חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 העימות והירי סביב חלקת 600 הדונם

יום לפני פורים תש"ו (מרץ 1946) בישר לנו המוכתר יִגָאֵל כי בית הדין העליון דחה את הערעור שהגישו תושבי הכפר גַ'בַּע על אדמת המריבה, וכי האדמה עוברת באופן רשמי לידינו. השמחה היתה כמובן רבה, אך לא עלינו על השטח כל עוד לא מסרה לנו המשטרה את האדמות לעיני היריבים.

ביום ראשון י"א תשרי תש"ז (14.3.48) באו שוטרים משלוש הערים עם קציניהם במכוניות משא ומשוריינים. בשעה הקבועה מראש – שלש אחרי הצהרים – היתה צריכה להיערך הפגישה בין שלשת הגורמים: בא כח הכפר הערבי ג'בע, באי כח השלטונות, והקרן הקיימת לישראל ו"משואות". האחרונים יצאו בלווית כמה שוטרים ופקידי המחוז להר שממולנו כדי לעשות את הצעדים הפורמליים למסירת אדמת המריבה. בהגיע כבודה זו, הקיפום ערב-רב של "שבאב", ילדים ומבוגרים מן הכפר הערבי, ואגב קללות נמרצות קיבלו פני האורחים במטר אבנים. גם סוסתו של המוכתר יגאל לא ניקתה מידיהם החבלניות של הפורעים והכוה בכח. הקצין שרק, וכיתת שוטרים שהמתינה במשואות יצאה לעזרת ה"נצורים". השוטרים השתלטו על הפורעים, הקיפום והרוחות שככו. זקן אחד הראה קושאן ישן חתום בטביעת אצבעות של ראשי המשפחות מכפרם, שעל ידו רצה להוכיח כי האדמה שייכת להם מדורי דורות. פקידי המחוז קראו למוכתר ג'בע שיחתום על כתב ההעברה, אולם הלה סירב. השלטונות לא שמו לב לדבר ועברו עם חברינו על גבולות השטחים עם מפת השטח בידיהם. זה היה אות פורמלי כי האדמה בתוך תחומים אלה עוברת לידינו. הדבר הוצא לפועל למרות הצעקות וגידופי ההמון. באותו מעמד הבטיחו שכנינו כי עם נעז לחרוש אפילו תלם אחד, ינקמו בנו – ודמנו בראשנו.

התכוננו ליום החריש במלוא הקצב, בלי לשים לב לאיומיהם. לפי התכנית היה צריך לחרוש ביום אחד את מחצית השטח הראוי לעיבוד, והוא בן מאה דונם בקירוב. המסגריה תיקנה והכינה מחרשות, עשתה מיכלי מים מיוחדים להובלה על חמורים. כל הכלים היו ערוכים ומרוכזים ברחבה שלפני המסגריה. ביקשנו פרדות מכפר-עציון כדי להספיק לחרוש יותר ככל האפשר.

הגיע ערב היום הגדול. בלילה הוצאנו בעגלה את הכלים אל מחוץ למחנה, כדי שבבקר השכם נוכל לצאת בלי עיכובים למקום. סידור העבודה טרח ויגע כיד לקיים גם את השירותים החיוניים במחנה יחד עם מספר מקסימלי של חורשים ומאבטחים. הפרידות קיבלו מנות כפולות כדי שתעבודנה כהוגן. לפני עלות השחר, עת לא תבדיל בין תכלת ללבן, העירו השומרים את החלוצים הראשונים, הנוטרים, וכמה חברים אשר יצאו להבטיח את השטח לפני בוא השיירה. אחריהם באו המגוייסים מירושלים, אשר היוו שרשרת שמירה סביב כל השטח. עם עלות השחר יצאו החורשים על כליהם ובהמתם. עשר פרידות עם מחרשות ועגלה עמוסה כלים וזרעים. התנהלו לאיטם בכיוון ההר שמדרום למחנה. בהאדים הקדים ראית במחנה שורה של בהמות ואנשים על קו הרקיע חורשים וזורעים. הבהמות כאילו הרגישו את מתח היום ובמשנה מרץ פילחו את אדמת ההר. כמחצית השעה אחרי התחלת העבודה החלו ראשוני החורשים בתפילת שחרית אחרי שהחליפום בחרישה...

האיר היום. מכונית מגן דוד אדום מגיעה. המשטרה מבית-לחם באה אף היא לפי הזמנתנו. כיתת שוטרים, ערבים ואנגלים, בראשות קצין, נשארו ב"משואות" עד אשר יקראו להם. בינתים היטיבו לבם במאכל ובמשקה...

שעה 8.30.  הצופים מודיעים על קבוצה של ערבים המתקרבת במעלה ההר. אחרי כמה דקות נשמע רעש והמולה. השכנים, שנתקלו בשומרים, החלו להמטיר עליהם אבנים. חברינו הסתערו עליהם "הסתערות אינדיאנית" מלווה בצעקות, נפנוף מקלות וזריקת אבנים. רגע כרעו השכנים תחתיהם, אך התאוששו והמשיכו ליידות אבנים. החלו לילל ולהזעיק עזרה מן הכפר השכן צ'פה. יללות דומות השיבו לעומתם מן ההר הסמוך. אחד מהם, לבוש חלוק ירוק שהיה כנראה מפקדם, עודד את חבריו והמריצם בצעקות: "עלהום, עלהום מִשָאן אללה !" (עליהם, עליהם בשם אללה).  לפתע ירי יריות מבין הצורים לעבר החורשים. התגרה נמשכת. סרג'נט הנוטרים, מיד עם שמעו את היריות, נתן פקודה לנוטרים שעמדו עד כה על משמרתם, להתפזר בשורת חזית ולתפוס עמדות.  ניתנה הוראה לחברינו שיפסיקו בזריקת אבנים וייסוגו כדי לתת לנוטרים שדה אש. הנסיגה נערכה בהדרגה ובסדר... הערבים, בחושבם שהם בורחים משדה המערכה, רדפו אחריהם ולא ידעו כי נשק חם מחכה להם במקום אבנים ומקלות. הם היו במטחווי אש הרובים, שלשים מטר בקירוב, כאשר ניתנה פקודה להכניס כדור לקנה, ובעוד רגע לפתוח באש. שכבנו בסבלנות כשאנו מכוונים את לועי הרובים לעבר היורים , ממתינים לפקודה. שנים מן הפורעים מתקרבים עד כדי חמישה עשר מטר בשורת הנוטרים ובהשגיחם בנו צעקו  "אל יהוד מוסלחין ! (היהודים מזויינים). כששמע זאת ההמון, רובם נערים, נפוצו לכל רוח וייסוגו לכיוון ג'בע.

החריש נמשך כל הזמן. עתה כבר חרשו בטרסות הצפוניות במורד ההר. הבהמות וחורשיהן מזיעים מחום היום אך אסור להפסיק...

לפתע שוב נפתחה אש, והפעם מכיוון היער שלנו. הערבים ניצלו את ההזדמנות לחדור לשטח היער כאשר איש אינו עובד בו ויירו לעבר אדמת המריבה. היריות נישנו והקצין שלח שני שוטרים לבדוק את המצב. אלה ישבו מאחורי סלע וצפו. אך לא עשו דבר. בשעה שלש אחה"צ ניתנה הוראה לחזור לשמירת החריש. בהיותנו בדרך חזרה בתוך הואדי, נפתחה אש מקרוב על החורשים. הכדורים עברו מעל ראשהם וכפסע היה בינם ובין פגיעה. לא היה מי שישיב אש כי השוטרים כבר עזבו את המקום שעה קודם לכן, והנוטרים עדין לא הגיעו. בהגיענו להר שוב נשמעו יריות מן הכפר צ'פה. החורשים, שהיו עייפים , סיימו עבודם. חזרנו הביתה מלאי סיפוק שיצאנו מן העניין בשלום ובנצחון...

למחרת בבקר היה צריך להמשיך בחריש אך בלי השוטרים לא רצינו לצאת. משטרה רוכבת מחברון הגיעה סוף סוף בשעה שמונה בבקר ומיד יצאנו אתם. הפעם באו חברי כפר עציון – כיתת שוטרים מיוחדים – כבר בבקר לפני החריש. כל היום עבר בשקט ובלי כל הפרעה. בערב, כאשר התחלנו לערוך את השולחנות למסיבה, נשמעו פתאום יריות שבאו מן ההר שמצפון לכיוון חדר האוכל. ברגע הראשון היתה הרגשה של פחד מה מתוך הפתעה, אך התגברנו, והנוטרים יחד עם השוטרים המוספים יצאו לעמדותיהם והשיבו באש. עוד כמחצית השעה ישבנו דרוכים בעמדות עד שנפסקה האש...

מיד אחרי היריות הראשונות קראנו לעזרת כפר-עציון על ידי ירית רקטות באוויר. כיתת נוטרים ושוטרים מיוחדים יצאה משם אך עד שהגיעו כבר פגשו אותנו בחדר האוכל שרים ושמחים.

הצטרפו אלינו, עוד הרובים על כתפיהם, ושתו עמנו "לחיים". 
 


    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD