    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD