טיפול בפצוע

בין השבויים היו כמה וכמה רופאים.

"לאחר פניה מתאימה קיבלנו מהלגיון ארבעה אוהלים גדולים ששימשו כבית חולים. באוהלים היו מיטות וארונות ובהם תרופות נחוצות שהצלב האדום סיפק לנו. בבית החולים הזה טופלו חולים שלא נשלחו לבית החולים של הלגיון בזרקא. הוא גם נועד לאנשי המחנה שלקו במחלות שונות, או למען אלה שנעקצו על ידי עקרבים ונחשים. כן טופלו בו חולה רוח (נפטר בהמשך הזמן) חולה אפילפסיה, ואדם שקיבל התקף שיגעון בלחץ חיי המחנה.

בתחילה שכבו שם פצועים קשה ללא טיפול רפואי מתאים, בגלל מחסור בציוד וחמרי חבישה. ששה שבועות לאחר הגיעם למחנה זכו לראשונה לביקורו של ה"צלב האדום". זה הביא מכתבים, וגם סיפק ציוד רפואי.

מספר אחד החובשים: "נכנסתי למרפאה. אליה הוכנס המשלוח הרפואי – ארגז גדול ובו תרופות, תחבושות, חמרי רפואה. מעתה תהא רווחה. במרפאה ולא עוד נצטרך להלחם עד כל כדור אספרין, על כל קרע תחבושת". הרופאים היו ד"ר וינדזברג המנתח, ד"ר קורנבליט מנהל בית החולים, ד"ר טאוב רופא השיניים וד"ר קליין מרבדים. החובשים היו אוריאל אופק מהפלמ"ח ונפתלי גרינשפן מכפר עציון.

 טיפול בפצוע...

בראש השנה של שנת תש"ט (1.9.48)הגיע הצלב האדום ובעיקר הביא "משלוח רפואי אדיר – ומרפאת שינים מושלמת עבור ד"ר טאוב" (אוריאל).  ד"ר טאוב היה רופא קשיש שהתגורר במשואות יצחק וטיפל בכל הגוש. למרות גילו הלך לשבי, והראה חיוניות ומקצועיות רבה כל העת. איש זה ניהל רישום מסודר של כל מטופליו אפילו במחנה אום אל ג'ימאל. בין השמות שברשימה היו גם אבו עלי הקצין, חסן אפנדי, טוראי מן הלגיון והמתורגמן הערבי של המחנה.

החולים ששכבו בבית החולים היו מקבלים את מזונם באמצעות החובש שקיבל אותו במרוכז עבורם.

.האוהל של החובש היה סגור בפני חיילי הלגיון מאחר והיה שם ציוד רפואי. החובש ישן שם ובעת המיפקד הוא עמד לפני האוהל והתפקד כשהאוהל סגור מאחוריו. לפיכך השתמשו בו לפעמים גם כ"סליק" למזון עודף ולעיתונים אסורים. (ע"פ רטנר).

בגלל גודלם, היוו אהלי בית החולים את מרכז המחנה. באוהל הרופאים נעשו כל הישיבות החשובות.  ישיבות הנהלת המחנה, פגישות העבודה של יוסף בלושטיין עם הסגל הלגיונרי ופגישות רשמיות עם הצלב האדום ודמויות בכירות אחרות (עיתונאים, קצינים אנגליים בשרות הלגיון) - נעשו באוהל הרופאים. כאשר בא הקצין לבשר על הסכם חילופי השבויים, נכנס לבשר קודם לאוהל הרופאים. הקשר הישיר עם הצלב האדום היה דרך מנהל בית החולים, ד"ר קורנבליט. 

"התבשרנו: הקולונל סקוגל, אנגגלי, ראשו הש.ר. של הלגיון בא לבקרנו. בחטיפה מכינים אנו את האוהל לכבוד הביקור. עורכים נקיון חיצוני, שמים מפה (סליחה, סדין) על השולחן, ולבסוף מופיע הקולונל.... יוסף ואליהו מתישבים מצדו האחד של השולחן, אבו סאמי, אבו עאקף והקולונל מצדו השני, והשיחה החלה".  (אוריאל)

הרופאים ניצלו כל ביקור כזה להשמיע את מצוקת הפצועים וסגל הרופאים, עשו סיורים בבית החולים, בעיקר ליד מטותיהם של חולים קשים הזקוקים לפינוי מיידי. גם ביקשו אספקה רפואית נוספת.

כאמור לעיל, בשבי צריך אדם לעמול כדי להפיג את השעמום. הצוות הרפואי היה כמעט היחיד (חוץ מן השוטרים ואנשי מגנון האוכל) שעמלו כמעט כל הזמן. הטיפול בפצועים, שכאמור חלק מהם היה קשה מאד, דרש את כל זמנם. גם כשהחלו לדבר על שחרורם, צריכים היו הרופאים להכין כרטיסיות לפצועים.

רק כאשר שוחררו הפצועים, הוקל מעט העומס.

בגלל גודלם, נערכו שם גם התפילות של הימים הנוראים, אוהל אחד לאשכנזים, אחד לספרדים.

כל שבוי חדש היה מגיע קודם למרפאה לבדיקה, ואם היה פצוע, גם קיבל טיפול מידי. לפיכך היתה המרפאה מקור ראשון לחדשות טריות.

אפילו משפטים לעברייני חוקת המחנה נערכו במרפאה. בשעת המשפט נקהל צבא סקרנים סביב האוהל להציץ מבעד לחרכים.       משפט במחנה...

כאשר החלו הבדיקות כדי לקבוע מי ישתחרר כ"בלתי לוחם" (זקנים, פצעים וילדים) היו אהלי המרפאה והחולים מרכז ההתרגשות הרבה והפעילות העניפה שהתחוללה סביב השחרור.  

לאחר שחרור הפצועים, שהיו כעשרה אחוז מכלל המחנה, נותרו באוהל בית החולים חמשה חולים בלבד.

פעמים היו הרופא והחובש הולכים לטפל בסגל הירדני. הקצין אבו סאמי קיבל טיפול קבוע בחדרו לכתפו הכואבת. שמעו של בית החולים עשה לו כנפיים, והגיע עד מהרה לצמרת הלגיון הירדני. וכך, מפעם לפעם הגיעו לבית החולים שלנו קצינים ירדנים בכירים, יחד עם חבריהם, כדי לקבל טיפול רפואי.