חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 היתר העגונות של גוש עציון

הקדמה:[1]

אחת הבעיות הכאובות ביותר שנוצרה על ידי מלחמת האיתנים לשחרור הארץ ותקומת ישראל, המחכה לפתרונה הסופי – היא בעית העגונות, נשי הנעדרים. לפי דיני התורה כל חייל שאין עדות מספקת לפי חוקי העדות של התורה על נפילתו, נשארת אשתו עגונה כל ימי חייה. במלחמת קודש זו נפלו ונעדרו מאות גבורים קדושים והשאירו אחריהם את רעיותיהם ויקיריהם ועיניהם כלות לדעת את גורל מחמלי נפשם.

הבעיה כוללת לא רק את אלה הרשומים במרכז הרישום של הצבא כנעדרים. גם על החיילים אשר רשומים בצבא כחללים, מתעוררת בעית העגינות במדה שיש ביניהם נשואים. לפי הנוהג, כותב המפקד - או מי שהוא אחר המיופה כח משמו - למחלקת הנפגעים של הצבא את המכתב בו הוא מודיע שלאחר פעולת הקרב נפלו מספר מסוים של חיילים. על פי רוב אין הידיעה מבוססת על עדויות של ממש בהתאם לחוקי התורה. ישנם מקרים שמי שהוא רואה את חברו נפגע ברסיס או בכדור ונופל פצוע ונשאר בשדה הקרב בשטח האויב. החבר מודיע למפקדו על נפילתו של החבר, והלה מודיע על כך הלאה. לפי חוקי התורה אין עדות כגון זו מספקת להכריז על אדם כחלל ולהתיר את אשתו. במקרה כזה גם אלו נחשבים לפי חוקי התורה כנעדרים ולא כחללים, ונשותיהם אסורות להנשא כל ימי חייהן.

אולם אם במקרה של עדות על פגיעה ישנן עוד אפשרויות המקילות על היתר העגונות, המצב חמור ביותר במקרה של העדרות גמורה בלי עדות על פגיעה, כגון במקרים בהם נעדר החייל בשדה הקרב ולא חזר לבסיסו מבלי שנשאר לנו עדות כל שהיא, או הוכחה או סימן מובהק אחר, על נפילתו, שלפיהם נוכל להתיר את אשתו מכבלי העיגון. עם שחרור כל השבויים מידי האויב, וההכרזה שלו שאין בידיו יותר שבויים יהודים, התיצבה בפנינו בעית העגינות בכל חריפותה, מאחר שבטלו התקוות שפעמו בלב הקרובים לגלוי בני משפחתם בשבי האויב.

הבעיה עצמה כבר התעוררה במלחמת שאול המלך. חכמינו ז"ל אמרו: (שבת נ"ו א', כתובות ט', ב) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר: (שמואל א, י"ז) "ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח". מאי ערובתם ?  תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה. בזמנינו אין אפשרות לסדר גיטין ממש מכמה סבות הלכתיות. לעומת זאת סדרנו טופסי הרשאה לגט, אשר כל חייל נשוי יכול לחתום עליו בפני עדים. טופסים אלה עלולים לפתור כמעט לגמרי את בעית העגינות במלחמה. אבל בגלל חוסר פקודה מחייבת ובגלל כמה סיבות אחרות לא חתמו רוב החיילים הנשואים על טופסי ההרשאה הללו. ועל כן הועמדה כעת בעית העגינות של הנעדרים במלוא היקיפה. התרת מאות העגונות שנשארו ממלחמת השחרור שלנו היא שאלת חיים של המדינה. ומחובתנו לעשות את כל אשר בכוחנו בכדי להתיר אותן מכבלי העגון.

מתוך הרגשת האחריות הגדולה נעניתי לקריאת כב' ראש הממשלה ושר הבטחון מר דוד בן גוריון, וקבלתי עלי לברר את הבעיה הזאת ולחתור לקראת פתרונה הסופי בהקדם האפשרי ביותר. ביום ה' תמוז תשי"ט (5.7.49) הודיע כב' ראש הממשלה ושר הבטחון ב"כנסת" כי הטפול בעגונות נמסר לרב הצבאי הראשי והוא מכין את החומר הדרוש למען יוכל בית דין זמני להתיר את נשי החללים מכבלי העגון. התחלתי לטפל באפשרות של כניסה לשטחי הקרבות אשר בידי האויב, כדי לאסוף ידיעות ולחקור על אופני נפילתם של אחינו הקדושים ז"ל חיילי צה"ל במלחמת התקומה. אחרי עמל רב הורשיתי על ידי האויב לסייר בשטחי הקרבות בכיס פלוג'ה בהיותו נצור וכבוש בידי האויב, סביב לטרון, בגוש-עציון ובעוד מספר מקומות. הצלחתי לאסוף פרטים חשובים אשר נעזרתי על ידם בפתרון הבעיה הכאובה הזאת. כוונתי במאמר זה להניח את היסודות הכללים לפתרון הבעיה בכל מקומות העדרם של חיילינו במלחמה זו. כדי לשוות למאמר אופי מציאותי ביותר, החילותי מחללי גוש-עציון, אשר אחרי ההרג הרב שהיה שם בשני הימים האחרונים לקיום הגוש נותרו עשרות עגונות המצפות לרחמי שמים ולניחומי ציון.

היתר העגונות המוצע בזה כוחו יפה לחללי גוש-עציון בשני ימי הקרבות וחללי לטרון אשר נרשמו כמובאים לקבורה בבית הקרבות הצבאי בירושלים ביום ה' כ"ה חשון תש"י ולחללי כפר עיראק אל מנשיה בכיס פלוג'ה אשר נפלו בכ"ו כסלו תש"ט.

תקוותי רבה שכב' הרבנים הראשיים לישראל יסכימו עמי בפתרון בעיה חמורה זו. ובכניסתי לבית המדרש הגדול של היתר עגונות, שעליו נאמר כל המתיר עגונה אחת כאילו בונה חורבה אחת מחורבות ירושלים, בימי התנערותה של בירת קדשנו מעולם של אויבים, אני תפילה שלא אכשל בדבר הלכה וה' יאיר עינינו באור תורתו וישעו.

 

א – פרטי המאורע.

אחרי חקירה מקיפה וגבית עדויות מפי שרידי החרב ומפי אנשי הלגיון הערבי וערבים אחרים אשר השתתפו בקרבות על גוש-עציון, נתקבל התאור דלהלן על ההרג הגדול שהיה בגוש.

מיד עם התחלת המלחמה נגדנו, עוד בימי שלטון המנדט, הותקף גוש-עציון ונותק מיתר הישובים היהודיים. כל השיירות הבאות והיוצאות ממנו הותקפו קשות. על ידי כך נשאר הגוש סגור ומסוגר כמעט לגמרי. אין יוצא ואין בא, מחוץ לקו האוירי.

מבלי לפרט את כל המאורעות הגדולים והקרבות הקשים, שעברו על הגוש במשך כל ימי המצור והמצוק, נתחיל בימים האחרונים של הגוש. ב-ג' באייר שנת תש"ח (12 למאי 1948) החלה התקפה עצומה והפצצה כבדה על כל המשלטים והעמדות סביב כפר-עציון ועל הכפר עצמו. הרבה מאנשי הכפר נפלו באותו יום על ידי ההפצצות והיריות. ההתקפה נמשכה כל אותו יום, למחרתו, ב-ד' אייר שנת תש"ח (13.5.1948) כאשר הוכרעו כוחותינו הדלים במספר ובציוד לעומת כוחו ונשקו העצום של האויב במשלטים ובעמדות, כותר הכפר מכל הצדדים והוקף לגיונות וכוחות בלתי סדירים מכל העברים. עד אשר, לפי עדותם של שרידי החורבן , היו ההרים מסביב שחורים מאנשי הכנופיות. החיילים ואנשי הכפר, אנשים ונשים, נלחמו כאריות.

מעטים מול רבים ובמצב של אפיסות כוחות ונשק, הצליחו משוריינים של האויב לחדור לתוך הכפר דרך השער הראשי ובעקבותם אספסוף רב של אנשי הכנופיות. הדבר היה בשעות הצהרים של היום המר והנמהר, יום ה' בשבוע בפסח קטן, י"ד אייר תש"ח (13.5.48):[2].

באותה שעה החליט המטה בישיבתו במרתף שבמנזר הגרמני על כניעה. את הפקודה הוציא מפקד המקום יעקב אלטמן בחושבו שזאת תהיה כניעה מסודרת בלי שפיכות דם נוסף. הקשרית ע.פ . יצאה החוצה להודיע לעמדות על הפסקת האש. היא עשתה זאת על ידי צעקות. אחרי כן יצא שמעון צדוק מהמטה ועוד כמה בחורים וניסו לתלות דגל לבן על האנטינות שבחוץ. אבל בכל פעם ירו על הדגל והוא נפל. הקשרית ע.פ. יצאה גם כן לנסות ולתקן את האנטינה . בינתיים נתאספו האנשים מן העמדות אשר שמעו את צעקותיה של הקשרית בדבר פקודת הכניעה ליד המרתף במנזר הגרמני. באותו זמן חדרו הערבים לתוך כפר-עציון מצד השער ואחרי כן מייתר העברים, והגיעו לסביבת המנזר הגרמני. הערבים צעקו להרים את הידים ואחד מהכנופיות בא וצלם את המחזה. אחרי הצלום בא אחד עם טומיגן והתחיל לירות לתוך הקבוצה. אנשינו שכבו מיד על הארץ, הקשרית ע.פ. קפצה לתעלה הקרובה ושם מצאה עוד אנשים משלנו, עד שבא אחד מהכנופיות וירה בשוכבים בתעלה אחד אחד. כשהגיעו לאחד ששכב לפניה בתעלה, התחילה לצעוק ואחרי כן הוציאו אותה מהתעלה.

כשוך הקרבות אחרי הצהרים הוציאו אותה במשוריין שעמד על יד השער הראשי של כפר-עציון, והובילו אותה שני כושים וקצין מהלגיון הערבי ועוד לגיונר נוסף על פני הכפר. אז ראתה רכוזים גדולים של גוויות. היא משערת, שראתה בערך שמונים גוויות. בעברם את בנין המרתף שאל אותה הקצין אם ישנם אנשים במרתף, ואחרי כן הוא זרק לתוכו רמון ולא באה כל תגובה משם. בעברם ליד חורשה הנקראת "שיר השירים" הגיח אחד בשם ארונצ'יק מן החורשה והרים את הידים לאות כניעה בחושבו שעל ידי כך הוא ינצל. מיד הרגו אותו הערבים ביריות. חוץ ממנו לא ראתה שום סימני חיים בכפר ובסביבה של יהודים. הקצין ירה בגוויות פה ושם להוכיח שחוץ ממנה לא נשאר אף אחד חי בכפר.  היא בטוחה שבזמן בקורה השני בכפר עם הלגיונרים לא נשארה נפש חיה בכפר. כמובן, היא בטוחה, שלא היתה שום אפשרות להסתנן החוצה דרך אנשי הכנופיות, מאחר שכל היהודים היו נראים כיהודים ואנשי הכנופיות הקיפו בטבעת שלמה את כל הכפר ומשלטיו. כל ההרים מסביב היו שחורים מערביי הכנופיות.  זעם הכנופיות היה עצום. הם ירו כל הצדדים, והחריבו את כל הבא ליד. עוד מסרה הקשרית ע.פ. כי הערבים הודיעו לה באותו יום ש"כל היהודים בכפר-עציון ובמשלטים נהרגו חוץ מאחד שהועבר לעמאן". (הכוונה היתה כנראה ליריחו כמו שיתואר להלן). היא הועברה באותו יום לחברון ולמחרתו הודיע לה הקצין שחוץ ממנה נשארו בחיים עוד שנים שהועברו לעמאן. "חוץ מהם כולם מתים". את הדבר הזה הודיע הקצין כמה פעמים, מבלי שמי שהוא שאל אותו על כך. אותו דבר אמרו לה חמושים מהלגיון.

לפי דעתה, הסיבה שערביי הסביבה אינם יודעים רק עליה שנשארה בחיים ולא על יתר שני הבחורים, כמו שיבואר להלן הוא: משום שהשנים הנותרים לא הועברו לחברון כי אם ליריחו.

על הינצלם של שני הבחורים , יעקב אידלשטיין. ובן-סירה. הנותרים מן הכפר, מספר יעקב א.:  כי היה בעמדה מס' 5 ובן-סירה היה בעמדה מס' 3. לאחר ששמע את צעקותיה של עליזה הקשרית, שהחליטו להיכנע, היו כבר כמה פצועים בעמדות 5 ו-2. פוצצו את הנשק ואידלשטיין עם עוד ארבעה הורידו את הפצועים למרתף של המנזר הגרמני. הערבים לא נכנסו עדיין מצד דרום כי אם מצד השער הראשי. על ידי כך הצליחו להעביר את הפצועים למרתף. כשהגיעו הערבים למרתף אספו את כל הנאספים שם לרחבה ליד המרתף אשר ייקרא "עיגול הכניעה". בעיגול הכניעה היו כ- 50 יהודים. אחרי כן הקיפו אותם הערבים בנשק במקלעים ועם משורינים שתפסו אנשי הכנופיות מאתנו בנבי-דניאל.

אז ציוו עליהם להרים את הידים וצלמו אותם כך. אחרי הצילום אמרו להם לשבת. באותו זמן נפתחה אש על הקבוצה. אידלשטיין ובן-סירה ועוד שנים היו בקצה הקבוצה. הם ראו איך שכל הקבוצה נשכבה על הארץ מהיריות שפגעו בהם. אז פרצו ארבעתם את השרשרת באמצע היריות והתחילו לברוח. אמנם לא היה לאן לברוח כי כל הכפר היה מוקף מכל הצדדים והערבים ירו אחרי הבורחים. היו עוד כמה שהתחילו לברוח לעבר המנזר הרוסי, אולם נפלו בדרכם מהיריות. ארבעת אלה נפלו מאפיסת כוחות בין הסלעים. כל השטח היה מלא כנופיות ולהם לא היה נשק. פתאום הגיע ערבי זקן והתחיל לצעוק עליהם. שוב התחילו לברוח השנים – אידלשטיין ובן-סירה. השנים האחרים נשארו במקום. בשכבם שם בחורשת "שיר השירים" שמעו התפוצצויות ויריות בהמון. באותו זמן התחילו לירות עליהם אבל לא נפגעו והם נעמדו. ואז שוב פעם הופיע הערבי הזקן, שבא אחריהם עם שלל מהכפר ואמר להם: אל תפחדו. בינתיים הופיעו אנשי הכנופיות מסביב ורצו לירות בשנים. אבל הערבי הזקן קם והרים את ידיו ולא נתן לירות בהם. הכנופיות רצו לירות בערבי הזקן והתחיל ביניהם ויכוח. באותו זמן הופיעו כמה לגיונרים ולקחו אותם תחת חסותם ולא נתנו להמון האספסוף לירות בהם.

זה היה בערך בשעה 2  ביום. אח"כ הובילו אותם לאחד מהמשלטים וגם שם רצו הערבים לירות בהם. אבל הקצין של הלגיון ירה בהמון ופזר אותם. אז העלו אותם על טנדר ונסעו. הם שמעו איך שהערבים מסביב צעקו אחד לשני שאלה שניים נותרו בחיים מכל הכפר ויותר לא נשאר אף אחד. משם הובילו אותם ליריחו והכניסום לבית הסוהר. למחרתו הודיע להם הקצין החוקר של הלגיון שעוד בחורה אחת נשארה שבויה מכפר-עציון. לדעת אידלשטיין לא היתה שום אפשרות שמישהו מן היהודים ישאר חי כי זעם אנשי הכנופיות היה עצום. הם ירו אחד על השני כמו חיות טרף. עוד ביום הקודם נפלו רבים מן הכפר ע"י הפצצות והיריות.  אמנם נותר גם בחור שלישי מאנשי הכפר אבל הוא נמלט כבר לפני יום הכניעה.

והנה אחרי שעבר זמן רב כל כך שהוחזרו כבר כל שבויי המלחמה, חסרים כל אנשי כפר-עציון וכל אנשי החי"ש והפלמ"ח, שהיו ביומיים האחרונים בכפר ובמשלטיו מסביב. מחוץ לשלשה הבחורים הנ"ל והקשרית ע. לא חזר אף אחד. אנשי הלגיון טוענים שהיתר נהרגו כולם בקרב. מאנשי הכפר עצמו נותרו 32 עגונות[3] אשר פונו יחד עם הטף בעוד מועד בזמן המנדט, זמן רב לפני אותו תאריך של הכניעה. עומדת איפוא לפני השאלה מה דינן של נשים אלו ?

כדי לפטור את הנשים הללו מכבלי העיגון השתדלתי במשך זמן רב[4] להיכנס לתוך השטח ולערוך חקירה מקיפה על כל מה שעוללו לנו אויבנו באסון הגדול והנורא הזה[5].  גביתי עדות מפי ערבי צעיר אשר השתתף בעצמו בהתקפה האחרונה על כפר-עציון, ורגלים לדבר יש כי הראה את מקום קבורתם של חללינו, את הבורות, את התעלות ואת המפולות אשר תחתם נקברו הגוויות הטהורות של אחינו ואחיותינו הקדושים שנפלו על קדוש השם הי"ד. הוא הודיע כי כל היהודים אשר היו בתוך הכפר או במשלטים ובעמדות שמסביב, כל אלה שנפלו לידם לפני הכניעה הרשמית של כל הגוש, הושמדו כולם מחוץ לנערה אחת שנותרה בחיים. דבר זה בדיוק העיד גם כן צעיר אחר שגם הוא השתתף עם הלגיון בהתקפה על הכפר והיה לו לפי דבריו תפקיד מיוחד בהתקפה ההיא. הם אינם יודעים על המלטם של 2 יהודים מן הכפר הנ"ל. את העדות הזאת מסרו אמנם לאחר שנשאלו כל ידי ולא כמסיחים לפי תומם לגמרי, אבל גם לא כמעידים בזאת עדות, אלא כמספרים לנו את ההיסטוריה של המקום. והיה בזה קשור דברים על ענינים אחרים של הקרבות כי הסחתי קודם את השיחה לדברים אחרים, עד שהיגענו לפרשה זו. לשאלתי האם יתכן שנשארו בהרים או בכפרים שבידי הערבים עוד יהודים מן הכפר צחקו צחוק גדול של בטול. גם קציני הלגיון הודיעו שלא נותרה נשמה בכל הגוש מחוץ לאלה שהלכו בשבי. [6]כמו כן הודיעו שלא נותר אצלם שום יהודי משלנו.

את שיירי עצמות החללים מצאנו פזורים על גבעת הכפר, בתעלות הקשר, סביב העמדות, מתחת למפולות וביסודות הבתים אשר נהרסו כליל. מצאנום תמיד בקרבת מקום הימצאם בזמן הכניעה, בתוך המרתף של המנזר הגרמני הנ"ל, אשר שם מצאו מקלט ביום הכניעה כל הפצועים והבחורות, ואשר לפי עדות הערבים נהרס הבית על כל יושביו ע"י מטען עצום של חמרי נפץ – שם מצאנו ערימות של עצמות עם כל מיני שרידים של אנשינו בכפר. הערבים העידו כי כל הקרבנות שלהם הוצאו מן המקום ונקברו במקומות אחרים, בהתאם למנהגם, וכל מה שנשאר בכפר של יהודים.

 

ב – ניתוח הלכתי

כעת עומדת לפנינו השאלה איך לדון את דינן של נשי הנעדרים הללו מאחר שאין לנו שום עדות ברורה על כל אחד מהם מפי יהודי או יהודיה אשר יוכלו להעיד על נפילתם הודאית. לכאורה, לו גם היה עד אחד שיעיד על הנפילה לא היה מהימן על הדבר כמפורש באה"ע סי' י"ז סעיף ל"ג שעד אחד במלחמה אינו נאמן להתיר את האשה (ראה להלן). כדי לברר את דינם של אלו צריכים אנו מקודם לשאול שאלה כללית אשר התשובה עליה יכולה לשמש נקודת מוצא ומפנה חשוב לפתרון הכללי של בעיית העגינות ממלחמת השחרור שלנו עם הערבים. מה דינם של אלו אשר מקומם נכבש ע"י האויב לאחר שהיה מוקף מכל עבריו ומיד חסרו מספר מסוים של אנשים, וגם לאחר שחזרו השבויים מהשבי לא חזרו אלו אלינו. והאויב הוא כזה, שאילו היה מישהו נופל לידיו היו הורגים אותו, כדוגמת ערביי חברון, שגם בימי שלום אסור היה ליהודי לעבור ביניהם. ראשית כל צריכים אנו לקבוע מה דינם מדאורייתא ואחרי כן נדון על איסור מדרבנן, [7]כמו מים שאין להם סוף.

והנה מהמאמר הנ"ל פ"א, כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, מוכח מיד דכל מי שאינו חוזר מהמלחמה איננו נחשב בחזקת מת להתיר את אשתו, שאילו כן, לא היינו זקוקים לגט כריתות. אלא שיש לומר שזהו רק בזמנם שהיה המנצח מוכר את השבויים שבידו לעבדים ולא היו מחזירים אותם גם אחרי המלחמה. מה שאין כן בזמננו , שעורכים מיד את רשימת השבויים ומחזיקים אותם עד יכון שלום בארץ, ואחרי כן מחזירים אותם למקומם, שמא י"ל דכל מי שלא חזר ממערכי המלחמה הוא בחזקת מת.

 

ג – עיר שכבשוה כרקום

והנה בגיטין כ"ח, ב'  שנינו: "שלשה דברים אמר ר"א בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו. על עיר שהקיפה כרקום ועל הספינה שמטורפת בים ועל היוצא לידון שהם בחזקת קיימים. אבל עיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים. בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה".

הרי שנינו שעיר אשר כבשה כרקום כל אנשי העיר הם בספק חי וספק מת, משום שבזמן התלמוד לא היה הכובש מבחין בין בין לוחמים לאזרחים אלא היה לעתים קרובות משמיד את כל האנשים בעיר בלי הבחנה, ואם כן נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים מטעם ספק.

והנה בירושלמי גיטין פ"ג הל"ד על המשנה הנ"ל של ר"א בין פרטא אומר" "ובלבד כרקום של אותה מלכות אבל בכרקום של מלכות אחרת כליסטים הם". ונחלקו הראשונים ז"ל בפרוש דברי הירושלמי. להרשב"א דברי הירושלמי מוסבים על הסיפא של המשנה, ולא פרש אם כרקום של מלכות אחרת כליסטים הם אם לטיבותא הוא או לגריעותא. אבל רבינו ירוחם בספר אדם וחוה נתיב כ"ד ח"ג כתב בשם הירושלמי: "ודוקא חיל של אותה מלכות אבל כרקום של מלכות אחרת דינם כליסטים ואם כבשוה בחזקת מתים הם". עכ"ל. וכן פירש המאירי בחידושיו ובגיטין על המשנה בשם הירושלמי שבמלכות אחרת כמתים הם חשובים. מזה ברור שרבינו ירוחם וסיעתו מפרשים את הירושלמי כהרשב"א, דאסיפא של המשנה קאי, ומפרש דבמלכות אחרת הם בחזקת מתים, [8]וכן מוכח מהירושלמי ביבמות שהאשה שלום לפי פירוש אחד של הראשונים כמו שיבואר להלן, וכך כתוב בספר 'זכרון יהודה' להר"ן ובהרא"ש עי"ש.

ומזה יש להביא בק"ו אל חללי גוש-עציון שהם בחזקת מתים בודאי. שהרי ר"א בן פרטא בעיר שכבשה כרקום מדבר כשלא בדקנו את העיר וחסרו אנשים אלא שנודע לנו מרחוק על עיר מסויימת שכבשה כרקום. וע"ז מוסיף הירושלמי לפי דעת רבנו ירוחם וסיעתו שאם היה זה כובש זר דינם של אנשי העיר כמתים ודאיים. ואם כן אין צריך לומר שבנדון דידן , שיש לנו עדות ברורה של הבחורה אשר ראתה לפי דבריה את רוב הנשי הכפר מוטלים מתים ערימות ערימות, הרי כבר יודעים אנו שרובם למיתה, ומאחר שרוב למיתה דינם כנפלו למים שאין להם סוף, שמדאוריתא נשותיהם מותרות.

אע"פ שמדאוריתא אין אשה או עד אחד נאמנים על הדבר, מ"מ אם נצרף את כל העדויות האחרות של השנים וגם את העדויות של הערבים ואת ההוכחות של העצמות שהוצאו מן הכפר, שהם בודאי של חללינו, יש לנו על כל פנים אומדנא דמוכח במדה שאין למעלה ממנה שרובם של אנשי הכפר נהרגו. ועוד כאשר ראינו את אכזריותם של האויבים ובפרט של האספסוף הבלתי סדיר שסביבות חברון אשר אלמלא נזדמן להם משהו מן היהודים היו תמיד רוצים לבלוע אותו חיים, וגם יודעים אנו על חסרונם ולפי כל האומדנות שבעולם כולם נהרגו באותו היום בודאי שאפשר להעמידם מדין תורה בחזקת מתים. שהרי כמו שבכרקום אומר שם הירושלמי איזה הוא כרקום ר' בא בשם רבי חייא בר' אשי כגון זוגין ושלשליות וכלבים ואוזים ותרנגולים ואיסטרטיות המקיפין את העיר, כלומר באופן שלא יהיה שום מוצא לנוס מהעיר. כמו כן במלחמת גוש-עציון כותר הכפר מכל עבריו וביום האחרון נסגרה לגמרי הטבעת ולכל מקום שהיו בורחים הרי היו נופלים לקוי האויב בודאי שהם בחזקת מתים ולפי דעת ר' ירוחם וסיעתו שמפרשים את הירושלמי שכל מי שנופל לידי צבא כובש זר הרי הוא בחזקת מת[9].

ואין לדחות את הראיה מר"א בן פרטא לפי פרוש רבינו ירוחם, משום שאין להביא ראיה מהתנהגות הלוחמים בדורות הראשונים, שלא היו קיימים חוקי מלחמה לאומיים בדבר קיום תנאי כניעה ולקיחה לשבי, מה שאין כן היום שאי אפשר להעמיד כל עיר הנכבשת בחזקת מתים, זה אינו, שבודאי במלחמה אירופאית מסודרת[10] יתכן לחלק כך, אבל הערבים, בפרט הכוחות הבלתי סדירים והאספסוף סתם שבא לבוז בז, שום חוק בעולם אינו יכול לרסן את תאות הרצח שלהם כמו שהרגו את נציגנו שיצאו להכנע עם דגל לבן, ואחרי כן פתחו באש על שאר אנשי הכפר לאחר שהניחו את נשקם, והשבויים[11] שנצלו , נצלו רק ע"י הלגיון שהגן עליהם ולקח אותם בשבי בחסות נציגי הצלב האדום. אבל בכניעת כפר-עציון ששלטו שם הכוחות הבלתי סדירים כל מי שלא נצל ע"י הלגיון הוא בחזקת מת.

אולם יש להקשות על רבנו ירוחם מדידיה אדידיה, שהוא סותר את עצמו בפרוש דברי הירושלמי. שהרי בנתיב כ"ג ה"א על המשנה בכתובות דף כ"ז, ששנינו: עיר שכבשה כרקום כל כהנות שנמצאו בעיר פסולות". כתב רבנו ירוחם: "וכל זה כשהתחיל מאותה מלכות אבל ממלכות אחרת כל הכהנות כשרות". ובירושלמי כפולה סוגית הגמרא על משנה זו בכתובות ובגיטין, שזוהי אותה הסוגיה של גיטין הנ"ל. ואמאי מפרש בכתובות בדיוק ההפך מאשר מפרשה במסכת גיטין, ששם מפרש שמלכות אחרת מתאכזרת יותר על אנשי העיר וכולם בחזקת מתים, ובכתובות מפרש שמלכות אחרת מתנהגת יותר טוב עם אנשי העיר ואינם פוגעים בהם כל כך ?  ויתכן ששתי השטות הן של הראשונים[12]. בגיטין מפרש כשיטה אחת ובכתובות מפרש כשיטה אחרת. ובודאי שהפירוש של כתובות קשה להולמו, שמלכות אחרת תתנהג יותר טוב מאשר אותה מלכות, אלא בודאי שהעיקר כמו שפירש בגיטין ואשר כן מפרש גם המאירי. על כל פנים לפי פירושם את הסוגיא בגיטין יש לנו ראיה ברורה להעמיד את אנשי כפר-עציון וחייליו החסרים בחזקת מתים, על כל פנים מדאוריתא.

 

אכן מדברי הטור באהע"ז סוף סמן קמ"א משמע שמפרש את דברי הירושלמי על הרישא של המשנה, דעיר שרק הקיפוה חיל מלכות אחרת ועדיין לא כבשוה, אנשי העיר כבר בספק חיים ספק מתים. וכתב שם הב"י [13]והכי פירושו" "דבכרקום של אותה מלכות כל זמן שלא נכבשה, יושביה בחזקת קיימים, שאין לחוש שמא עשו תחבולות כדי להשחית העיר ויושביה, כגון להפיל עליהם פתאום החומה וכיוצא בענינים אלו, לפי שהם חסים על העיר שהיא שלהם. אבל כשהכרקום של מלכות אחרת הרי הם כליסטים שאינם באים אלא לבוז בז ולהחריב את העיר וחומותיה, דכיון שאינה שלהם אינם חסים על חומותיה, ומשום הכי חיישינן שמא יפילו החומה פתאום על יושבי העיר, לפיכך אע"פ שלא נכבשה העיר נותנים עליהם חומרי מתים.

והנה גם לפי פירוש  זה של הב"י והטור שאי אפשר להתיר את נשותיהם של אנשי העיר ההיא שכבשה כרקום על סמך הכיבוש של האויב ממלכות אחרת, מכל מקום על ידי כך נתערערה חזקת אשת האיש של נשותיהם של אנשי העיר הזאת, וזה גם כן חשוב עבורנו בבואנו לדון בענין נעדרי גוש-עציון שאין כבר על נשותיהם חזקת אשת איש כמפורט להלן. ועוד שגם פירוש זה של הטור מודה למה שכתב רבינו ירוחם על הסוגיא בגיטין שמלכות אחרת גרועה מאותה מלכות לענין זה.

ואין להקשות על פירוש רבנו ירוחם והמאירי על הירושלמי בגיטין מהמאמר של ר' שמואל ב"נ אמר ר' יוחנן בכתובות הנ"ל שאמר בו: "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, דלפי שיטתו של רבינו ירוחם למה לי גט, הרי שכל מי שלא יחזור מן המלחמה נעמידהו בחזקת מת, אם זו מלחמה עם מלכות אחרת ?

ויש לומר שדברי רבינו ירוחם מוסבים רק על עיר שכבשה כרקום שפירושו עיר שהיתה מוקפת מכל עבריה ונתונה במצור חמור כדברי הירושלמי הנ"ל שאין שום אפשרות של מנוס, וגם החיל הזה אינו לוקח שבויים. מה שאין כן במלחמה רגילה בשדות קרב פתוחים שישנה אפשרות להחבא ולנוס או ליפול בשבי – גם רבינו ירוחם יודה שאינו בחזקת מת.

והנה עד כה לא מצאנו על מי להסתמך בכדי להעמידם בחזקת מת ודאי אלא על רבנו ירוחם והמאירי. ויש להעיר שהרי המשנה של ר"א בן פרטא אינה מדברת על התרת אשת איש על סמך זה שנעמיד אותם בחזקת מתים אלא בענין תרומה, כדשנינו: בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה". ועליה מחלק בירושלמי בין חיל של אותה מלכות לבין חיל של מלכות אחרת. וא"כ י"ל שמא מדובר רק לענין בת כהן לישראל שמותר לה לאכול בתרומה בחיל של מלכות אחרת אבל לא להתירה להנשא שהרי במים שאין להם סוף אע"פ שמדאוריתא כל ששהה עד כדי שתצא נפשו הרי הוא בחזקת מת לכל דבר, כמו שכתבו המפרשים והפוסקים שהרי בדיעבד אם נשאת לא תצא, דמדאוריתא שריא, אלא שחכמים החמירו לענין אשת איש, ושמא הוא הדין גם בענין עיר שכבשה כרקום לדעת רבנו ירוחם, שמדמינן למים שאין להם סוף דמדאוריתא שריא ומדרבנן אסורה, למרות שהירושלמי מפרשה באופן שאי אפשר לברוח משם. ואע"פ שבבלי בגיטין כ"ח: לענין היוצא ליהרג דכריך לה ר"א בן פרטא בהדי עיר שכבשה כרקום ומ"מ כשמחלקת הגמרא בין בי"ד של ישראל לבי"ד של עכו"ם משמע דלענין התרת אשת איש נמי נגעו בה. מ"מ י"ל דאין הדבר כן בעיר שכבשה כרקום גם לדעת רבינו ירוחם וסיעתו בדברי הירושלמי[14]. אולם להלן נוכיח שכן מוכח מהירושלמי ביבמות הנ"ל לפי פירוש אחד של הראשונים שאנשי המלחמה שלא חזרו מהקרב נדונים כמתים גם לענין אשת איש שבדיעבד אם נשאת לא תצא כמוש"כ בתשובה צ"ב להר"י בן הראש[15].

 

ד – מים שאין להם סוף

בכדי למצוא היתר לנשי הנעדרים הללו צריכים אנו ראשית כל לדמות את אנשי כפר-עציון וחייליו לכל הפחות לנפל במים שאין להם סוף. שהרי המאירי בספרו "בית הבחירה" ביבמות דף קכ"א ע' א' כתב על הדין של נפל למים שאין להם סוף, בשם גאוני ספרד ז"ל, דלאו דוקא במים שאין להם סוף אלא כל שנפלו במקום סכנה העשוי למות שם, אלא שאנו חוששים שיצא, ובודאי אין לך מקום סכנה שעלול למות שם ככפר-עציון ביום האחרון. ואולי יש לדמותם לנפל למים שיש להם סוף, שהרי לאחר שכותרו ע"י האויב לגמרי ונסגרה עליהם טבעת האויב מסביב ביום האחרון, שוב לא היתה להם שום אפשרות של מנוס. כי כמו במים שיש להם סוף ע"י שראינוהו נופל לתוכו והשגחנו שלא עלה, אשתו מותרת כי בודאי טבע במים. כמו כן בנידון דידן מאחר שהיו שם בכפר בזמן האחרון ולא היתה שום אפשרות לנוס, אם לא לנקודות שלנו, כי בכל מקום שהיו בורחים עמדה לפניהם אותה הסכנה. אבל על כל פנים לא גריעי מנפל במים שאין להם סוף, מדאוריתא אשתו מותרת משום רובם למיתה, ושמא יש לחוש שבכל זאת הסתנן מי שהוא לחוץ ולא חזר לביתו אח"כ או שאיזה ערבי החביא את מי שהוא בביתו, זה חשש רחוק מאד שאינו מתקבל על הדעת.

והנה אע"פ שיש לדמותם לנפל לגוב אריות דשנינו בבריתא ביבמות קכ"א דאין מעידים עליו משום שיש לתלות שמא אינם רעבים כמו שכתוב שם בתוס' בד"ה "אין"[16] וכמו כן בנידון דידן יש אולי לתלות שמא לא הרגום הערבים אלא חסו עליהם. אולם בגוב האריות על כרחנו צריכים לומר דמיירי כגון שראוהו נפל לתוך הגוב ומיד עזבו העדים את הגוב לא ידעו מה קרה לו שנפל שם. ויתכן שאם ניצול מפי האריות יצא משם והלך לו. וכן משמע להדיא מדברי הב"ח בסימן י"ז שכתב על דברי הטור שנפל לגוב האריות פי' מי שראוהו שנפל והלך לו משם ולא ידע אם אכלוהו אם לאו, מגוב האריות, אין מעיד עליו מן הסתם ואפשר שלא אכלוהו עכ"ל. הרי מפרש שהמדובר שהלך לו זה שהעיד על הנפילה. וכן משמע מן הראשונים עי"ש. אבל אם עמדו עליו כל הזמן[17] ואחרי זה בדקו את הגוב של האריות ולא מצאו שם בודאי שיש להעיד עליו.

ובנידון דידן אין שום אפשרות לתלות אם ניצול מידי האויבים שמא הלך לו. שהרי הכפר היה מוקף בערבים אשר נדמו לחיות טרף ואם ריחם מי שהוא על אחד מהם היה צריך למסרו ללגיון, כי למה יחזיקהו באיזה מקום אחר, שאילו היו רוצים להצילו היו יכולים לעשות כך ע"י מסירתו ללגיון, וכל מי שלא נמסר לא היה לו מקום מפלט בשום פנים בשטח הכפר. ועוד שמה שנוגע לאנשי הכפר אף אחד מהם לא היה יכול להתחבא כערבי. ונוסף על כך הרי הבית שמואל הביא בסעיף כ"ט בשם הב"ח שאם נמצאו עצמות בתוך הגוב של האריות אמרינן דאכלו אותו ומעידין עליו. וכן בנפל לאש ויכול לצאת משם אם נמצאו שם העצמות אמרינן דנשרף ונידון דידן לאחר שמצאנו עצמות[18] בשעור של האנשים שחסרו לנו בודאי יש להעיד עליהם שמתו.

ואע"פ שהבית שמואל מפקפק בפסק הב"ח מכח סעיף ל"ב לענין נפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל וכ"ו, אין משיאין את אשתו שאני אומר אחר הוא, שיש לו לחלק ולאמר ע"פ מה שכתב הנו"ב סי' מ"ו דהתם בגוב האריות ולכבשן הטעם כאן נמצאו העצמות כאן היו זמן רב קודם שנפל זה לגוב או לכבשן. מה שאין כן בנידון דידן שבודאי לא היו שם בכפר-עציון כל אותן הגוויות והעצמות לפני ההרג דנאמר כאן נמצאו כאן היו, כמו שכתב הנו"ב. ועוד שכולי עלמא דוחים את ראיית הב"ש משום שבים לא צמצמו את המקום, מה שאין כן בגוב ובכבשן שהמקום מצומצם אין לחוש כלל ואומרים כאן נמצאו כן היו.

 

ה'

והנה צריכים אנו לקבוע מקודם לדעת אלה החולקים על פירוש של רבינו ירוחם וסיעתו בדברי הירושלמי הנ"ל, האם בעיר שכבשה כרקום נחשבו אנשיה מדאורייתא כמתים ונשותיהם מותרות משום שרובם למיתה ואזלינן מדאוריתא בתר רובא, ורק מדרבנן נתנו עליהן חומרי חיים כמו במים שאין להם סוף, שכתבו כל הראשונים דמדאורייתא מותרת משום דרובן למיתה אלא שהחכמים החמירו בדבר משום שהמעוט הוא מעוט מצוי, וכמו שכתבו בתוס' ביבמות (לו :) בד"ה "הא" ובע"ז (מ:) בתוס' ד"ה "כל" . אבל בתוס' בבכורות (כ:) בד"ה "חלב" כתבו דמיעוט דנמלטין לא שכיח ומה שהחמירו לכתחילה במים שאין להם סוף משום חומרא שאשת איש. וכ"ה בתוס' בקידושין (נ:) בד"ה ה"ג. וכמו כן י"ל בעיר שכבשה כרקום לאחר שכבר הוסר המצור מן העיר ובדקנו את העיר ולא מצאנו אותם בתוך העיר האם רק מדרבנן החמירו נתן עליהם חומרי חיים משום דחוששין למיעוט המצוי דאילו לאידך טעמא שבתוס' הנ"ל משום שחומרת דאשת איש לא שייך שם במשנה של ר"א בן פרטא דהתם לאו לענין אשת איש מדובר כי אם ענין תרומה[19] או דלמא שהספק מדאורייתא משום שאין רובן למיתה ?

ויש להביא ראיה לזה ממה שכתב הב"ח בסי' י"ז דספינה שטבעה ממש בים ושהה ועמד עד כדי שתצא נפשו אע"ג דאין מעידין עליהם, שגם הם בספק חיים, מיהו אם נשאה בדיעבד לא תצא, כמו שכתב בתשובה להרמב"ן בסעיף קכ"ה והוסיף ע"ז הב"ח: "ונראה דה"ה נמי בעיר שכבשוה כרקום והיוצא ליהרג דדמיין ליה.

ובתשובת הריב"ש סי' שע"ט נראה שחולק על זה ולענין מעשה צ"ע, הרי שכתב בהדיא שגם בעיר שכבשהו כרקום רובן למיתה, ומדאורייתא מותרת שהרי אם נשאת לא תצא. וא"כ מה שנותנין על כל  השלשה חומרי חיים אין זה אלא מדרבנן.

אמנם מהנמוקי יוסף בסוף מסכת יבמות לא משמע כדברי הב"ח שהרי כתב על היוצא ליהרג דבהאי מתניתין דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים איכא תרי לישני בגמ'. אי בבי"ד של עכו"ם או גם של ישראל, ויש מן המפרשים שכתב מסתבר שכיון שתרי לישני נינהו ולא איפסקא הלכתא כאחד מניהו דאזיל לחומרא דאסור דאורייתא הוא וכו'. הרי משמע שהספק של חומרי חיים הכתוב במשנה הוא מדאורייתא וע"כ אם תנשא בודאי תצא, וכיון שכך ה"ה בעיר שכבשה כרקום נמי אם תנשא , תצא, דבחדא מחתא מתתינהו למתנ' לכל הג' דברים של ר"א בן פרטא. אבל יש לדחות את הראיה הזאת דשמא הכי קאמר הנמוקי יוסף, דהספק הוא בספק אשת איש דאוריתא[20].

ואין להביא ראיה מספינה שאבדה בים דג"כ נשנית במשנה של ר"א בן פרטא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, והוא כמו נפל למים שאין להם סוף. ושם אשתו מותרת מדאוריתא דאזלינן בתר רובא, דרובן למיתה, אלמא דחומרי חיים שבמשנה איננו מדאוריתא, ויש לחלק גם מדאוריתא בין ספינה שאבדה בים ולא ראינוה שטבעה ממש ששם מדאוריתא אשתו אסורה, לבין מי שטבע ממש בים כמו שמחלק כן הרמ"א בסי' י"ז סעיף ל"ד שבמקרה כזה אם נשאת, תצא[21].

והנה בשו"ע סי' י"ז סעיף ל"ו הובאה ההלכה שבמשנה ר"א בן פרטא בסתמא דנותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים, והגר"א בבאורו על סעיף ל"ד על מה שכתב הרמ"א דדוקא במי שהעידו עליו שטבע ממש וכו', הראה את מקור דברי הרמ"א במשנת ר"א בן פרטא המובא להלן בשו"ע בסעיף ל"ו. והשיג שם הגר"א  "והוי ספיקא דאוריתא ואפילו נשאת, תצא. ודוקא במים שאין להם סוף דרובן למיתה".

לפי דברי הגר"א ברור שהמשנה של ר"א בן פרטא באה לחדש שמדאורייתא הוא שנותנים עליהם חומרי חיים ותצא גם בדיעבד משום שאין רובן למיתה. ובח"מ שם תמה על דברי הב"ח הנ"ל שדימה את העיר שכבשה כרקום והיוצא ליהרג למים שאין להם סוף, ובגמ' לא דימה רק לספינה שאבדה בים ובכולם אם נשאת תצא והוסיף שכן מבואר בהדיא בתשובת הרמב"ן ובתשובת הריב"ש.

ויש לתמוה על הגר"א וח"מ מהסוגיא דב"ב דף קנג' שאמרו שם: "ומה ספינה שרובן לאבד נותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים וכו', אלמא דגם בספינה שאבדו רובן למיתה כמו במים שאין להם סוף. ואמאי כתב הגר"א דוקא במים שאין להם סוף רובן למיתה ?   הרי גם בספינה רובן למיתה !  ומדאורייתא לישתרו נשותיהן כמו במים שאין להם סוף. ומזה ראיה לשיטת הב"ח דמדמי להו אהדדי. וכיון דבספינה הדין כן לחומרי חיים הוא רק מדרבנן ה"ה בעיר שכבשה כרקום שנשנה ביחד עם ספינה שאבדה בים, נמי חומרי חיים שנותנין עליהן הוא רק מדרבנן כמו שכתב הב"ח.

ודבר זה מפורש להדיא בתשובות הר"י בן הרא"ש סי' צ"ב שבהן כתב: "והא דאמור רבנן מים שאין להם סוף ה"מ לכתחילה אבל אם נסיבה לא מפקינן לה מיניה התם במים שאין להם סוף אמרינן בבבא בתרא רוב הספינות לאיבוד וכ"ש שראינוהו טובע וסמכינן בדיעבד ארובא להקל. אבל רוב אדם במלחמה אינן נהרגין הילכך מקומינן ליה מספיקא אחזקתו חזקת חי ואם נשאה, תצא מיהו בירושלמי שרי ליה בדיעבד וכו'. יוצא מדבריו שספינות שרובן לאיבוד בב"ב אם נשאה לא תצא. כמוש"כ הב"ח, ולא נסתפק אלא במלחמה שאין רובן למיתה וגם בזה סובר הירושלמי שאם נשאה לא תצא.

 

והנה הריב"ש בסי' שע"ט שהביאו הב"ח לעיל, כתב: "והני תלת דר"א  בן פרטא שנותנין להם חומרי חיים וחומרי מתים אם נשאה תצא, ואע"פ שרובן לאבד שכיון שאפשר בהן ההצלה אין הולכין בהן אחר הרוב אלא אחר החזקה. ואע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף, הכא איכא תרי חזקי, חזקת האיש שהוא קיים וחזקה האישה שהיא בחזקת אשת איש. ולבסוף כתב ואע"ג דחד מינייהו ספינה שאבדה בים, אין זה טבע במים שאין להם סוף שאם נשאת לא תצא, דטבע במים שאין להם סוף מעיד שטבע בים ושהה שיעור שתצא נפשו ואז הצלתו על ידי מחילה של דגים או שיצא במקום רחוק הוי מעוט דמיעוטא ולא שכיח, ומשום הכי אמרו שאם נשאה לא תצא, עכ"ל. ושיטה זו של הריב"ש מודה אמנם שרובן למיתה אלא שחידש ששתי החזקות עומדות נגד הרוב עדיפי מהרוב ועל כן תצא וממילא קשה לדידידה מב"ב הנ"ל. הן אמת שרוח הסוגיא בב"ב אינה הולמת את הפירוש של הריב"ש עי"ש[22].

 

אולם מתשובות הר"י בן הרא"ש הנ"ל מפורש דלא כשיטת הריב"ש וגם הנו"ב אה"ע סי' מ"ג השיב על דברי הריב"ש שכתב דתרי חזקות עדיפי מרוב בכמה מקומות, ועוד השיג עליו דאין זה כלל שתי חזקות מאחר שחזקת אשת איש תלויה בחזקת חי, אלא דמה דתמה הנ"ל על הריב"ש מנא ליה שבספינה רובן למיתה שבגלל זה הוצרך לחדש את חדושו. ומסיק על כן "וכיון שאין בהני תלת רובן למיתה שוב אין אנו אחראים לסברת הריב"ש לומר דזה מיקרי תרי חזקות". תמוה מאד, שהרי בב"ב קנ"ג ב' מפורש שספינה של ר"א בן פרטא רובן למיתה, ומאחר שנדחה פרוש זה של הריב"ש מוכרחים אנו לומר דכל הנך תלת של ר"א בן פרטא לאו מדאוריתא נותנים עליהם חומרי חיים אלא מדרבנן[23].

אולם בספר עין יצחק להגאון ר"י אלחנן ז"ל מקובנה כתב בסי' ב' ענף ב' טעם אחר בזה לדעת הנו"ב, דמה שאמרו בספינה שרובן לאבד זה הוא משום דהו"ל רוב שאינו גמור וכמוש"כ בתוספות בכתובות ט'.

 

וראיה גדולה לשיטת הב"ח[24] יש להביא להתוספתא בגיטין פ"ב הלי"ג ומובא בירושלמי גיטין פ"ג הל"ד על המשנה של ר"א בן פרטא שכן כתוב שם: "ועוד שלשה הוסיף עליהן את שגררתו חיה ואת ששטפתו נהר ואת שנפלה עליו מפולת נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים[25]. ושטפתו נהר ודאי הוא כנפל לתוך מים והרי גם במים שאין להם סוף מדאורייתא שריא ומדרבנן אסורה. ועוד יש להביא ראיה מדנפלה עליו מפולת שבזה כתב ברמב"ם להדיא בפי"ג מהל' גירושין הל' י"ט עד אחד אומר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובן למיתה וכו'. [26]הרי שמפולת רובן מיתה ואעפ"כ הוסיף אותו להנך תלתה לענין דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים, הרי שגם הנך תלה רובן למיתה וכיון שרובן למיתה מדאורייתא, איתתא שריא.

[27]והנה גם בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' קכ"ח מחלק בין ראוהו ממש שטבע ושהה עליו כדי שתצא נפשו ללא ראוהו שטבע ממש אלא ראו ספינה שנשברה בלב ים רחוק מן העיר והוא כי במעיד שטבע ממש ושהה עליו, אע"פ שלכתחילה לא תנשא, אם נשאת בדיעבד לא תצא כמו שאמר בסוף יבמות ואמר רב אשי וכו' ואם אינו מעיד אלא שנשבר ספינה בלבד זה אינו כלום ואפי' נשאת , תצא, כי שמא נצול ע"ג עץ או קורה כדרך שנצולים הרבה פעמים. ובספינה המטורפת בים ה"ה בחזקת קיים לכל דבר ואם נשבר נוהגין עליו חומרי חיים וחומרי מתים וכו' עכ"ל. ומזה משמע דגם בעיר שכבשו כרקום אם נשאת, תצא. אולם גם עליו יש להקשות מהסוגיא דב"ב אם לא שגם סובר כהריב"ש בדבר תרי חזקה נגד הרוב מה שלא מסתבר כלל, או כמוש' בס' עין יצחק הנ"ל משום שהו"ל רוב שאינו גמור. ויתכן דגם הרמב"ן מודה שמדאורייתא הם בחזקת מתים אלא דמדרבנן החמירו עליהם גם בדיעבד כמו בכל מקום מחוץ למים שאין להם סוף שבזה חידשו חכמים דבדיעבד שריא.

והנה בירושלמי ביבמות פס"ו הל"א שאלו: עד אחד מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה נישמעינה מן הדא חד בר נש אתא יומוי דרב אמר ליה הן ההוא פלן אמר לו מית הן ההוא אמר לון מית אמר ליה וכולה מתים אמר לון ואילו הויין בחיין לא הויין צייתי רבי ירמיה בשם ר' חנינה מעשה בא לפני ואמר מאן שנישאת אחד נאמר בשעת מלחמה, ומפרשו התשב"ץ בסוף סי' פ' בזה הלשון: "הרי שאמרו לו על הנשארים וכי כולם מתים הם והוא לא השיב בפשיטות מתים הם אלא אמר ואם היו בחיים לא היו באים ואמר ר' שאין מוציאין בנשואות, אע"פ שנראה דבדמי הוא מעיד ומש"ה לכתחילה לא תנשא וכו'. הרי שמפרש התשב"ץ את הירושלמי מה שאמר כאן דנשאת מוסב גם על אלו שלא הזכיר העד בפירוש שהם מתים רק שהם כלולים בתשובתו שאמר דאלו הויין בחיי לא הוו מיתי (פי' בתמיה) שהוכחה זו בלבד שלא באו להתיר את נשותיהם בדיבעבד מטעם אומדנא דמוכח.

אולם שאר הראשונים חולקים על פירוש זה וכתבו דר' לא התיר בדיעבד אלא את אלו שהזכיר העד בפירוש ע"י בפי' הרמב"ן והרשב"א בדף קט"ו מש"כ ע"ז. וא"כ אין ראיה מזה על מלחמה סתם. וכן משמע קצת מדברי הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין הל"ב שנתן טעם על אשה שאינה נאמנת במלחמה שאם תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מה כגון שנהרגו הראשונים והאחרונים שהיה בעלה באמצעו שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן. וכן כתב שם בהל' ט"ו ששואלין את העד היאך ראית ובמה ידעת שמת אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידין על אדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק.

אולם ממה שמבאר אחרי כן את ההלכה זו ומביא לדוגמא כגון ראוהו שנפל לים שאין מעידין עליו שמת משמע שהדין הקודם שאין מעידין על סמך רובן למיתה אינו אלא מדרבנן כמים שאין להם סוף ואם נשאת לא תצא וא"כ ה"ה בנדון דידן עכ"פ מדאורייתא מותרות.

 

ו – כרקום ביתר

אולם על כל מה שכתבנו עד כה יש לתמוה ממה שמצאתי באבות דר"נ פרק ל"ה על הרוגי ביתר [28]"ועליהם אמר הכתוב (שמות כ"ב) וחרה אפי והרגתי אותכם בחרב" ממשמע שנאמר "והרגתי אתכם " ואיני יודע שהנשים נעשו אלמנות ובנים יתומים אלא אלמנות ולא אלמנות כגון שלא ימצאו להן עדים להתירם להנשא כגון ביתר שלא נמלט ממנה נשמה להתיר אשת איש וכ"ו.   ואם כי הדרשה נמצאת גם במכילתא משפטים פי"ח ובב"מ (ל"ח, ב') אבל ההוספה הזו של ביתר לא נמצאת בשום מקום אחר. והרי ביתר בודאי נידונית כעיר שכבשוה כרקום שהרי לא נמלט נשמה והרגו בה אנשים, נשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים הגדול, כדאיתא בגיטין נ"ז א' ואעפ"כ מפורש להדיא שלא יכלו להתיר אשת איש מפני שלא נמלט ממנה נשמה שיבוא להעיד עליהם שנהרגו, והתם מדאורייתא הוא שהרי דורשו מקרא. ודרשה זו היא דרשה גמורה כדמשמע מהסוגיא בב"מ הרי שגם מדאורייתא לא אזלינן בה בתר אומדנא ובתר רובא.

וזהו שקשה לא רק על הראשונים והאחרונים הנ"ל הסוברים שעיר שכבשה כרקום מדאורייתא כל אנשי העיר בחזקת מתים אלא גם על היתר הראשונים שהרי הוכחנו שכל שרובן למיתה מדאורייתא אזלינן בתר רובא ורק מדרבנן החמירו עליהם והתם מדאורייתא אמרו שלא יכלו להתיר את נשותיהם, אע"פ שרובן למיתה.

[29]וי"ל דזה רק בזמנים ההם שדרכם היה למכור את השבויים לעבדים לצמיתות ועל כן אי אפשר להוכיח מתוך שאינם נמצאים בעיר או שלא הגיעו אלינו את נפילתם, משא"כ בזמננו שאם מישהוא נשאר חי על סמך נפילתו בשבי הרי יודעים עליו ע"י הצלב האדום וע"י כמה קשרים בין לאומיים אחרים המאפשרים לשבוי להודיע לביתו על הישארו בחיים, וכל שאינו נמצא בשבי בודאי הוא הרוג שהרי לא יתכן להחזיקו בחיים באיזה מקום אחר אם גם לא נמצא בבית הסוהר באיזה מקום, מה שלא שכיח כלל שלא יוכל להודיע לביתו במשך שנים. על כן בכל מקום שמישהו אינו חוזר ממערכות המלחמה ואינו מודיע במשך זמן לביתו אילו היה חי היה מודיע וגם חזרו כבר כל השבויים והוא לא חזר אפשר מדאורייתא להתיר את אשתו כמו בנדון דידן.

וחוץ מזה יש להוכיח קצת[30] מהברייתא שבסוף יבמות קכ"ב א' מעשה בששים בני אדם שהיו מהלכין לכרקום ביתר ובא עכו"ם והעיד עליהם שמתו, ושם לפי פירוש הרמב"ן בספר המחמות בריש פרק האשה ובחידושי הרמב"ן, נהרגו בקרב על ביתר, והגוי שהעיד עליהם והשיאו על פיו את נשותיהם, סותר קצת לדרשה של אבות דר"נ אולם עם כל זה אינו כדאי לדחות את הדברים המפורשים באבות דר"נ הנ"ל הרי יש לנו הוכחה ברורה נגד דר"נ מנוסח התוספתא בשלהי יבמות דקתני (בהוצ' צוקרמנדל) שם בפי"ד שוב מעשה בששים בני אדם שירד לכרקום ביתר ולא עלה מהם אחד ובא מעשה (לפני) חכמים והשיאו את נשיהם. ואם בבבלי הנוסחא שבא עכו"ם והעיד על הדבר ואמר מתו בדרך ביתר וקברתים, הרי נוסחת התוספתא שונה מזו של הבבלי, ומדלא הוזכרה כלל בתוספתא עדות העכו"ם ש"מ שהתיר את נשותיהם רק על סמך זה שירדו למלחמה ביתר ולא חזרו אחרי הקרבות [31]ולאחר שקבעו על סמך זה שירדו למלחמה ביתר ולא חזר אחרי הקרבות ולאחר שקבעו על סמך ההרוגים שלא הובאו לקבורה זמן רב כדמשמע מזה שתקינו ביבנה ברכת הטוב והמטיב ביום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה כדאיתא בברכות (מ"ח א') ובתענית ל"א, א  שנהרגו על כל פנים רוב אנשי ביתר השיאו את שנותיהם של הששים איש שעלו לשם שגור עזרה ותגבורת במלחמתם. והתירום רק על סמך זה שלא חזרו מקרבות ואנו יודעים שהלכו לשם . ומה שלא הובאה הוראה כזאת על אנשי ביתר עצמם, משום דמאחר שלא נותר בה נשמה לא נותרו גם הנשים, אבל אלו שבא בתגבורת מן החוץ התעוררה השאלה מה דינן של נשיהן של אנשי התגבורת ולבסוף התירו אותן. וא"כ זה סותר לגמרי את מה שכתוב באבות דר"נ.

ומכאן יש לנו הוכחה גדולה להתיר גם את נשי החללים של כפר-עציון ואת נשי החיילים שבאו לשם כתגבורת. אולם לאחר שגירסת הבבלי שונה מזו של התוספתא ולפי הגי' של הבבלי והראשונים התירו אותן רק עפ"י עדות עכו"ם אין לנו כח לסמוך רק על נוסח התוספתא וצריכים אנו סמוכים אחרים לדבר.

אולם למרות שהארכנו בדין הזה של ד"א בן פרטא אם זה מדאורייתא או רק מדרבנן בנדון דידן אין צורך כלל להוכיח בדרך זו שחללי עציון נחשבים מדאורייתא כמתים, כי אפשר לבסס את זה על טעמים אחרים ולחשבם כמתים גם מדרבנן ולהתיר את נשותיהם לגמרי.

 

ז.       עד אחד במלחמה ורוב
א.      הנערה הקשרית הנ"ל שעברה על פני הכפר אחר ההרג ראתה איך שעל פני כל הכפר מפוזרים המון גוויות שלנו, ולפי דבריה ראתה מספר כזה של אנשי הכפר מתים שיוצא שזהו רוב אנשי הכפר ואע"פ שלא זיהתה אותם באופן אישי, כי לא שמה לבה לכך, אבל עדותה מועילה על זה שרוב אנשי הכפר נהרגו. והרי יש לנו כבר רוב אחד על פיו יש לדון כל אחד ואחד כמת.

ואם כי יש להרהר על עדותה בגלל זה שהיא עד אחד במלחמה כמפורש בסעיף ל"ג דאינו נאמן, מכל מקום בדיעבד גם היא נאמנת כדמפורש שם בשו"ע שאם נשאת לא תצא. ועוד שישנן שיטות בראשונים הסוברות שלפי ההלכה עד אחד במלחמה נאמן דבבלי איבעיא להן עד אחד במלחמה מהו ולא איפשטא. אבל בירושלמי פשטות שהוא נאמן כמו שמסיים הדא אמרה שעד אחד נאמן במלחמה כמו שהובא לעיל. וכן היא שיטת הרמב"ן וסיעתו וכן סובר הראב"ד דעד אחד במלחמה נאמן לדידן[32].

ואע"פ שאי אפשר לקבוע את המספר המדויק של החללים אם לדון לפי מה שראתה בעינים אז מ"מ זה בטוח בדבריה שרובם נהרגו ועל כל אחד שאנו באים לדון עליו הולכים בו אחר הרוב עכ"פ מדאורייתא ובדיעבד וא"כ בודאי שנשותיהם של אנשי כפר-עציון יצאו מחזקת אשת איש מדאורייתא.

והנה אע"פ שמדאורייתא בכלל אין אשה או עד אחד נאמן אלא רק מדרבנן ואיך נסמוך בדיעבד על עדות אשה שאם נשאת לא תצא ?[33]

אך דבר זה תלוי במחלוקת גדולה בין הראשונים אם עד אחד שהאמינוהו חכמים לעדות אשה אם גם מדאורייתא נאמן או לא. מרש"י ביבמות צ"ב ע'א' בד"ה "תדע" ומשבת קמ"ה ע' ב' מוכח שזה רק מדרבנן, וכן בתוס' ביבמות פ"ח,א בד"ה "מתוך " וכן סובר הרשב"א מדף מ"ז . וכן סובר הסמ"ג בל"ת רי"ג וכן משמע מהרמב"ם בהלכות עדות פ"ה הלכה ב'. אולם הריטבא והנמו"י ריש פרק האשה רבה כתב בשם הרא"ה דע"י דעבידי לגילויי ומשום דאשה דייקא ומינסבא נחשב עד אחד ודכוותיה עדות גמורה מדאורייתא, והרמב"ם בפי"ג מהלכות גירושין נמי נוטה קצת לדבר זה, אלא שהלח"מ צידד בדבריו להיפך. וכן מפורש להדיא בספרי שופטים קפ"ה לא יקום עד אחד באיש, קם הוא באשה להשיאה ד"ר יהושע וכן הביא הסמ"ג בל"ת רי"ג בשם הספרי (ושם הגרסא דברי ר' יהודה וכן הוא בילקוט וכן נכון כמו"ש בהגהות בעל הספרי (ושם גרסא דברי רק יהודה וכן הוא בילקוט וכן נכון כמוש"כ בהגהות בעל זרע אברהם) משמע שמדאורייתא נאמן. והנו"ב באהע"ז סימן ל"ג האריך בזה מאד והביא ג"כ את הספרי שופטים קפ"ה דמשמע מזה שעד אחד בעדות אשה מדאורייתא אף כי מסיק שגם שלפי שיטה זו יש לומר שאשה אינה נאמנה מדאורייתא ולא משמע כן.

ובלאו הכי כבר עמד ע"ז בתשובה חתם סופר סי' מ"ח ובתשובות ברית אברהם סי' כ"א האריך בע"ז מאד וכולם שכל כהאי גוונא אם ישנה עדות מספקת מדרבנן להתיר לכתחילה גם אם העדות כשרה רק מדרבנן, מדאורייתא יצאה מכלל חזקת אשת איש. כמו שהוכיחו בעד אחד שהעיד שנפל למים שאין להם סוף דאמרינן שאם נשאת לא תצא. וכמו כן מעכו"ם מסיח לפי תומו על מים שאין להם סוף דבדיעבד סומכים על דין התורה שכל שרובן למיתה האשה מותרת במפורש באבן העזר סי' י"ז סעיף ל"ג. והרי גם שם אם ללכת אחר דין התורה אין עד אחד נאמן כלל על דבר שבערוה, ואעפ"כ נוקטים את שתי הקולות גם יחד בדיעבד לענין שאם נשאת לא תצא. א"כ הוא הדין בנידון דידן בדיעבד אפשר לסמוך על עדותה שרובן למיתה לענין שתהא נאמנת בדיעבד גם למלחמה ואם נשאת לא תצא. וממילא יצאו כל הנשים מדאורייתא מחזקת אשת איש.

 

ב.      בחיפושים ובסריקות השטחים שערכנו שם בתוך הכפר ממש, בעיגול הכניעה, במרתף המנזר הגרמני סביב העמדות, בתעלה של המנזר הרוסי וכו' וכו' , מצאנו את עצמות החללים, ולמרות שאי אפשר לקבוע בדיוק את מספרם מ"מ זה בטוח שהם לא פחות מעצמות רוב אנשי הכפר יחד עם החי"ש והפלמ"ח שבאו מן החוץ. וכיון שכן הרי יודעים אנו בבירור שרוב אנשי הכפר וחבריהם נהרגו ובכל מקום שרובם למיתה מדאורייתא אזלינן בתר רובא ואיתתא שריא, ואם נשאת לא תצא גם מדרבנן. גם אין לומר כהריב"ש דמשום שיש שתי חזקות נגד הרוב אין הולכים אחר הרוב כי אם אחר החזקה דמאחר שראינו את עצמותיהם של רוב אנשי הכפר, שוב אין חזקת חי לאף אחד מהם כמו במים שאין להם סוף, דלכ"ע מדאורייתא איתתא שריא ובלי כל ספק אין גרוע ממים שאין להם סוף.

ואין לחוש ולומר שמא העצמות שהוצאנו הם לא של יהודים, כי אם של חללי הערבים. ראשית ספרו לנו הערבים כמסיחים לפי תומם שכל ההרוגים שלהם הוצאו משטח הגוש וקברום בכבוד מלא בכפריהם. את זה סיפרו לנו הערבים כמסיחים לפי תומם, שבודאי נאמנים על זה. וכן יודעים אנו מן הניסיון שהם השתדלו תמיד לקחת אתם את מתיהם עד כמה שאפשר, ואין זה מסתבר להניח שדווקא את מתיהם השאירו בלי קבורה בתוך שטח הכפר. ועוד מצאנו אותם עפ"ר במקום עמידתם האחרונה, את זה קבענו לפי הידיעות שבידינו מי ומי היה באחרונה בעמדה פלונית או בעמדה אחרת. ובעיגול הכניעה שיודעים בבירור ששם נפלו רבים מאד, מצאנו בתעלה שבקרבתו הרבה עצמות החללים. ובכל כהאי גונא צ"ל[34] "כאן נמצאו כאן היו", וזהו שאבד זהו שנמצא. וכן כתב בספר שב יעקב המי"ס[35] הובא בנו"ב ס' מ"ו שלמדו מהברייתא בפסחים דף י' ע' א' שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא, נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור שאני אומר קבר שאבד הוא קבר שנמצא דבר ר' וכו'. ולמד מזה על אחד שהלך בדרך ושוב נמצא הרוג. בדרך הזו, דאמרינן היינו האיש שאבד.
ואע"פ שהנו"ב פקפק בדברי המבי"ט אינו אלא משום שבדרך מצויות שיירות ולמה זה נאמר שההרוג שנמצא זה דווקא פלוני ולא מי שהוא אחר. אבל בנידון דידן גם הנו"ב מודה שיש לסמוך על שיטת רבי דאומרים אלו שאבדו אלו שנמצאו[36].
ואע"פ שהנו"ב שם דחה את הדבר גם מצד אחר משום דגם רבי לא טיהר את השדה עצמה, כבר דחה את זה הנו"ב בעצמו ממה שמדמים אותה פסחים לעכבר שנכנס לבית לענין חמץ. ולרז"ה וסיעתו שהמדובר כשלא ביטל הרי דגם השדה נטהרה ע"י כך דלא כסברת הנו"ב. ולכ"ע יש להוכיח כן על חזקת אסור מדרבנן כמוש"כ שם בנו"ב.
וכן יש להוכיח מהסוגיא בבכורות כ"ה ב' שהתלמוד מדמה דין זה של רבי לבכור בעל מום שנתערב בין אחרים שאם נמצא הבעל מום אמרינן זהו שאבד זהו שנמצא והרי זה דומה לדין השדה עצמה ולא לדין הנכנס דלא כפירוש הנו"ב.
ועוד שכבר הוכיח שם הנו"ב בצדק שכל שיש לומר כאן נמצא כאן היה לכ"ע אומרים כן וגם רשב"ג מודה לזה. וזה דומה קצת גם לנידון דידן כמובן. (וע"י עוד בנו"ב מהד"ק סי' ל"ו ובמהדו"ת סי' ס"ה) וכך כתב להדיא בס' קהלת יעקב הבא בפתח תשובה סעיף ס"ק קכ"ח, דה"ה בכל מקום סכנה כשידעינן שבעלה הלך למקום סכנה שרובן למיתה ולא היה שם אחר ונמצא מת שם תלינן שזה הוא שראוהו באותו מקום. מלבד כשנפל לים והעלוהו ואין מכירים אותו חיישינן שמא אחר הוא שידוע שיש הרבה נטבעין בים מקודם כשנטבע זה. וכבר כתבנו לעיל דיש לדמותו לנפל לגוב האריות ונמצאו שם העצמות. וגם לאלו החולקים בדבר שם ולכתחילה לא תנשא, כאן עדיף משום דבגוב האריות יש להחמיר כהב"ש דראוי לומר כאן נמצאו העצמות כאן היו זמן רב קודם שנפל זה, כמוש"כ הנו"ב בס' מ"ו  משא"כ בנידון דידן שברור לנו שלא היו שם הגוויות והעצמות שמצאנו קודם כ"ע מודים שאלו הם שאבדו ואלו הם שנמצאו. וכבר הובא בפתחי תשובה שם בסעיף כ"ט שנמצאו אע"פ שלא נמצאו כולם, דומה לזה שאבד זה שנמצא אע"פ שאין המת שלם עי"ש. בספר שיבת ציון סי' ע"ט נמי האריך להוכיח באם נמצא במקום שאבד אמרינן זה שאבד זהו שנמצא עיי"ש.
עוד יש להוכיח שאלו הם חללינו כי בהרבה מקומות נמצאו ע"י העצמות מספרי הכביסה של חלקי בגדיהם, ולעיתים גם על העצמות עצמם, ולפי הרשימות שבידינו התאימו אלו לשמות האנשים אשר נפלו באותו מקום. בפרט הותאם הדבר בחללי המרתף של המנזר הגרמני ששם נפלו קרוב ל-50 מחללינו.

ח.     גוי מסיח לפי תומו-
הערבים ספרו למחרתו כמה פעמים לנערה הקשרית מבלי ששאלה אותם – שכל היהודים מכפר-עציון נהרגו ולא נותרו כי אם עוד 2 אנשים אשר נשלחו לעמאן. וכל זה נתגלה כנכון. מחוץ לזה שהחליפו את יריחו בעמאן. את הדבר הזה הודיע למחרתו גם קצין מהלגיון לשני הבחורים הנותרים מבלי שהם שאלו אותו ואת זה גם שמעו בנסעם לשבי מפי האספסוף הערבי בקרבת מקום הקרבות, שמחוץ לאלו השנים נהרגו כל אנשי הכפר וכן הודיעו לי הערבים בכניסתי לשם. ומאחר שכל הערבים הודיעו דבר ברור מבלי שנשאלו על כך יש לדונם כמסיחים לפי תומם, [37]שגם אם כבר יצא הקול שנהרג אם אמרו הגוי בלי שאלה נקרא מסיח לפי תומו.
ואע"פ שלא העידו הערבים על אנשיהם מיוחדים ולא הזכירום בשמותיהם , כי אם העידו באופן כללי על כולם, מ"מ נאמנים אם הם מסיחים לפי תומם כדמשמע מהשו"ע סי' י"ז שכתוב: וכן אם יצאו י' בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו והסיח הכותי לפי תומו ואמר עשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מהו כולם משיאים נשותיהם. וכתב שם בב"ש דאם מכוון מקום ממש הוי סימן. והביא עוד מתשובת מ"ב סי' מ"ד דאם הכותי מכיר אחד מן החבורה ומעיד שנהרגו כל החבורה אמרינן מסתמא אותה חבורה היתה, מאחר שיודעים בדיוק על מי הם מעידים, וכמו כן בנידון דידן שיודעים בודאי על איזה חבורה הם מעידים ואין חשש שמא מעידים על יהודים אחרים, נאמנים לגמרי להתיר את נשותיהם אם הם מסיחים לפי תומם. והמקור ביבמות קכ"ב מעשה בקולר של בני אדם שהיו מהלכים לאנטיוכיא וכו' ששים בני אדם שהיו מהלכין וכו' ודמוכח דכל שהעיד על קבוצת בני אדם שנהרגו ואנו יודעים לאיזו קבוצה הגוי מתכוון מקבלים עדותו כמסיח לפי תומו.
אולם לכאורה יש לסתור את כל עדויות הערבים משני טעמים:
א.   מה אם עד אחד ישראל אינו נאמן במלחמה משום שאומר בדדמי, עכו"ם לא כל שכן שלא יהא נאמן במלחמה והרי מאה עכו"ם כחד ישראל דמי, ואנן במלחמה קיימי, ומאי הועיל עדותם של הערבים ?   וכן מוכח להדיא מספר המלחמות לרמב"ן בריש פרק ט"ו ביבמות, שהביא ראיה לעד אחד במלחמה שהוא נאמן ממעשה בששים בני אדם שהיו מהלכים לכרקום ביחד ומתו  וקברתים, והתם שעת מלחמה וחירום גדול לכל ישראל היה וכו' וכ"ש בששים בני אדם שמתו כולם כאחד שאין הדבר כן אלא שמתו במלחמה, ולשון התוספתא מעשה בששים בני אדם שירדו לכרקום ביתר ולא עלה אחד מהם כלומר שירדו למלחמה ולא עלו אע"פ כן  האמינו לעכו"ם לפי תומו ולא יהא עכו"ם לפי תומו יפה מישראל כאשר בא להעיד וכו'. הרי מפורש שאין העכו"ם מסיח לפי תומו במלחמה עדיף מעד אחד ישראל במלחמה. אלא שלדעת הרמב"ן קיי"ל  ששניהם נאמנים. אבל לשו"ע  שפוסק שעד אחד אינו נאמן לכתחילה במלחמה ה"ה עכו"ם מסיח לפי תומו יהא נאמן. וכן הביא הרשב"א בשם הרמב"ן שם בפרק  האשה שלום, ולפי זה אי אפשר לכאורה לסמוך כלל על עדויות הערבים להשיא את נשי החללים לכתחילה.
אולם בהגה"מ בפי"ג מהל' גירושין הל"ב אות א' כתב וכן הובא בשמו בתשובות הרמ"ה  להר"י  מולן הלוי (הודפס בסוף שו"ת הרשב"א תולדות האדם) דדוקא בעד אחד במלחמה הוא דאיבעיה ליה לגמרא אי בעינן למימר קברתיו לפי לפי דעת הראשונים או דאפי' בקברתיו מסתפקא ליה לדעת קצת אבל בנכרי לא מספקא ולא מבעיא ליה לגמ' ובודאי דנאמן הנכרי מסיח לפי תומו וכן כתוב במרדכי בפרק בתרא דיבמות סי' צ' כלשון הגה"ם דעכו"ם מיהמן גם במלחמה. וע"כ צ"ל כן לדעת הראשונים הסוברים דבקברתיו נמי איבעיה לן בגמ' בעד אחד במלחמה והם הרי"ף והרמב"ם וסיעתם  וכ"ה דעת השו"ע , דשאני לן, גוי מסיח לפי תומו במלחמה מעד אחד ישראל במלחמה. דאל"כ אמאי לא שמוה בגמ' בריש האשה שלום מהברייתא הלזו דשלהי יבמות ממעשה בששים בני אדם שהלכו לכרך ביתר. כמו שקשה הרמב"ן במלחמות הנ"ל, אלא ודאי שיש לחלק בין עכו"ם מסיח לפי תומו לעד אחד. וכן כתב להדיא בנו"ב מהדו"ק סי' מ"ב דעכו"ם מסיח לפי תומו נאמן גם במלחמה עיי"ש. הן אמת שבשו"ת הרמ"א סי' ק"א לאחר שהביא את דברי המרדכי הנ"ל דלא קא מבעיא ליה בגמ' בכותי במלחמה דלא שייך במסיח לפי תומו דאמר בדדמי ונאמן כתב דיש להחמיר כשיטת הר"ן בתשובה הסובר דמאחר דחיישינן גבי עד אחד דאמר בדדמי, כ"ש דחיישינן גבי כותי מסיח לפי תומו  דאמר בדדמי, וכ"ה בתא"ו בשם הרמ"ה. מ"מ בצירוף שאר היסודות  להיתר יש לסמוך על כל הראשונים הנ"ל הסוברים שמסיח לפי תומו עדיף מעד אחד במלחמה.

חוץ מזה הרי הערבים העידו בפני על מקום קבורתם של חללינו, והם גם שהעידו בפני שכל אנשי כפר-עציון מחוץ לאלה שהלכו בשבי במרוכז נפלו חללים, והרי העדות עם קברתיו שנאמן גם עד אחד לכולי עלמא ועפ"כ שעדותם של אלה לא היתה לגמרי כמסיח לפי תומם שהרי ענו לי כך לאחר שנשאלו על ידי מ"מ היה שם קישור דברים מקודם, וגם יש לצרף את העדות שלהם ביחס למקום הקבורה לעדותם של אנשי הלגיון אשר העידו כמה פעמים כמסיחים לפי תומם שכל היהודים מחוץ לשבויים הידועים נהרגו. וא"כ מכל אלה יוצאת עדות של עכו"ם כמסיח לפי תומו עם קברתיו, דנאמנים לכ"ע , שהרי גם עד אחד במלחמה נאמן על כך כדמפורש בשו"ע. וכבר כתבו האחרונים לנכון דלאו דוקא קברתיו אלא כל שמראה סימנים שעל ידם הוא יודע שנהרגו שפיר דמי. וכמו כן בנדון דידן יש להאמינם גם בתנאי מלחמה, בפרט שלא רק עלייהו סמכינן אלא יש לנו עדויות אחרות להתירן עכ"פ מדאורייתא, וגם יש לנו אומדנא גדולה שכולם נהרגו. וזה לא גרע עכ"פ ממים שאין להם סוף כי הסכנה שם היתה לא קטנה ממים שאין להם סוף. ועל דרבנן בודאי דמועילה עדותם שהיתה כמסיחים לפי תומם.

ב.   אולם לכאורה יש עוד לערער על עדויות הערבים. שהרי מפורש בגיטין (כ"ח ב') לענין שמע מקומונטריסין של עכו"ם איש פלוני מת, איש פלוני נהרג - אל ישיאו את אשתו. ומסיק בגמ' שם: לעולם מת ממש ונהרג ממש ודקאמר דכוותיה גבי עכו"ם אמאי לא?  והא קיי"ל דכל מסיח לפי תומו הימוני מהימני. הני מילי במילתא דלא שייכי ביה אבל במילתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שיקרייהו. ופירש"י דשייכי בה שהמתפארים שהרגו בדין. וכן מפורש בשו"ע אהע"ז  סי' י"ז סעיף י"ד, אם שמע ערכאות של עכו"ם שאמרו הרגנו פלוני אינם נאמנים שהם מחזיקים ידי עצמם. וא"כ ה"ה בנידון דידן, שמא לא אמרו כך הערבים שכל היהודים נהרגו אלא כדי להתפאר בזה.

אבל גם זה לא קשה שהנה הרמ"א בסעיף י"ד כתב שכל זה דוקא בערכאות אבל שאר עכו"ם מסיחים לפי תומם ואומרים שנידון בערכאות [38]שהעלילו ודנו עבידי לאחזוק שקרייהו שהרגו כדין כדפירש רש"י, אבל שאר גויים לא. ובעובדא דידן אם כי מה ששמענו מפי הערבים שהשתתפו בהרג עצמו אולי אין להאמינם, הרי אנשי הלגיון העידו כי הבלתי סדירים הרגום וזה לא לתפארת להם ואמרו את זאת כמתנצלים על שעברו על חוקי המלחמה ביחס לשבויים והם עצמם אומרים שנהרגו שלא כחוק. גם שמעתי כעת את אותם הדברים שם מפי הערבים שלא השתתפו בקרבות ממש. הם מעידים שנהרגו כולם ע"י האספסוף של הבלתי סדירים שהלגיון לא יכול היה להשתלט עליו אז, ואין זה נהרג בערכאות, ועוד שאין זה כלל לתפארת להם שהרגום יותר מאשר היו לוקחים אותם בשבי, אלא להיפך ע"י השבויים שלקחו היו יכולים להתפאר יותר בכל מקום מאשר ע"י ההרוגים שהרגו במקום לאחר הכניעה. ועל כן דינם כמסיחים לפי תומם לכל דבר.

ט.  קול הברה
יש לצרף עוד נימוק להיתר זה, שהרי מיד אחרי הקרבות יצא קול הברה בעולם שכל אנשי כפר-עציון נהרגו מחוץ לאלה אשר נלקחו בשבי וע"פ שבתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' פ' בתרומת הדשן סי' רכ"ב מובא ברמב"ן סי' י"ז סעיף ג' דאם יצא קול הברה בעיר שמת, אין משיאין את אישתו. מ"מ בתשובת הרא"ש בספר זכרון יהודה לרבינו יהודה בן הרא"ש לאחר שהביא את דברי רבינו משולם גאון בנדון זה כותב: אלמא חזינן לגאון דקול הברה בעלמא שנשמע שנהרג ולא נשמע עליו שהוא קיים ואע"פ שלא בא מעולם אפילו עד אחד מסיח לפי תומו התירה להינשא וגבתה כתובתה ולא מצינו שהחמירו חכמים בהתרת נשים רק במים שאין להם סוף. גם במבי"ט סי'  שכ"ו כתב על אודמנא איני רואה היתר אלא בצירוף תשובה אחת המיוחסת להרא"ש בשם הגאונים שמשיאין על פי קול הברה וכן הובא בשם הר"א ממיץ. ובמהר"ם אלשקר סי' קי"ג הביא נמי ראיה מתשובת הגאון ר' משולם הנ"ל להתיר אפילו ע"י קול הברה בעלמא.

גם אלה שחולקים על פירוש זה של הרא"ש וסיעתו בדברי רבינו משולם ואילו דסבירא להו דקול הברה אינו מועיל בזה, אינו אלא משום שמפרשים את דברי רבנו משולם כמו שכתב בספר מראות הצובאות ס"ק מ"א דמש"כ רבנו משולם ששמע שנהרג לשם ולא בא אינו ע"פ הקול אלא מפי גויים שאמרו כן. והיא השמועה האמורה למטה בענין שאמר כיון ששמעו מפי עד אחד, וקמ"ל דאע"פ שלא אמרו ראינו שנהרג אלא נהרג סתם[39].

עכ"פ רואים שכ"ע מודים שגם עדות של גוי שאינה כשירה מועילה להתיר בצירוף קול הברה. ה"ה בנידון דידן שהעידו הגויים שכל אנשי כפר-עציון נהרגו והיו ביניהם שאמרו את זאת מבלי שנשאלו על כך, אע"פ שיש להטיל אולי פגם בעדות שלהם מכמה סיבות המפורשים לעיל. מ"מ יש גם כן במקרה זה להסתמך על קול הברה כמו שסובר הגאון רבנו משולם וגם בתרומות הדשן ח"א בפסקים סי' קל"ט כתב על מקרה כזה: " על כן לא קאימנא אלא אשריותא תניינא הגדת הגוי ממיתתו דליה בה אלא חד תיוהא שהגיד ע"י שאלה, בר מן דין לכאורה נראה דהוה עדות מספקת לענין התרת אשה משום עיגונא, ואהא תיוהא דשאלה חלק הרב הנזכר למעלה בכתבו דבהך עובדא דידן כולי עלמא מודו הבבלי כמו הירושלמי דמיחזי מסיח לפי תומו, משום שהיה הגוי מראה פנים לדבריו יותר מפונדקית שהגיד כמה מאורעות וסימנים שאירעו בגופו בהריגה ההיא". והכי נמי בנידון דידן מאחר שהראו הגויים הרבה סימנים לדבריהם וגם הראו את מקומות קבורתם של היהודים, והעידו שאלה הם יהודים, והערבים נקברו בכפריהם בכבוד, יש להאמינם כמסיחים לפי תומם כמו הפונדקית שהאמינו לדבריה אע"פ ששאלו אותה איה חברנו כדאיתא בבלי בסוף יבמות.
ואע"פ שבעל תרומת הדשן בעצמו מגמגם בהיתר הנ"ל ולא התיר אלא בדיעבד אינו אלא שם שלא הראה הגוי שום הוכחה לדבריו וגם אינו מסיח לפי תומו משא"כ בנידון דידן שהעידו בלי שאלה, יש בודאי לדונם כמסיחים לפי תומם.
והנה לפירוש שנתן בעל פרשת מרדכי לדברי תרומת הדשן באהע"ז סי' י"ט יוצא שכל שיש אומדנא דמוכח בלא הגדה הגוי, וגם הקול יצא שמת לפני הגדה הגוי, ודם נשכח זכרו בודאי שיש להתיר גם לכתחילה את אשתו ולא כתב הרמ"א בסעיף ט"ו הנ"ל להתיר רק בדיעבד, אלא במקום שהאומדנא באה ע"פ הגוי (וזה לא כח"מ שם) שהעיד עכשיו, משא"כ בנידון דידן שמיד יצא קול הברה והאומדנא היתה מיד לשרידי החרב, שהיתר נהרגו, והאומדנא המסייעת לזה מאחר שלא הובאו לשבי, יש להתיר לכ"ע את נשותיהם.

י.   תרי רובא
עוד יש למצוא יסוד חזק להתרת נשי החללים של כפר-עציון עפ"י מה שכתוב בספר עין יצחק להגר"י אלחנן ז"ל מקובנה בסימן א' ענף ב' לפי החידוש המפורסם שלו בהתרת נשי הטובעים במים שאין להם סוף, דכל היכא דאיכא תרי רובי להיתר מותרת אפי' מדרבנן, ובעובדא של טביעת הספינה ליד המבורג שניצלו רק מעט מהם וירדו  אמודאים המלומדים לשוט בתוך הים לירכתי הספינה ומצאו אותם טבועים בתוך הספינה בכינוס גדול, וכתב שם דיש לנו תרי רובי, אחד דמיעוט נמלטין במים שאין להם סוף ועוד רוב ב' כשאנו באים לדון על כל אחת מהעגונות אם בעלה היה מן הנמלטין הניצולים או מן הרוב שנשארו בספינה ונטבעו, ע"י גלי הים או ע"י דף של ספינה. על כל אחד יש לנו לומר הסברא דכל דפריש מרובא פריש. והוא מהרוב שנשארו בספינה. ולא מן המיעוט שפירשו מהספינה לתוך הים, שהם המיעוט נגד הרוב. שהרי היו שם כמה מאות ודיינינן למימר דבעלה מונח בתוך הרוב שבספינה וכעין הך דזבחים(ע"ד.) דאיסורא ברובא איתא, וה"ה בנידן דידן יש תרי רובי, חד רוב דלא שכיח דניצולו ורוב ב' דאותו האיש שאנו דנין עליו ברובא איתא ומונח ברוב הנטבעים שנשארו בספינה ונטבעו כפי שראו האמודאים.
עוד כתב שם בספר עין יצחק דמאחר שהיה בספינה רוב של גויים אף שיהיה לכל היהודים נשים ג"כ יש לנו היתר ברור ע"י תרי רובי, דיש לומר דהני מיעוט אנשים אשר נמלטו ויצאו מן הספינה בהם פירשו מן הרוב שאינם יהודים וכל דפריש מרובא פריש וע"י כך יש לנו היתר נכון על כל נשי היהודים שבספינה. ומדבריו שם משמע דהוא הדין אם היו בספינה רוב יהודים רווקים, היינו מתירים על סמך הני תרי רובי, דהייתי אומר כל דפריש וניצול מן הספינה הוא מן הרוב של הספינה שהם רווקים ולא מן המיעוט שהיו נשואים עיי"ש.

ובכח היתר זה העיקרי יש לנו להתיר גם את נשי חללי כפר-עציון והסביבה דרוב אחד כבר נתבאר שיש לנו שם להתיר משום דרובן בודאי נהרגו כמו שהוכח הדבר ע"פ עדויות רבות כנ"ל, וכל האומדנות מוכיחות שחוץ מאלו שנפלו בשבי לא נשאר אחד בחיים. רוב שני שגם אם ניצול עוד מישהו בדרך בלתי ידועה יש לומר שהמיעוט שניצול פירש מהרוב של אנשי הכפר, ומאחר שרוב אנשי הכפר והחיילים היו רווקים יש לומר כל דפריש מרובא פריש והמיעוט שנשאר הוא מהרוב של הרווקים ולא מהמיעוט של הנשואים כמו שכתב כן הגרי"א מקובנה הנ"ל.
גם הסברא האחרת שכתב הגרי"א מקובנה הנ"ל דאיסורא ברובא איתא ומאחר שירדו האמודאים וראו ריכוז גדול של מתים באניה אומרים שבעלי העגונות ג"כ נמצאים בין הרוב, י"ל גם בנידון דידן שמצאנו לכל הפחות את רוב אנשי הכפר וחייליו מתים ויש לנו לומר על בעלי העגונות שאיסורא ברובא איתא כמו בספינה הנ"ל.


יא.   אילו היה חי היה מודיע
עוד יש לצרף את ההיתר השני של העין יצחק שכתב שם בענף ד' ובסימן  ב' ענף א' ובמקומות אחרים שם בכל הספר, על פי החתם סופר בסימן נ"ח ובס' ס"ה דעתה נשתנה הזמן דקביעי בי-דואר בכל המדינות ואפשר לשלוח טלגרמות וכיוצא בזה דאם היה חי היה מודיע באיזה אופן שהוא לביתו. וזהו רוב שני דרוב הניצולים מודיעים לביתם. וסברא זה גם בפסקי מהרא"י לבעל תרומת הדשן שכתב: "ובעונות הרבים עכשיו בגלותינו אנו מפוזרים ומפורדים מעט בכל מקום ואילו היה חי ברחוק מאתיים או שלוש מאות פרסה היה נודע ונשמע לנו מכי הוא גוונא מיקרי רובא דשכיחי טובא".
ואע"פ שבנידון דידן אם נניח שהוא נמצא בידי האויב קשה להעביר ידיעות אלינו הרי ממנ"פ אם הוא שבוי בידי האויב במקום מיוחד הרי לכל השבויים הרשו לכתוב מכתבים דרך צינורות בינלאומיים, והיה גם לו להודיע לביתו ואם לא נמצא אצל האויב אלא שמתחפש כערבי ונמצא באיזשהוא מקום, מה שלא יתכן לפי התנאים שהיו בכפר-עציון, היה צריך כבר מזמן לעבור את הקוים שלנו, או למסור את עצמו לערבים שג"כ היו מוסרים אותו אלינו. כמו שקרו כמה מקרים כאלה בזמן האחרון. ומאחר שלא שמענו על אף אחד מהם יותר, אין לנו להניח דבר זה שהוא בניגוד לשכל וזהו מלתא דלא שכיחי והו"ל כרוב שני, כמו שהתיר על סמך זה הגרי"א מקובנה מאות עגונות שבעליהן טבעו במים שאין להם סוף בכל רחבי העולם. והלכה רווחה היא כעד בישראל להתיר עגונות על סמך תרי רובא כאלו[40] שאילו היה חי היה מודיע וזהו בצירוף שיטת הר"א מוורדון, מובא במרדכי שלהי יבמות בסי' צ"ב ובמבי"ט ח"א סי' קפ"ח[41]  שכתב דמאחר שלא נאמר בתלמוד במים שאין להם סוף שאשתו אסורה לעולם משמע שכל שעבר זמן רב עד שנשתכח זכרו ואבד שמו מן העולם אשתו מותרת, ואע"פ שכבר דחו הראושנים את דברי הר"א מוורדון בשתי ידים כמוש"כ במורדכי וכן גער בו הב"י מ"מ עושין אותו סעד להיתר אחר. כמו כן יש להתיר את נשותיהם של חללי גוש-עציון בלי כל פקפוק.
ואע"פ שהתנאי להיתר על סמך תרי רובי הוא שהתרי רובי יוודעו יחד לאישה ע"י עדות ברורה ולא שיודע מקודם לאשה הרוב האחד ואחרי כן הרוב השני,[42] וכל שלא נודעו התרי רובי ביחד מחמרינן גם בזמן הזה. הרי בנידון דידן התרי רובי שכתבנו למעלה בצירוף שרוב אנשינו בכפר היו רווקים, באים יחד, וגם התרי רובי שכתבנו באחרונה דאם היה חי היה מודיע לביתו נמי נולד ביחד. דכל עוד שלא הגיעו המכתבים הראשונים מן השבויים עדיין לא נודע בראיה ברורה מי נשאר ומי לא נשאר. ובלי ראיה ברורה לא מהני כמו שכתב שם בעין יצחק. ואחרי שהגיעו המכתבים ורשימה מדויקת מי נמצא בין השבויים, ומי לא, מיד נולדו התרי רובי ביחד דמי שאינו נכלל ברשימה ולא שלחו שום ידיעה לקרובים, מסתבר שהוא מת וכבר כתב בפסקי הרא"י לבעל תרומת הדשן דכה"ג דשכיחי טובא מיקרי רובא אע"פ שאינו בא אלא מכח סתמא, הוי כמו סתם ספרי דדייני מגמר גמירי, ורוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דאינהו נמי מכח סתמא קאתי. ומאחר שתרי רובי בהדי הדדי קאתי דיש להתיר גם לכתחילה את נשותיהם של כל אלה שנפרדו מנשותיהם בטוב לב ולא מתוך קטטה. כמו שהתיר הגרי"א מקובנה מאות עגונות שטבעו במים שאין להם סוף[43]

(כאן מופיע ב ב'משיב מלחמה' סיכום עמ' נ"ג-נ"ט).     

    

 

--------------------------------------------------------------------------------

[1] פסק דין זה מופיע בספרו של הרב גורן "משיב מלחמה" כרך ג', שער א. הוצאת האידרא רבא, ירושלים תשמ"ו. בספר 'משיב מלחמה' נוספו או נשמטו משפטים אחדים בגוף הפסק, ובשלשה מקומות הוארך הדיון בכמה עמודים כפי שראה זאת הרב גורן לנכון להוסיף במשך הזמן. 

ישנם גם הבדלי ניסוח. ראשית, בהקדמה, אשר במקורה נכתבה כשעוד לא הותרו העגונות בפועל, לעומת ההקדמה שבספר שמדברת על האירוע בלשון עבר, ולאחר שהעגונות כבר הותרו מזמן להנשא. הבדל אחר בניסוח הוא בשינוי ביטויים רבים מארמית לעברית כדי להקל על הקורא.

ההקדמה גם הורחבה מאד,  על פי הנסיון שהצטבר בינתיים ברבנות הצבאית בנושא זה. כמו כן נוסף בספר סיכום בן ששה עמודים שאיננו במקור.

הפסק המופיע כאן הינו בנוסח המקורי, כמו שהוגש לרב הרצוג ולרב עוזיאל בזמנו. במקומות שההוספה היא בגוף הדיון, ויש לה משמעות לגבי התוכן ממש ולא רק לסגנון, הובאו ההבדלים בהערות.

 [2 זו שגיאה, וקשה לדעת היאך נפלה. התאריך הלועזי דוקא נכון. ב'משיב מלחמה' כתוב התאריך הנכון, ונוספה הערה: באותו יום היו עוד בכפר עציון ובמשלטים 130 איש חיים.

[3] ב'משיב מלחמה':עשרות עגונות.

[4] ב'משיב מלחמה' נוסף: דרך הוועדה המעורבת לשביתת נשק.

[5] ב'משיב מלחמה' נוספו שורות אלו: לאחר שנתקבל האישור של הממשלה הירדנית עברתי את הגבול ליד חוסיין, שם קשרו את עיני במטפחת והובלתי לשטח שהיה פעם כפר עציון. הורדתי את המטפחת מעיני, ולתמהוני הרב קשה היה להכיר את המקום שנחרב כליל עד היסוד.

[6] שורה זו איננה ב ב'משיב מלחמה'.

[7] במקום הקטע הקצר שמכאן ועד לכותרת "עיר שכבשה כרכום" ישנה ב ב'משיב מלחמה' הוספה ארוכה, עיין שם עמ' כ"א-כ"ג.

[8] מכאן עד סוף הקטע, עד למלים  "עי"ש" – איננו ב'משיב מלחמה'.

[9] ב'משיב מלחמה' נוספה השורה: גם כאן כל הנשארים בחזקת מתים הם כל עוד שלא הוכח ההיפך.

[10] ב'משיב מלחמה' נוסף: למעט מלחמת העולם השניה של הצר הצורר הגרמני ימ"ש.

[11] ב'משיב מלחמה': ושלשת השבויים.

[12] ב'משיב מלחמה' נוסף: ותברא, מי ששנה זו לא שנה זו.

[13] ב'משיב מלחמה': ונ"ל דהכי פרושו.

[14] ב'משיב מלחמה' כתוב: מ"מ י"ל דאין הדבר כן בעיר שכבשה כרקום אלא גם לדעת רבינו ירוחם וסיעתו בדברי הירושלמי לא מדובר רק לענין אכילת תרומה.

[15] ב'משיב מלחמה' נוספות השורות: על כל פנים אין לנו לעת עתה יסוד מוצק להתיר את נשי החללים לא מדאורייתא ולא מדרבנן, שהרי בנפל למים שאין להם סוף מדאורייתא אשתו מותרת דאזלינן בתר רובא, אלא מדרבנן אסורה. וכאן אין לנו אפילו רוב פשוט להתיר מדאורייתא.

[16] ב'משיב מלחמה' נוספה שורה: והב"ש בסי' שע"ט כתב ע"ז דאם נשאת תצא עיי"ש.

[17] ב'משיב מלחמה' נוספו המלים: וראו שלא יצא משם

[18] ב'משיב מלחמה' נוספו המלים: בשטחי הקרבות.

[19] ב'משיב מלחמה' נוסף כאן: אם לא נחלק ונאמר דבת כהן לישראל נותנין עליה חומרת אשת איש גם לענין אכילתה בתרומה, דהא בהא תליא ואי לא הא לא קיימא הא (עיין ביבמות קי"ח ע"א במשנה) ..

[20] ב'משיב מלחמה' נוספה כאן שורה: ועל כן החמירו עליה מדרבנן אבל אין כוונתו שזהו ספק מדאורייתא ולחומרא.

[21] ב'משיב מלחמה' נוספה כאן שורה: וכמו שיתבאר להלן עפ"י הרמב"ן ושאר הראשונים והפוסקים בזה.

[22] ב'משיב מלחמה' נוסף: וכבר האריך בזה בעל משכנות יעקב באהע"ז סי' ח' ובעין יצחק להגרי"א מקובנא סי' ב' ענף ב' פיסקה ה'.

[23] ב'משיב מלחמה' נוסף: ומדאורייתא כמתים הם חשובים לכל דבר כמוש"כ הב"ח.

[24] ב'משיב מלחמה' במקום הב"ח נאמר שזו ראיה לר"י בן הרא"ש.

[25] ב'משיב מלחמה' נוסף כאן: וכן הביא הרמב"ם בהל' גירושין פ"ו הל' כ"ט ובהל' תרומות פ"ט הל"ב. והא תינח שטפו נהר אע"פ שדומה לנפל למים שאין להם סוף, יש לחלק ולומר דשטפו נהר אינו שטבע כבר בנהר אלא שסחב אותו הנהר ואבד את השליטה על המים (עי' ב"מ כ"ב א' אבדה ששטפה נהר כו')אבל עדיין לא טבע ולכן יתכן שאין רובם למיתה בכגון זה. אבל נפלה עליו מפולת..

[26] ב'משיב מלחמה' כאן בלשון זו: א"כ משמע שחומרי חיים אינו מדאורייתא אלא מדרבנן מפני שרובם למיתה.

[27] מכאן ועד סוף פרק ה' שינה הרב גורן הרבה מאד. ראה ב'משיב מלחמה' עמ' ל"ד-ל"ט.

[28] כל הקטע הזה עד למלים "ואם כי הדרשה נמצאת גם במכילתא" איננו ב ב'משיב מלחמה'.

[29] ב'משיב מלחמה', במקום כל הקטע הזה, נאמר רק: שמע מינה שאין להתיר אשת איש על סמך ידיעה כללית שנהרגו כולם מבלי להעיד על כל אחד בנפרד שהוא בין ההרוגים.

[30] ב'משיב מלחמה' במקום 'קצת' נאמר 'אחרת'.

[31] ב'משיב מלחמה' במקום הקטע הבא עד למילים "ומה שלא הובאה הוראה כזו", כתוב: וגם לא הובאו החללים לקבורה זמן רב, כדמשמע מזה שהתקינו ביבנה ברכת הטוב והמטיב ביום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה כדאיתא בברכות (מ"ח, א') ובתענית (ל"א א') משמע שנהרגו על כל פנים רוב אנשי ביתר, והשיאו את נשותיהם של ההששים איש שעלו לשם לשם עזרה ותגבורת במלחמתם, והתירום רק על סמך זה שלא חזרו מהקרבות לאחר שידעו שהלכו לשם.

[32] ב'משיב מלחמה' נוסף: (ועי' ברמב"ם פ"ז מהל' נחלות הל"ג וצ"ע ועיי"ש בלח"מ).

[33] ב'משיב מלחמה' נוסף: על סמך הרוב שהוא מן התורה בלבד?

[34] ב'משיב מלחמה' כתוב: י"ל

[35] ב'משיב מלחמה' כתוב: בשם המבי"ט.

[36] ב'משיב מלחמה' נוסף: משום שאין דרך אחרת להסביר את מספר העצמות הרב שנמצא שם.

[37] ב'משיב מלחמה' נוסף כאן: שלפי ההלכה.

[38]  ב'משיב מלחמה' נוסף: .. של עכו"ם נאמנים, והוא מדברי מהרא"י בפסקיו סי' ל"ד וטעמו שם דערכאות שהעלילו...

[39] ב'משיב מלחמה' נוסף: תופסים אותו למסיח לפי תומו שמת ואין לחשוש שאמר זאת מאומד או משמיעת קול עכ"ל...

[40] ב'משיב מלחמה' כאן נוסף: בצירוף הטעם ש..

[41] ב'משיב מלחמה' נוסף:ובב"י סי' י"ז בד"ה "נפל"..

[42] ב'משיב מלחמה' נוסף: כמו שכתב ב"עין יצחק" שם

[43] ב'משיב מלחמה' נוסף: מטעם תרי רובי.


    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD