חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 פיצוץ הגשר - מיומנו של פלמ"חאי

שעה שנערכנו עם חצות הליל לצד המשוריינים היינו נכונים. הנשק חגור. חומר הנפץ - שרשות הדיבור עתידה להינתן לו - היה מוכן וארוז כיאות. צלחות המוקשים אף הן כאן. הכל נכון, הכל מצפה לתכליתו, וכך גם אנחנו עצמנו.,.

ששנו למבצע כי ידענו שהפעם אנחנו המזמינים לקרב ולא האויב.

אנו היוזמים והמכתיבים את הזמן והמקום. אנו הפותחים בקונצרט, גם אם אין לדעת בבטחה מי ישמיע את האקורדים האחרונים... ששנו לקרב, רצינו מאד להיות חוזרים עם שחר עייפים-עייפים, קורסים מליאות ומגודש חויה גם יחד. אותה שעה יחלחל בנו שובע עד אין קץ. ושומרות הלילה בקיבוץ תהיינה יוצאות כבאקראי לקראתנו ומלטפות סילואטות מאובקות שלנו במבטי עינים נשיות-אזרחיות, ואנו נזקוף גב קורס ועצמותינו תאמרנה: עשינו משהו ?... 

...נערכנו בטור קצר, איש איש על נשקו. חוליה ועוד חוליה. הסטנים דרוכים. נכנסנו - נתכנסנו לתוך שני משוריינים שהפליגו אט אט כבויי אורות, בחשאי, בטרטור חרישי. עברנו על פני משלט קיצוני משלנו. נעצרו המשוריינים. ירדנו. מכאן ואילך היינו גולשים בשפיפה בשבילים מפותלים, כשאנו צמודים איש לרעהו לבל יאבד הקשר, - הולכים לציד, לצוד גשר !.., הלילה האפל קיבלנו אל תוך צפונותיו, ספק מגן עלינו במסתור אפלוליתו הניגרת, ספק סוגר עלינו כפלצור ענקי. היה בו, בלילה, הוד שגיא מהול בפחדים. מפעם לפעם נעצרנו ועצרנו את נשימתנו בהאזיננו חדות, שמא הושם לנו מארב. בראש צעד וגישש החבלן, היחידי שיכול היה לנחש היכן אין מוקשים משלנו טמונים, והוליכנו בעקלתון וסחור-סחור. "הכל - רק לא מוקש".. - מתפללות עצמותיך.

הגענו אל הגשר. הנה הנו!

- "שימו לב" - נשמע קולו של יהושע, מפקד הכתה - "חוליה ב' תמתין עמדי כאן, ליד הגשר. חוליה א' תתקדם בכיוון הכפר שממולנו, תחפש ותקבע את מקום המצאם של עמודי הטלפון, אחר תחזור לכאן. קודם כל נפוצץ את הגשר ולאחר מכן - את עמודי הטלפון : שהרי פיצוץ הגשר הוא עיקר. ברור ? פעל !"

          אחד אחר אחד ניתקו ממקומם אנשי חוליה א' ועמם החבלנים והחלו גולשים בחשאי כשהם נבלעים בחשכה. אנו, המכונים חוליה ב', נערכנו בפיזור קל מימינו ומשמאלו של הגשר. דמומים ומתוחים בצפיה קרסנו בכריעה וברביצה על שפת הכביש מאזינים אל דומיתו הרשרשנית - ספק שאון גלגלים רחוקים מתקרבים, מעין סאון הגלים של קונכיה. מפעם לפעם היינו מלטפים את חגורות הרימונים הענודות על מתנינו, ספק לשם הידוק מכנסיים ספק כדי להבטיח לעצמנו את דבר קיומם. מפעם לפעם היינו מלחשים ומפטירים דברים של מה בכך איש באזני רעהו, ספק על מנת להשמיעם ספק כדי לשכנע את עצמנו בדבר קיומנו.

          הכל לפי שעה דומם ורוגע, רוגע יותר מדי. אף אתה כך, רוגע עד אין-תחושה, רוגע כמיתר המתוח עד תום ומצפה ליד הפורטת. תוך כדי כך מתקבצים ועולים אי-כאן בשיפולי מוחך הרהורים שונים המפליגים את דעתך למרחקים.

          וכל ההרהורים סופם היו נוהרים ומגיעים לנקודה האחת - אליהם, אל מחציתה השניה של כתתנו. אותה שעה דומים היינו כאילו כל אחד מאתנו מחציתו האחת מחכה למחציתו השניה שיצאה לשוטט בנבכי הלילה וטרם חזרה. וגשר טמיר היה נמתח בלבנו בין שני החצאים. "- היכן הם ? מדוע עדיין לא חזרה חולית הגישוש ? - כלום ארע דבר שם ?" - אולם הכפר שותק. לפתע פרמו את פרוכת האופל, סילונות-ברק אנכיים, נרות ענק של אש לבנה נשתלחו אל גבהי הרקיע ורעמים רודפים אחריהם. ארץ רעשה. "מה קרה" ודאי מוקשים ! הרי לך - אשר יגורנו בא: "המוקשים !"...

משהו התמוטט והלך בתוך כל אחד מאתנו. הכיתה הצטמקה בבת-אחת לכדי מחציתה, ואילו ישותנו נצטמקה לשליש ולרביע. "משמע : הלכו מעמנו ולא יחזרו עוד לעולם. ואנו הנותרים, כלום נוכל עוד לחזור אל עצמנו, אל מה שהיינו אך לפני רגע ? ומה עתה ? נחזור בלעדיהם ?" - נבעתים ומוכי תדהמה נשאנו אותו רגע את עינינו אל יהושע.

          - "היכונו מיד לנסיגה !" - פקד קצרות בקול נמוך.

          - "אל תשכחו חבריא, אנו נמצאים ממש בתוך לועו של האריה. והאויב כנראה כבר גילה את הימצאותנו בזה". - ניסה יהושע להרגיענו בקיתון של הגיון קר ולזרזנו לנסיגה כאחד.

          בו ברגע נשמע קול דרדורן של אבנים ואחריו קול צעדים נחפזים - ממש מתחת לאפנו. אינסטינקטיבית נדרכנו, דרכנו את כלינו וחלצנו ניצרות של רימונים. עצרנו את נשימתנו. - "בכן, מאוחר מדי, אבד מנוס". צללים התרוממו ויצאו לקראתנו. כוננו לעומתם קני תת-מקלעים.

          - "עמוד ! ידים למעלה !"

          - "הרגעו נא. אל תקימו רעש. זה אנחנו",

קפואי תמהון התחלחלנו מהמראה שנתגלה: חולית הגישוש חזרה. לרגע חפצתי ליפול על צואריהם, למששם ולהיוכח כי אין זה תעתוע חושים. אך שבתי וקפאתי על עומדי מחשש שמא יתנדפו הצללים ברגע שאגע בהם. דקות נקפו ולא יכלנו לפצות פה.

- "פוצצנו את העמודים, לא יכולנו להשהות את הפיצוץ. לחזור לשם שנית לא בא בחשבון. להשאיר חבלן בודד לא רצינו. לכולנו שלום".

- "אכזר שכמותך !" - הסתערו מלים כבושות מחזהו של מפקד הכיתה כלפי החבלן - "היודע אתה מה עוללת לנו ?.,. מדוע פוצצת את העמודים בטרם המועד? בשמענו כאן את ההתפוצצויות בטוחים היינו שעליתם על מוקשים. מתאר אתה לעצמך מה הרגשתי ? חשבתי שאינכם.,, חשבנו לחזור בלעדיכם".

אך ברגע הבא כבר שב הכל למקומו. חזרנו אל עצמנו. טוב היה להיות שוב בצותא עם רעים לקרב, ולדעת כי שלום לכולם. מעתה, שקשר הטלפון של האויב חובל ונותק, עתידה המלאכה להיות מושלמת. זמן ניכר יעבור עד שיחודש הקשר, עד שידע האויב כי הגשר פוצץ. בזריזות עורך עתה החבלן את המתקנים לפיצוץ הגשר. הגשר נעקד והולך. הגשר הוא טוב. אין אנו שומעים סאון גלגלים מתקרב אליו. אין הוא קורא לעזרה. אנו מהלכים בו.

בעוד רגע תפער האדמה את פיה בתמהון ויענו השמים בתופי-הדים. אור מסנוור יבקע כהרף עין ויבליח בגופו של הליל השחור, כאבחת חרב, "פעל"! - פקד החבלן, הגיח מאצל ירכתי הגשר והתרחק משם בריצה. תפסנו מחסה. דומיה, דומיה שעל גדות-סערת-תופת נמתחה על גבי עור-התוף שבאזנינו. שניות אילמות נשרו טיפין-טיפין, שניות ארוכות ככביש הזה הנמתח וזוחל ומבריח את הלילה מקצה אל קצה, מקהלת צרצרים נתנה קולה בתפילת-אשכבה ועוף-לילה לא-קרוא הצוויח לפתע "אמן". צנה אכזרית הסתננה ובאה עם הרוח שנשבה מן המערב. חלחלה מתוקה - עריבה התחילה מנגנת בעצמותינו ובישרה כי קריבה ובאה לידתו של שחר.

                                                 טוביה ג.


    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD