חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 שני הספדים על אברהם אפשטיין

                          

     אברהם אפשטיין


על אברהם אפשטיין נכתבו שני הספדים. מהם ניתן ללמוד על אישיותו המיוחדת.
 
  

אבי ההתישבות בגוש עציון

  (חביב כנען, עתון "הארץ", ל' סיון תשל"ב,  12.6.72)                 
                      אברהם אפשטיין, הרומנטיקן מירושלים, נפטר בפאריס :
דרך ארוכה, מלאת תקוות, חזון, אכזבות וכשלונות, עבר ר' אברהם אפשטיין שהלך לעולמו בפאריס לפני זמן מה. אברהם אפשטיין נולד בירושלים בסוף המאה הקודמת. הוא היה בנו יחידי של ראש ישיבת תורת-חיים ר' זרח אפרים אפשטיין. אברהם אפשטיין היה עילוי, אולם סרב להקדיש את עצמו לרבנות. הוא בחר להיות מורה, נמנה עם המחזור הראשון של סמינר מזרחי בבירה ולימד בסג'רה.
כעבור זמן חזר לשמוע תורה מפי אביו בישיבה. אך במחצית שנות העשרים ניתק את עצמו מההווי הדתי והתמסר לפעילות שהלהיבה את דמיונו: גאולת קרקעות להתישבות יהודית.
לדברי פנחס שניאורסון, מוותיקי "השומר", חל המפנה בחייו של אברהם אפשטיין כאשר הגורל זימן אותו עם ש. צ. הולצמן, אף הוא יליד ירושלים ובן "הישוב הישן".
כאשר הכיר אפשטיין את הולצמן, שהיה גדול ממנו ב-17 שנה, היו מאחורי הולצמן שנות נדודים רבות בארצות-הברית (לשם נסע להשתלם בבית-מדרש לרבנים), בארצות אמריקה הדרומית: דרום-אפריקה, באוסטרליה, במאלאיה ובצפון-אפריקה. סיפוריו של הולצמן על החיים בעולם האכזוטי הרחוק, הציתו את דמיונו של אפשטיין שחיפש נתיבים בלתי-שגרתיים למרצו. הוא התלהב במיוחד מנסיונותיו של הולצמן, אשר בשובו לארץ לפני מלחמת העולם הראשונה, נטע פרדס ברחובות, גידל את זן ההדרים פומלו והביא מדרום-אפריקה בנות-יענה לגידולן ויצוא נוצותיהן.

 

חבר נעורים של המופתי:
אפשטיין הכיר משפחות ערביות מיוחסות. המופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסייני, היה חברו למשחקי נעורים ("בענין זה מספר שניאורסון: בראשית שנות השלושים לקח אותי אפשטיין למשרדי המועצה המוסלמית העליונה. נכנסנו לחדרו של המופתי. נדהמתי לשמוע כיצד פונה אפשטיין אל הצורר בנימה שחצנית: "יא אמין", בלי להזכיר את תואריו. שתינו קפה ושוחחנו. ובסוף טפח ר' אברהם על כתפו של המופתי").

אפשטיין אהב את השפה הערבית, דיבר וקרא בה. שנות העשרים היו שנים של רכישות קרקע גדולות בידי יהודים. אפשטיין שקע בעסקים אלה כששאיפתו הגדולה היא לרכוש שטחים באזור שלדעתו הוזנח על-ידי המוסדות הלאומיים: ירושלים, חברון ובאר-שבע, הוא גישש במיוחד אצל ראשי הכפרים ובקרב תושבי חברון העשירים שהיו בעלי קרקעות באזור.

פרצו מאורעות 1929, והטבח ביהודי חברון חיזק את הכרתו של אפשטיין בדבר החיוניות הלאומית שבהתישבות כפרית בגוש ירושלים-חברון-באר שבע. הוא טען שבלי עורף חקלאי לא תהיה תקומה לישוב היהודי בעיר האבות, אולם חלפו שנים מספר עד שנאותו ערביי הר-חברון למכור אדמות ליהודים. הולצמן גייס את הסכומים הדרושים: חלק מכספו וחלק הוזרם ממשקיעים באמריקה.
תחילה נרכשו באזור 800 דונם ומשפחות יהודים מירושלים החלו לגדל עדרי צאן במקום. המתישבים השתכנו בבנין המנזר הרוסי הנטוש ובמספר חושות סביבו. חזונם של אפשטיין והולצמן היה להקים רשת גדולה של ישובי-הר יהודיים, דוגמת מוצא, בהם ימצאו המתישבים את עיקר פרנסתם במטעי פרי.
"אל ההר" היה שמה של החברה המישבת שרכשה את הקרקעות. במרוצת הזמן נוספו 5000 דונם, בתוך זה שטח נרחב שהיה בבעלות תושב נוצרי של בית-לחם. ר' אברהם אפשטיין היה הרוח החיה ברכישות אלה. הוא נדד בכפרים ובערי האזור, שכנע והתמקח. "אל ההר" שיגרה לכפר-עציון את שניאורסון עם 12 פועלים חקלאים יהודים והוחל בנטיעות.

 

 התמוטטות ההתישבות בהר-חברון:
מספר שניאורסון: המוסדות הלאומיים לא האמינו בקיום התישבות יהודית בסביבת חברון, בגלל היחס העויין שגילו הערבים. הם ראו בנסיונות התישבות שם סיכון לא כדאי. למרות יחס זה המשיך אפשטיין ברכישות. יתכן שמאחורי ההנמקה בדבר הסיכון הסתתרה מגמה, מצד המוסדות, לא לעודד השתלטות חברה פרטית על שטחים גדולים.
הבוטניקאי ברוך צ'יז'יק ז"ל גילה ש"פיסטוק שעמי" (בוטני דמשק) מקורו מהר-חברון. נסעתי עם צ'יז'יק לסוריה, לעיראק, לאיראן והגענו עד גבול אפגניסטאן לצורך בחינת מטעי הפיסטוק שמי. שר החקלאות של סוריה הבטיח לספק לנו זני פומלות תמורת זני הבוטנים המשובחים, והבאנו עמנו לארץ כ-300 שתילי הפיסטוק הזה. בחורף 1935 התחלנו בנטיעת הבוטנים, תפוחים ואגסים. הולצמן הצליח למכור שטחים מכפר עציון ליהודים. ההתענינות בהתישבות ההרית גברה.
אולם מלחמת איטליה-חבש שהביאה למשבר כלכלי קשה בארץ, פגעה גם בחברה. באו מאורעות 1936 וכל העבודות במקום הופסקו. נשארנו במקום עוד עד 1937 ועזבנו כאשר הגענו למסקנה ששום גורם אינו מוכן לערוב לחיינו בכפר עציון. כאשר אזל הכסף של הולצמן, נאלץ למכור את השטח לקרן הקיימת. אנשי הכפר בית צוריף היו נכונים למכור עוד 3000 דונם אבל להולצמן חסרו האמצעים והמוסדות גילו אדישות לרעיון זה.

 התמוטטות רעיון כפר-עציון, הביאה רעב לביתו של אפשטיין. אבל רוחו לא נשברה. הוא המשיך במאמצי רכישת קרקעות מערבים ובראשית שנות הארבעים תיווך-ללא הצלחה-בין חברת שיכון של ההסתדרות לערביי אבו-גוש בדבר רכישת קרקע להקמת שיכונים. בכיס חסרה הפרוטה אבל ראשו היה מלא רעיונות. ב-1941 כאשר הוטל משטר קיצוב קשה בגלל תנאי המלחמה, הביא אפשטיין מעקבה משאיות עם דגים לירושלים: אולם רוב המטען התקלקל בדרך הארוכה. אותה שנה הפגיש במלון המלך דוד בירושלים את ראשי המרכז החקלאי עם איברהים אל האשם, ממקורביו של האמיר עבדאללה מעבר הירדן, לשיחה על אפשרות של החכרת 50 אלף דונם קרקע בבקעת הירדן (הג'פטליק) לצורך עיבוד חקלאי בידי יהודים. אולם השיחות לא הולידו תוצאות.

 

  יציאה לגלות:
במלחמת השחרור היה אפשטיין בין המתנדבים לפעולות החברא קדישא ועסק בקבורת החללים היהודים. אפשטיין נמצא בשיירה האחרונה להר הזיתים ומאז לא דרכה בבית העלמין העתיק רגל יהודי עד 1967.
הקמת המדינה לא הביאה רווחה כלכלית לרומנטיקן מירושלים. בסוף 1948 נטל מקל נדודים ויצא לארצות הברית להשפיע על יהודים להשקיע כספם במדינה היהודית. היה מיוזמי מפעל הבירה "אביר". האיש שכמעט רעב ללחם בירושלים, החל עתה להציף עשרות ידידים בארץ בחבילות מזון מארצות הברית.
אולם הוא לא הצליח למשוך משקיעים, לארץ. ב-1952 עזב את ארה"ב. הוא לא שב לישראל. הוא התבייש במצב אליו נקלע לעת זקנה. נסע איפוא ללונדון ומשם לפאריס, התהלך בעיר האורות ללא פרוטה, ישן בבתי כנסת ולבסוף החליט לנצל את הידיעות שרכש בנעוריו בלימודי היהדות.
מתווך הקרקעות, מרחיב גבולות ההתישבות היהודית, נעשה מורה לתלמוד, לתנ"ך ולעברית. לימד בבתי ספר של אליאנס והורה תלמוד בבית המדרש לרבנים. יחד עם פרופ' אנדרה נעהר מאוניברסיטת שטראסבורג חיבר ספר גדול "ניצוצות", קובץ של קטעים מן התלמוד שתורגמו לצרפתית ושובצו בבאורים שלו. כאשר גדלה הקהילה היהודית בצרפת עם פינוי יהודים מארצות צפון אפריקה, נעשה מורה מקובל למועמדים לכלי-קודש הצעירים.
אפשטיין התגורר בפרבר פאריסאי, בדירה קטנה, גדושה ספרים. בארץ לא ביקר, אך תמך ממשכורתו במשפחה שנשארה בירושלים. היה אמנם מוקף תלמידים אך בדידותו היתה טראגית. אכלו אותו געגועים לארץ ולירושלים, אבל גאוותו הפצועה מנעה ממנו את השיבה, והוא עקב מרחוק אחרי התפתחות המדינה והיה נפגש עם משפחתו בפאריס.

 עשר שנים לפני פטירתו נפטר ש. צ. הולצמן שאחרי כשלון כפר עציון יצא אף את הארץ. הוא שהה בלונדון בתקופת ההפצצות של הלופטוואפה, נסע למזרח הרחוק ובילה את שנות המלחמה בגיניאה החדשה בפיתוח מכרות זהב. אבל הולצמן חזר לארץ וכאן מת. ארונו של אפשטיין  יוצא בקרוב לקבורה בירושלים.   

 

--    --    --

דברים לזכרו של ר' אברהם אפשטיין ז"ל

מאת פרופ' אנדרה נהר : כפי שהופיעו l Arche  ב
26 בספטמבר-25 באוקטובר,1971 )
פירושיו, יצירותיו, חייו היו לדוגמה, איש צנוע וצדיק...
"שיהא לך האומץ המוסרי להצהיר בקול רם ובגלוי שאתה מאמין בה' ואוהבו." מלים אלה של רב אברהם אפשטיין אינן רק מלים. הוא הפך אותן לסיסמת חייו. ואם הצליח ליצור אצל סובביו יחס של חיבה והערכה, כפי שלעתים רחוקות מצליח רב לעורר, הסיבה היא בכך שכל אחד שהתקרב אליו, יהודי או לא-יהודי, הרגיש שקרנה ממנו אהבת ה' ואהבת הבריות. כל אלה שהכירוהו נמשכו על ידי קרינה זו ונקשרו דרכו אל ה' והתורה.
הבלתי מאמין, הספקני, עם הארץ, מצאו עצמם פתאום מתפלאים מהבטחון השלו של אמונתו באלהים ולאט לאט מצאו עצמם הולכים בדרכו. היה לו הכשרון להעמיד כל סוגיה על הבסיס העיקרי ועליו לבנות מחדש את בנין המחשבה היהודית מיסודותיו, ולבנות את האמונה החזקה מהאלף-בית. היה לו הכשרון להבין את הבריות: מראה חסד לכל אדם. הוא ידע איך לגשת לנבוכים ולתוהים ולהחזירם ל"בית" ולמסור להם את אהבת התורה ואת אהבת העם היהודי שזהרה מכל ישותו. אבל באותו זמן עצמו היה גם איש מדע כה עמוק וזה שעשאו את המחנך הזה לרב במובן הגבוה ביותר של המושג, כפי שמעט מאד נמצאים בדור אחד. כל השיטה שלו מעידה על כך, כל מרכיביה של השיטה שהם מקוריים ויקרים. מחשבתו ידעה לאלף את הסערות ב"ים התלמוד". בכל סוגיה בתלמוד ידע לסלול דרך להבנה ולהאיר כל סוגיה דרך הרמב"ם, להדגיש את הקוים המנחים, וכך איפשר להגיע בהתלהבות כלפי הפסגות וידע להושיב במרכז הנוף הגדול את התלמיד המתפלא מכל כך הרבה בהירות ואור.

 

 "ניצוצות - הצלחה מזהירה"
אבל מה ערך האור הזה אם הוא נשאר שכלי בלבד? המדע היהודי בשביל הרב אפשטין מזדהה עם התודעה המוסרית וצריך לגלות אותו כבבואתו. מכאן, נובע הענין הקפדני ששיטתו של אברהם אפשטין נוחנת** לאגדה, שנשארה לעתים קרובות כל כך מוזנחת בישיבות, אוצרת בתוכה את המפתחות הפותחים את ההלכה לאתיקה. פירושיו את האגדה נתנו בסיס לאנתולוגיה הנפלאה הזאת, שהתפרסמה לפני שנה תחת הכותרת "ניצוצות". אחרי ששה חודשים אזלה המהדורה הראשונה, דבר נדיר מאד בהוצאה יהודית. היתה לו השמחה לראות בפרסום המהדורה השניה כמה שבועות לפני פטירתו. הצלחת ספר זה הרבה מעבר לחוג של נאמני הקהילה היהודית, היא ההוכחה של יעילות שיטתו ומראה עד כמה ענתה הוראתו של אברהם אפשטין על דרישותיו של האדם בזמננו. היתה לנו הזכות לשתף פעולה עם אחד מתלמידיו, אמיל סבן, כדי לתכנן יצירה זו, קטנה בגודלה, אבל עמוקה כדי השפעה על הנקודה הפנימית ביותר של נשמת הקורא. בעבודתנו המשותפת הזו מצאנו תמריץ נפלא והרגשת התעשרות נדירה.

 המקום המיוחד שתפס אברהם אפשטין בצרפת מאז 15 שנה מקורו בהיבט המיוחד של הוראתו ושל אישיותו. אברהם אפשטין היה שייך למסורת הגדולה של היהדות הליטאית, מאחר וסבו ר' ישעיהו אפשטין, היה שם ראש ישיבה ואביו ר' זרח אפשטין למד בביאלסטוק ובישיבת סלובודקה, עד שבגיל 21 בשנת 1894 החליט לעלות לארץ הקודש ושם נעשה במהירות בירושלים לא רק ראש ישיבת "תורת חיים", מפורסם בחכמתו ובבקיאותו (הוא עבר על כל התלמוד 35 פעמים), אלא גם אחת האישויות הדינמיות של הישוב הדתי בא"י, קשור מאד לחזון היהודי הלאומי, חברו של הרב קוק ושל עוד רבנים מפורסמים במחנה היהודי הציוני. ר' זרח אפשטין יזם בין דברים אחרים את הרעיון המהפכני באותה תקופה שלא לתת שעוריו בישיבה ביידיש אלא בעברית. הוא גם יסד ישיבה מסוג חדש "ישיבת המשתלמים" שבה הטובים בתלמידים יקבלו חינוך גבוה גם דתי גם חילוני, דבר שאיפשר הכנה לרבנות, ושתסגל אותם לתפקידם כמחנך, כאיש מדע וכמדריך בקרב החברה היהודית החדשה בא"י. בין הטובים שבתלמידי ישיבה זו היה בנו של ר' זרח אפשטין, אברהם אפשטין, שהיום אנו מבכים את מותו. הוא גם שאב מאמו, אשה שהוא כיבד מאד, ועליה ראה להקדיש את ספרו "ניצוצות". היתה בו פתיחות נפלאה וכך היה במישור אחד עם חכמי התלמוד הגדולים ביותר כשווה, ובאותו זמן עצמו גם עם היהודי הפשוט וחסר כל שאהבם כמו אחים.
בפריז, בשטרסבורג, במסגרת ה"אליאנס", במסגרת המרכז האוניברסיטאי ללימודי היהדות וכן במוסדות יהודים רבים אחרים בצרפת, שאי אפשר למנותם, מסר אברהם אפשטין במשך 15 שנה, בלי הרף, את המים החיים של ידיעותיו בתורה. בריאותו הרופפת בחדשים האחרונים היתה לעינוי כיון שהיא אילצה אותו להמעיט את קצב שעוריו. צערו העמוק ביותר בביה"ח היה להשאר בלי תלמידים, אבל, גם פה, אפילו בשבועות האחרונים, הוא ראה את התלמידים הנאמנים שלו שבאו אליו. בין רגעי החולשה הוא מסר להם עוד דבר תורה וגם הצליח למסור הבעות חיבה לחבריו.
הוא שאהב לצחוק, הוא שההומור שלו היה כל כך מרשים, לא היה רוצה שנבכה על קברו. אבל היה רוצה שנלמד יותר, הן בכמות והן באיכות, כדי שמקומו במושב תלמידי חכמים לא ישאר ריק. הוא השאיר לכל ידידיו וכל תלמידיו את הברכה הנפלאה שאנחנו מכירים אותה יותר מאז פטירתו: שאנו מרגישים עצמנו כלנו קשורים על ידי האות הכמוס והעמוק הזה המקשר את כל תלמידיו, שיאפשר להם להכיר אחד את השני, כל אלה שהיתה להם הזכות והשמחה להיות, ולו גם לשעה אחת בחייו, מתלמידיו של הרב אברהם אפשטיין.


    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD