חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
  ד' אייר בלילה
משואות-יצחק

חליפת מברקים בין משואות-יצחק למטה בירושלים:

 בשעה 17.30 שידרו בצבר ממשואות-יצחק לממ"ז בירושלים ולמטה הגדוד מכמש, בשמו של אברשה טריינין, מפקד פלוגת חי"ש:

 

"האם בטוחה השיירה של צלב האדום, או כדאי לנצל את הלילה ליציאת מצרים. עשו את כל המאמצים להוציא אותנו עוד היום. 
מצבנו הולך ורע. הערבים מתקיפים את החירבה (זכריה). מחר לא יהיה את מי להוציא מכאן. מוכרחה להיות מיד שביתת נשק. 
מה יהיה עם הנשק ? האם להשמיד ולהרוס את כל הרכוש" ?

 

בשעה 18.25 שידרה ירושלים:

 

אנו מפעילים את כל הגורמים כדי להשפיע על הצלב האדום. תכנית הנסיגה בחושך דרך איזור ערבי אינה מתקבלת על הדעת. 
העבר הצעה מפורטת יותר. הדרך היחידה היא להמשיך ולהחזיק מעמד, תל-אביב תושיט עזרה אוירית שיש בידה להושיט".

 

בשעות 20.20-19.40 אותתו ממשואות-יצחק :

 

"המצב חמור. מסתערים עלינו. הערבים הציבו את כלי הנשק. עשו את הכל למען הפינוי".

                                    - - -

"שורפים את כפר-עציון. ההסתערות נמשכת. התחמושת אוזלת. גמרו את המשא ומתן מיד".

                                             - - -

"פצועים רבים אצלנו. גם פצועים מכפר עציון. העבירו אמש אלינו. דרושה תשובה מהירה. המצב חמור".

   

הסוללות במכשיר השידור החלו להתרוקן והקשר עם ירושלים נחלש. אז הוחלט להמשיך בקשר איתות דרך בית-וגן במערב ירושלים.

ירושלים הודיעה :

 

"המשא ומתן בשלבים מתקדמים. החזיקו מעמד עד מחר. אל יאוש".

 

משואות ענתה :

 

"אנו מוקפים מכל עבר בטנקים, ההסתערויות נמשכות גם בלילה. לא נחזיק מעמד בשעות הבוקר, הכרחי לסיים את המו"מ עד חצות. 
 אם יבוא הצלב האדום רק בצהרים, לא יהיה מי לקחת".

 

ירושלים הודיעה :

 

"מתנהל מו"מ עם ועדת הקונסולים. נעשה את כל המאמצים. אם לא נצליח להגיע לידי הסכם - מרשה לכם הפיקוד העליון להחליט על הנפת דגל לבן".

 

בשידורים ממשואות-יצחק תואר המצב בצורה חמורה כדי להמריץ את הפיקוד לסיים את המשא ומתן בדבר פינוי בהקדם האפשרי.

 

בשעה 21.30 הודיעו ממשואות-יצחק : 

 "הגיע פליט מכפר-עציון ומסר כי הם הניפו דגל לבן לפני הטאנקים של האויב. האויב הרג את כולם והתעלל בהם. 
  רוב הכוח הלוחם נפל בקרב או בהשמדה אחרי הכניעה. רוב הנמצאים פה בחורות ופצועים. מוטב להתאבד מאשר להכנע לאספסוף. 
  יש להציל מיד את חיי הפצועים והבחורות. מוכרחים לסיים את המשא ומתן עוד הלילה. אנו מעוטרים בטאנקים, 
  ואם גם נחזיק מעמד הלילה נגד ההסתערויות, מחר עם עלות השחר... 
  בשם הנותרים בגוש, אנו מבקשים להציל את הנשאר. אנו מחכים לתשובה מיד".

 

-  -  -   

           

מתאורו של חבר משואות:

לילה מעיק ומכביד אפפנו. עגלות עשו את דרכן בדרך הראשית, מן הרפת אל השער הראשי. העגלות עמוסות פחים, ארגזים, מחרשות, משדדות, חביות מלאות אבנים, כלים ושברי כלים. הכל הובל לחסימת השער בפני פריצת האויב לתוך המשק. רוב החברים ישנו, העיפות והיאוש השתלטו עליהם.

בחדר המטה התקיימה ישיבת המפקדה ביחד עם חברי מזכירות המשק, בה נדון המצב. כמה מהחברים טענו שהואיל ובמצב הנוכחי לא נוכל להמשיך ביעילות במאבק - דבר אשר נראה להם כאיבוד לדעת - לכן הם מציעים להכנס במשא ומתן בדבר כניעה, בתנאי שיובטח כי החברות והפצועים יוחזרו מיד לירושלים. הם הציעו לשלוח רופא ומתורגמנים דוברי אנגלית וערבית, שינהלו את המשא ומתן. אחרים התנגדו להצעה זו מתוך שלא האמינו לערבים, והציעו להמשיך במלחמה.

הדיון התנהל בחלל ריק. ערפל כבד ירד על ההר, ואין אור הפנס מגיע אל בית-וגן, ובמשדר אין סוללה. ולכן לא ידענו את דעת הפיקוד ואת עמדתם של חברי עין-צורים ורבדים.

 

ולפתע מסרו ידיעה שהקשר עם עין-צורים חודש. במתיחות רבה חכינו לתוכן ההודעה. האתת מיהר אל הבריכה, קלט את סימני האיתות ופענחם למלים בעלות משמעות גורלית:

 

"המטה בירושלים מודיע כי לפנות בוקר נכנס לתקפו ההסכם לשביתת נשק.
 עליכם להכנע ללגיון הערבי ולמסור לו את הנשק. אין לפתוח באש".

 

ההודעה נתקבלה ברגשות מעורבים. החברים נגשו לחדריהם כדי לארוז את חפציהם. הם התלבטו מה להשאיר ומה לקחת אתם. קשה הפרידה ממזכרות הורים אשר אינם בחיים, מחפצי הרעייה והילד ומחפצים אחרים, אשר רכשת לעצמך. אין אנו יודעים כיצד להטמין תמונות. אולי לתפור אותן בתוך הבגדים או להצמידן לגוף ? אחדים קוראים עוד קריאה אחרונה וחטופה במכתב ישן ואחרים מעלעלים ומדפדפים בספרים אשר עליהם לנטוש. הנה מתחילים בהשמדת מקלטים, תעודות ומכתבים וכיוצא באלה. לפני מחסן הבגדים הסתדר תור, המחסנאית חילקה בגדים לחברים ולחיילים אשר הגיעו אלינו מהמשלטים השונים. בבית המרגוע חילקו סמיכות וסדינים.

נחום ויהודה דאגו לגורל ספרי התורה וספרי הקודש, שלא יחוללו על ידי האוייב. לאור פנס קטן שהאיר בחשכת הלילה הם כרו בור באמצע המחנה כדי להטמין בתוכו את ספרי הקודש. הלב התכווץ וכאב למראה העבודה הזאת. לא פיללנו כי יגיע יום, בו נאלץ לקבור ספרי תורה בתוך משקנו אנו.

                                                              משה ב.

 

מיומנו של חבר כפר עציון (פצוע- במשואות):

קמתי עם שחר. מיהרתי לחדר האוכל השקט. התפללתי וסעדתי את ארוחת הבוקר ולאחר מכן חזרתי למקלט. שעות קשות עברו עלי בהיותי דרוך להיוודע על מהלך הקרב בכפר-עציון. אך אין ידיעות ברורות.

רק בשעות שלאחר הצהרים הגיעו למקלט הפצועים מבין נסוגי גבעת-הסלעים וסיפרו על נטישת הגבעה. גברה החרדה לגורל הכפר. ובעוד שעה סיפרו אנשים כי נראו מכוניות ערביות המובילות רהיטים מכפר-עציון.   ובכן, פרץ האויב לכפר ?     ומה גורל הלוחמים ?

תדהמה תקפתני.  גם לחשוב בדעה צלולה לא הצלחתי. חששות כבדים עטו עלי, וכל מחשבה מסתיימת בשאלה המחרידה "מה גורל החברים בכפר-עציון" ?

ירד הערב וידיעות על שהתרחש בכפר טרם נתקבלו, לעומת זאת מתהלכות שמועות על משא ומתן לפינוי הגוש. ליד מטתי יושבים שני לוחמים ומשוחחים ביניהם בקול נמוך על תכניותיהם לאחר שיגיעו לירושלים. אצל מי יבקרו ואיך יבלו - אני קולט קטעי משפטים :

"מחר נגיע לירושלים - נבקר אצל.., נפגש עם בני משפחה.,. נסעוד סעודת שבת..."

איני יכול לתפוס את הדבר: "היתכן ? והאנשים שלחמו בכפר-עציון, חברי וחברותי - גם הם יהיו אתנו - או הובלו לשבי. - מי מהם נשאר בחיים ומי נהרג ?... ומה עם הפצועים ?... ואולי... - לא, זה לא יתכן... הרי זה איום. למה הלכתי מאתם... האם היה זה נכון ..." ?

יותר מאוחר מספרים על בואו של נחום ז. מכפר-עציון - אך לא מגלים את מה שסיפר. אין נותנים להכנס לבית החולים, כי הוא פצוע והרופא מטפל בו, אומרים שנחום אינו יודע לספר הרבה.

כבר ניחשתי את האמת... לא חשובים הפרטים... עכשיו אין לי כבר רצונות ותכניות... כמה טוב היה לו יכלתי לחדול מלהרגיש ולחשוב. אין כח להכיל את כל המחשבות הטורדניות...

וכאשר לאחר חצות נכנס מישהו למקלט וסיפר כי מעין-צורים הודיעו בדבר שביתת נשק שהושגה וכי שיירת צלב האדום תבוא להוציאנו-לא קלטתי את הדבר לאמיתו.

הרבה שאלות הציפו את מוחי:

התהיה לנו עוד אפשרות לסור לכפר-עציון ולראותו טרם שעוזבים את הגוש. ומה יהיה בדבר האנשים מכפר-עציון ?     האם את השרידים שנותרו לאחר סיום הקרב, את הפצועים מביניהם, יוציאו ביחד אתנו, או אולי כבר הוציאו אותם... לאן הובילו אותם. ואיך אבוא לרטיסבון ואפגש עם החברות והילדים... מה אגיד ומה אספר להם... האוכל לעמוד בפני אסונם ?...

מחשבות טרופות אלה חדרו דרך קורי השינה שעטפוני. כך נאבקתי עד בוא הבוקר.

                 דב

הדף הקודם | דף 1 מתוך 3 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD