חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 חירבת זכריה - אברהם רטנר

(עדות מתוך חירבת זכריה עצמה):

...משלט חירבת זכריה שלט על הדרך הפנימית בגוש ממזרח, מגבעת העץ, למערב, לקיבוצים רבדים ועין-צורים. לא ניתן לעבור היה לעבור בדרך עם רכב או רגלית כל עוד המשלט היה בידנו. בלילה היינו במשלט לוחמים משלוש כיתות, זאת אומרת כשלושים איש. מוקדם בבוקר איפשרו לחלק מהאנשים לגשת למשקים שלהם, לרבדים ולעין-צורים ולהכין בגדים וחפצים אישיים לקראת השבי. אחר-כך הם היו אמורים לחזור ולהחליף אותנו, את הנשארים. שגם אנחנו נוכל להתכונן...

 

דני מט, שעמד בעמדת מקלע עם הברן שלו ולא שלט היטב על הדרך ועל מקום המשא ומתן, שינה את מקום עמדתו והציב את המקלע במקום שיש משם שליטה מלאה על השטח. הוא היה מצויד במחסניות רבות טעונות כדורים וברימוני יד בכמות רבה.

הנציג שלנו, אברהם רפול, חזר והודיע שהערבים יחכו עד שיגיעו נציגי הצלב האדום, שמכוניתם פילסה את דרכה בתוך אלפי אספסוף הערבים המזוינים.

אחריו יצאו שניים מחיילי חי"ש מכמש שהיו במשלט והיו דוברי אנגלית, לקראת ערבי שנראה כמפקד האספסוף. הוא הציג את עצמו "חלדי ביי חוסיני", מפקד חיל השחרור, והודיע שעלינו להיכנע לו. תוך כדי שיחה איתו הקיפו ערבים את שני אנשינו. הם ענו שאינם המפקדים ועליהם לחזור ולמסור זאת למפקדים.

באותו הזמן צעק אלי דוד ד , שהיה מפקד משלט חירבת-זכריה, להתקשר לעין-צורים ולהודיע למפקד הקטע שמפקד חיל השחרור דורש שנכנע לו, ולקבל הוראות מה לעשות. ירדתי לבונקר הקשר והתקשרתי לעין-צורים. סיפרתי שהאספסוף רוצה שניכנע לו והתשובה שקיבלתי הייתה "תיכנעו" !   צעקתי בחזרה: "לאספסוף לא נכנעים". הקו נותק. התקשרתי עם רבדים וביקשתי שייצרו קשר איתות דגלים עם עין-צורים, וכשנצטרך להתקשר לשם, זה יהיה דרכם.

בינתיים, בעת שהותי בבונקר הקשר, אמר מפקד הערבים לשני אנשינו שהוא שובה אותם. הם החליטו למהר ולחזור אלינו למשלט ומסרו לנו על דרישתו. החלטנו שאנו לא ניכנע להם ונילחם עד הכדור האחרון.

שלושה אנשים נוספים, מפקדי הכיתות צבי ודוד ומוכתר רבדים ברוך, שהיה דובר ערבית רהוטה, יצאו לנהל שוב מו"מ, ובדרך זו לנסות לעצור את הערבים עד הגעת חיילי הלגיון הערבי. תוך כדי המו"מ עם הערבים הגיעה מכונית הצלב האדום ליד המשלט. כאשר המכונית הגיעה ליד עמדותינו, ההמון התקדם וסגר את המרחק של מאה המטרים האחרונים לפני החירבה. קבוצת ערבים הקיפה את שלושת נציגינו וניסו לקחת מהם את נשקם. לפתע צבי ראה ערבי המכוון את רובהו לראשו וערבי שני מנסה לקחת את רובהו. הוא השליך את עצמו אחורה על הארץ והכדור חלף מעל לראשו.

דני מט שמע את הירייה וראה את צבי נופל יחד עם האחרים. הוא סבר  שהם נהרגו ופתח ביריות צרורות ארוכים מהמקלע לעבר הערבים שהקיפו את  נציגנו. הוא המשיך וירה לכיוון ההמון צרורות ארוכים, החליף מחסניות והמשיך, וכן זרק רימונים כשהוא שולף את הנצרות בשיניו ביד אחת כאשר היד  השניה אוחזת במקלע וממשיכה לירות עוד ועוד צרורות. באותו הזמן דני חש התרוממות  רוח.  הוא  הבין  שזה הסוף וכדי להינצל הוא צריך להמשיך ולירות ללא הפסקה. במכת האש הזו הוא ירה 13 מחסניות של מקלע הברן, וביניהן גם זרק 12 רימונים.       

ברגע שיצאתי מהבונקר ועמדתי חשוף במקום הגבוה של חירבת-זכריה החלו היריות, באותו רגע חלפה בראשי המחשבה "זה הסוף. כבר לא איכפת לי להיפגע". כעבור מספר שניות התאוששתי והתחלתי לירות מהמותן מהרובה  שלי לתוך ההמון כאשר מסביבי שורקים כדורים שכוונו אלי. לא פחדתי ולא התכופפתי כי חשבתי שזה הסוף שלנו, ולכן אני אנסה לעצור את ההמון ויהי מה, כי מכאן אני לא אצא חי. למזלי, הכדורים ששרקו סביב לראשי לא פגעו בי. לפני, במרחק של כ- 25 מטר ממני עמד שוטר או חייל ערבי. הוא עמד דום ורעד מפחד השתדלתי לירות לידו ולא לפגוע בו. את התשובה שקיבלתי "להכנע להמון" כבר לא העברתי לחברי.

מכת האש שלנו הפתיעה את ההמון כשאני ועוד שני לוחמים הצטרפנו לדני וגם אנו ירינו בנשקנו לעברם. היריות נמשכו דקות ארוכות, כאשר בדקות הראשונות הערבים ירי עלי ועל המשלט בכל כלי הנשק שלהם. לאחר מכת האש שלנו, הערבים החלו לסגת ולהתרחק מאתנו, ואז פסקו היריות מצדם. גם אנחנו הפסקנו את האש והשתרר שקט. ההמון נסוג כשהוא גורר איתו את נפגעיו הרבים, ההרוגים והפצועים. נוצר שטח ריק שחצץ ביניני ובין הערבים. במכת האש של דני ושלנו הצלנו את שלשת חברינו שהיו במשלחת המו"מ. בחסות האש הם הצליחו להיחלץ למרות היותם מוקפים משלשה צדדים בערבים וחזרו למשלט החירבה. גם חברי משלחת הצלב האדום נשכבו על הארץ בעת היריות וכך חייהם ניצלו כי ההמונים עמדו לשטוף את המשלט ואת כל העומד בדרכם. לאחר סיום היריות הם נכנסו למכונית, ונסעו עד שער קבוצת עין-צורים. מיד עם תום היריות רצתי לעמדה שלי שהייתה בצפון המשלט, לכוון עין-צורים. בעמדה לא היה איש מששת הלוחמים שהיו אמורים לאייש אותה. בדקתי אם לא מתקרבים ערבים מאחורי המשלט ולא היה איש. לפתע ראיתי שלושה ערבים מנסים לעלות לעין-צורים מכיוון הכבשן, זו הייתה הגיזרה שלי. הייתי עדיין בלהט הלחימה. יריתי לעברם שלושה כדורים והם נפלו.

לאחר שפסקה האש ירד מגבעת-העץ משוריין של משטרת בית-לחם ובו קצין. במשוריין ישבו חמישה שוטרים מבית-לחם, והקצין היה אינספקטור (מפקח) עינני. צעקנו לקצין שלא יכוון את המקלע שלו לכיוון שלנו אלא יכוון אותו לכוון האספסוף וירחיק אותו. הוא אכן עשה זאת, ירה כמה יריות באויר וההמון התרחק

אחר-כך הגיע משוריין נוסף של חיל השחרור שהחל לנוע לכוון עין-צורים. ביקשנו מהחיילים במשוריין הראשון לזוז מזרחה ולהתרחק מאיתנו. אמרנו להם "יש לנו פיאטים" ואכן המשוריין התרחק מאתנו. כאשר החיילים ראו את המשוריין השני הם צעקו להם בערבית "יש להם פיאט" המשוריין השני הסתובב וחזר מיד לכיוון גבעת-העץ.

כשחזרתי למרכז המשלט, לפתע ראיתי ערבי יוצא מתוך מחילה. הוא היה כנראה מתושבי חירבת-זכריה, שהכיר את המקום. פתחתי את הניצרה של הרובה, אולם הערבי ראה אותי, ברח לאחור ונעלם. ולא הספקתי לירות בו.

התקרבתי לעמדה שעמדו בה שני לוחמים לפתע שמעתי אנחה. הסתכלתי למטה וראיתי את רפול עם בטן שסועה. שאלתי אותו "מה עשית" ?   הוא ענה לי "פתחתי רימון. פחדתי שהערבים יכירו אותי". אברהם רפול עלה מסוריה בעליה בלתי לגלית. לחשש שלו מהערבים לא היה יסוד. הוא כנראה הושפע מאוד ממה שהערבים אמרו לו כשיצא לנהל אתם את המו"מ.

כשראיתי את מצבו של רפול ולא יכולתי לעזור לו. מסרתי את הרובה והכדורים לשני הלוחמים שעמדו בעמדה לידו ואמרתי להם שאני הולך להביא רופא .

ראיתי את מכונית הצלב האדום ליד השער של עין-צורים והלכתי לעברה. היו עלי שני רימונים, על כל צרה שלא תבוא. כשהגעתי לקצה המערבי  של המשלט באו לקראתי שני לוחמים, ואחד מהם אמר לי "לעולם לא אסלח לעצמי". הוא וחברו ואחרים, כנראה מהלם היריות, נבהלו וברחו. הוא הוסיף "מתחת למיטה שלי במשלט יש שק רימונים". אמרתי לו "רוץ והבא לדני מט, אולי הוא יצטרך אותם".

רצתי מהר לכוון אנשי הצלב האדום. פניתי לרופא השווצרי ואמרתי לו בגרמנית "יש לנו פצוע קשה". הרופא השאיר את הרופא היהודי דר' רודולף ורט, ונכנע למכונית ונסע לחירבת זכריה לנסות לעזור לרפול.  רפול מת.

 

מצב האנשים במשלט היה כזה:  שלושה ניהלו מו"מ ושכבו על הארץ כשסביבם ערבים, ומכת האש הצילה אותם. רפול הרגם - התאבד.  בעת הפתיחה של דני מט באש היו שני מפקדי הכיתות בין שלושת אלו שניהלו את המו"מ, והיו מנוטרלים מלנהל קרב אש נגד האויב. היינו ארבעה טוראים שפתחנו באש ובלמנו את האויב. כמו שכתב דן הורוביץ: "הצרורות והיריות האלה, להם חייבים 300 יהודים את חייהם." (בספר "שנה בסוגרים").

הנסיון לחזור על הטבח שהיה בכפר-עציון לאחר הכניעה - לא עבד. כאן, בחירבת-זכריה, בעזרת יחידים סוכלה המזימה. לא היה לערבים מושג כמה אנשים אנחנו מונים ואיזה נשק יש בידנו. הם ראו תנועה במשלט, אני יריתי, רצתי לעמדה שלי, חזרתי, רצתי שוב להביא רופא, וכך הם חשבו שישנם אנשים רבים במקום. אילו ידעו מי עומד מולם במשלט חירבת זכריה - היו שוטפים אותנו ומי יודע כמה מאתנו היו שורדים. אין ספק שהכותרת "על חוט השערה" מתאימה למה שקרה.

  ...לאחר שהמצב התייצב, וקצין המשטרה שוחח עם אנשינו, הרגיש דני מט שהערבים מעוניינים במקלע שלו, והם מדברים ומזכירים את תיאורו - בעל הזקן האדום. כשהוא ראה שחיילי הלגיון הערבי הגיעו, התפנה בשקט וירד לרבדים. שם התגלח מהר והחליף את לבושו כדי שלא יכירו אותו, ואכן הערבים חיפשו אותו - היכן בעל הזקן האדום.

 

(אברהם רטנר, גוש עציון - עמדה קדמית של ירושלים)
 


    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD