יחסי דתיים-חילוניים

קבלת שבת במחנה:

"עם ערב הלכה הסופה וגוועה. יצאתי החוצה, והנה שקט האויר ודומם. אין אבק, אין רוח. תענוג לטייל בחוץ.

"יש מים בברזי הרחצה" – עברה הבשורה. כדבורים המתנפלות על הדבש עטו הכל אל הברזים לטהר את גופנו המזוהם לכבוד שבת... אמנם, רק קילוח דק יוצא מהברזים, אבל בכל זאת   מ י ם   הם אלה, מים השוטפים ומורידים זוהמה ובוץ. משיג אני אצל משה, אחד מחסידי אומות העולם, סבון "שמן", שריד מן   ה מ ו ל ד ת .   הגוף משתפשף היטב ועד מהרה אנו מטוהרים, מוכנים לקבל פני שבת.

קולות שירה ורינה נישאו באויר. המחנה מקדם את שבת המלכה.  קבוצות קבוצות עומדות מכונסות כשפניהם כלפי החמה השוקעת. קבוצה ומנהגה, קבוצה ודרכיה בתפילה. ספרדי העיר העתיקה התכנסו בין שני אוהלים, בפינה אחרת החסידים וריקודיהם, ואנשי עין-צורים ומשואות עמדו מכונסים ברחבה, כששליח הציבור מתפלל בשביל כל הקהל.

ואילו מול הגדר ישבו בחורי רבדים וקיבלו את השבת לפי דרכם הם. ישבו הבנים והבנות בגורן עגולה, החליל והמנדולינה השמיעו צלילים נוגים וקולות הבנים והבנות התמזגו יחד להרמוניה אחידה שהשתפכה על פני כל החצר. קסם רב שפוך היה על קבוצה זו. אט אט התאספו סביבם אנשים מכל עבר: בחורי החי"ש, אנשי נהרים וסקרנים מתושבי העיר העתיקה. עמד הזקיף הערבי ליד הגשר, עישן בשלוה את סיגריתו והקשיב דומם לשירה העגומה שהגיעה לאזניו מעבר מזה. נעלמה תחושת התיל, דומה – נעלמה הגדר, אין שבי, אין שומרים ושבויים. כולנו חופשיים, כולנו טהורים.

ולמחרת:

עלתה שמש שבתית מאופק המזרח, ושלחה קרני בוקר ראשונות על עולם נם תנומת שבת. ירדו הקרנים ןליטפו מרחבי מדבר עתיק, אוהלים דוממים וקבוצות מתפללים משכימי קום. החל המחנה אט-אט מתעורר מתנומתו. החסידים עסקו כבר ברוב התלהבות בריקודי השבת. בפינה אחרת עוסקים שני בחורים בניעור שמיכות. עובר על ידם יהודי עוטה זקן שיבה ומטיף מוסר: "חילול שבת !  חילול הקדש ...".

בשר כשר:

"... ויכוחים סוערים מתנהלים בהנהלת המחנה בקשר לחלוקת שימורי בשר (שמגיעים מהארץ). הבשר שנתקבל במשלוח כשר, והדתיים דורשים כי יתחלק לאוכלי הכשר בלבד, שהרי הלא-דתיים מקבלים כל הזמן בשר-כבש. ויוי, נציג רבדים, לחם בחירוף נפש כי הבשר יחולק שוה בשוה לכל אנשי המחנה, שהרי הוא הגיע עבור כולנו.

"למעלה משלושה חדשים לא אכלנו בשר", טען מולו נציג משואות, "ואני חושב כי עכשיו מגיע לנו לאכול בשר".

"אף אחד לא הכריח אותכם לא לאכול מבשר הכבש", ענה לו ויוי. 

לבסוף הוחלט כי בשר הקופסאות מגיע ל"כשר" בלבד, וכל המחנה יהנה ממנו רק בשבתות.  (אוריאל)

יום הכיפורים:

"משהתפשט קול תפילתו של החזן וולץ בחללו של אוהל בית הכנסת נרעד פתאום לבבי עד למחנק. האור העמום שבקע מהמנורה על התורן, הצפיפות והדחק, סידורי התפילה הפתוחים, והשפתיים הממללות, ובעיקר שירת "כל נדרי" שיצאה מפיו של החזן, כל אלה נתמזגו יחדיו וחדרו לתוכי במין כובד של חרדת קדושה.

עם רדת השמש נהר כל המחנה לקחת חלק בליל "כל-נדרי". אפילו אפיקורסים מושבעים כבחורי רבדים באו לשמוע אל התפילה בתירוץ של "הנאה מוסיקלית". אלא שמשהו עמוק יותר נעוץ בכך. ואף אני, הגורס את אלוהים כמשהו אחר ממסורת עתיקה ואמונה עיורת, באתי לשמוע. ניצבתי בפינה חבוש הכובע הצבאי שמצחיה וסמל הפלמ"ח נתפרו אליו במחנה, דחוק בין המוני יהודים, מאזין לרחש התפילה העתיקה.

פתע פתאום הרגשתי שעיני מתלחלחות...  האמנם, מתרגש אני ?

כן, התרגשתי...  תליתי עיני המצועפות לחלוחית מלוחה בפינה סמויה שבאוהל והאזנתי לקולו העמוק של החזן. עמדתי קפוא עד תום תפילת "כל-נדרי", ואחר כך פרצתי החוצה לרחבה המאפילה. היתה הרחבה ריקה כמעט מאדם. טיילתי לארכה הלוך ושוב ואחר צנחתי על משכבי כשתוכי מפעפעים רגשות שאינם ניתנים לבטוי, ואך לשוא אנסה להעלותם על הנייר.

... מוצאי הצום קרוב. זה עשרים וארבע שעות שלא אכלתי. הוכרז במחנה צום רשמי. המטבח סגור ומסוגר ובמחנה – שקט ושלווה. נאסר עישון בפומבי, נאסרו המשחקים ותעשיית הפחים, הפגנו כלפי חוץ כי קיים יום אחד בשנה בו מאוחדים כל היהודים ללא יוצא מהכלל. היה ריב קשה עם רבדים שהכריזו: "אנחנו איננו רוצים לרעוב ביום כיפור". יוסף ענה להם: "בתוך האוהל יכולים אתם לאכול כמה שתרצו".   והם נכנעו.

החלטתי לצום "תוך ספורט". אך בתוך תוכי ידעתי כי קיים משהו עמוק יותר מסתם "ספורט" שהניעני לזה.  (אוריאל)

סוכות במחנה:

בין הטורים, או צמודים לאוהלים, מבצבצות הן הסוכות הזעירות. מכונית משא עמוסה סכך הביאה את הכיסוי לגגות, והזריזים במצוות טרחו בהקימו את סוכותיהם בערב החג.

בשיפולו של יום יצאתי לסייר את הסוכות במחנה. סוכות שקירותיהם שקים, שמיכות, סדינים. שטחן – ד' על ד' ופחות מכך, גגותיהם – סכך עבר-ירדני, וקישוטן – יש מאין.  הוצאו הלולבים והאתרוגים ממטמונם (הגיעו במשלוח האחרון מהארץ) ו"הריני מוכן מוזומן לקיים את מצות הסוכה".

קרני אורה וקולות שיר בוקעים מהסוכות. ברחבת הטיולים סוער מחול הורה לוהט: "ימין השם עושה חיל", "דוד מלך ישראל חי וקיים". רוקעות הרגלים, מריעים הגרונות והאבק צובע את החושך בלבן.

"בוא לסוכת החסידים, תראה את מוישה-יצחק מרקד". הלכתי אחרי אריה. סוכת החסידים מוקפת היתה סקרנים שהציצו מהחרכים והפתח. דימיתי עצמי ברגע זה לא באום אל ג'ימאל אלא באחת העיירות במזרח אירופה, עשרות שנים אחורנית. לאורך השולחן ישבו, ראשיהם נתמכים בידם, יהודים לבושי קפוטות ושטריימלים, זקניהם פרועים ומצחם חרוש קמטים. האחד שזקנו שחור תולה עינים חולמניות בתקרת הסוכה...  האחר, שזקנו דליל, מעיין בסידור שלפניו והריהו מתנועע לקצב תפילתו האילמת...

הריקוד החל... הכליזמר תמך כינורו מתחת לסנטרו והחל הניגון של "ריקוד'ל" כשרבּ שלמה-זלמן מלווהו בנקישות תוף על גבי פח ריק. מפינתה האחת של הסוכה החל פוסע משה-יצחק בן ה-85 למרכז. מהפינה השניה – רבּ דוד.  הם קרבים זה לזה בפסיעות מדודות לפי קצב הנגינה ומחיאות הכפיים של מעגל האנשים.  תמהתי: מנין לו לישיש זה, המהלך בקושי על רגליו, כוח לחולל ברגליו שעה ארוכה ? 

אזי הבינותי פירושה של התלהבות הכובשת גופם של חסידים...