mp3 panda
         
         
     הכנס:    
ראות/תצוגה:     מודולים:   
חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 עדותו המלאה של דני מט

 

דני מט – עדות.

הקרב האחרון בחירבת זכריה

 

 

מעובד מן התמליל של הראיון שנערך אתו על ידי אריה רוטנברג בחירבת זכריה, 5.8.2008

 

 

 

 

אני הבן הבכור של המושב כפר הרוא"ה. עד בואי לגוש עציון עברתי כמה תחנות. הגעתי לביריה, מביריה לעין צורים, והייתי חבר בעין צורים.

חירבת זכריה מזוהה היסטורית עם המקום שבו דקר אלעזר החשמונאי את הפיל בבטנו, ולא הצליח להגיע למקום אחר, והפיל נפל עליו. כך שלמקום הזה יש גם רקע היסטורי.

ה'חירבה' הייתה המעוז האחרון בקרב על גוש עציון, למחרת נפילתה של כפר עציון. כאן בהמשך, היתה הדרך פתוחה לעין צורים, ולעבר רבדים, שהיתה במקום יותר נמוך.  בעין צורים ורבדים התרכזו בלתי לוחמים וכל הבנות. אילו הערבים היו עוברים את חירבת זכריה, היה עלול להתחולל שם טבח גדול.

בחירבה התרכזו כשמונה עד עשרה לוחמים מעין צורים, רבדים ואנשי חי"ש.   אנסה לחזור למה שהיה. אנחנו שמענו את הצעקות והיללות מכפר עציון, אע"פ שלא יכולנו לראות אותה, כיון שמבחינה טופוגרפית היא נסתרת מן ה'חירבה'. זה היה ב-13 לחודש. בערב הגיעה הידיעה שקשה היה לעכל אותה -  'מלכה נפלה'. 'מלכה' היה כינוי הקוד של כפר עציון. כל הרכסים כאן מסביב, היו מלאים שוללי שלל ובוזזי בז מהכפרים שמסביב. כל אחד נשא משהו על גבו, והכול היה מלא כחול אשר על שפת הים.

למחרת בבוקר, ב-14 לחודש, התרכזנו אנחנו, הלוחמים, במקום הזה. התחושה שלנו היתה שקץ חיינו מתקרב ואין לנו מה להפסיד. אבל רצינו לגבות מהם מחיר גדול ככל האפשר. לי היה מקלע ברן, עם הרבה מאוד מחסניות, והיו עליי שלשה עשר  רימונים. שנים עשר בשביל לזרוק אותם ואחד יועד לעצמי אם חלילה יקרה כאן משהו. שאר הלוחמים היו מפוזרים מסביב. הרוב התרכזו מסביבי על מנת לטעון את המחסניות, ובודדים היו מאחור כדי להבטיח שלא יעקפו אותנו. באותו בוקר זרחה השמש והיום היה בהיר. הסתכלנו מסביב – הערבים מילאו את כל השטח, כחול אשר על שפת הים. כפריים מזוינים, לגיונרים, אנשי כנופיות, הכול היה מעורב יחד. הכול היה שחור מסביב. אני מעריך שהיו יותר מאלף איש. הכול היה מלא - ואנחנו היינו מתי מעט שנשארנו במקום הזה. אני קיבלתי את המקלע, ולא ידעתי אם הוא פועל בסדר. ניסיתי לירות בו, אך הוא ירה  רק כדור בודד בכל פעם. הערבים עדיין לא התחילו להתקדם. פתחתי את הקת מאחור, במקום שנמצא הקפיץ שמחזיר את הסדן אחורה על מנת לדרוך את הכלי מחדש. ראיתי שהקפיץ וכל סביבתו חלודים לגמרי. הקפיץ גם היה חלש מדי, ומישהו השחיל פנימה קפיץ של תת מקלע תומפסון אמריקאי -  על מנת לחזק את הקפיץ שלא יירה מהר מדי. ראיתי שווסת הגזים, הקובע את כמות הגזים שנכנסים ואת קצב הירי, היה משוחרר מאד. בימים ההם חסכו תחמושת, וכנראה מישהו רצה למתן את הירי האוטומטי המהיר של הכלי כדי שלא לבזבז תחמושת, אבל כתוצאה מכך הוא ירה כעת רק כדורים בודדים. הזמן דחק. הוצאתי החוצה את הקפיץ המיותר. במזון שהביאו לנו לאכול היו מעט מציות, ובתור ממרח הייתה צנצנת קוקוס עם בצל.  מחום השמש  נמס הכול והפך נוזלי. לקחתי את כל הקוקוס עם הבצלים ושפכתי לתוך המקלע פנימה, סגרתי וניסיתי לירות - המקלע ירה אש רצחנית !

חיכינו לבאות. בינתיים הודיעו לנו שבלילה היה איזה שהוא הסכם בין הלגיון לצלב האדום. כל נושא ההסכמים עם הערבים היה כל כך זר לנו.  לא ידענו בדיוק מה אומר הדבר הזה, אבל היה ברור שיש בעיה לפתוח באש. היו כאן מספר לוחמים והיה פה מ"מ. היה צבינג'י חבר רבדים, ודוד דאובה, חבר עין צורים, וברוך בומבג'י שהיה המוכתר של רבדים שמוצאו היה מסוריה ודיבר ערבית, ועוד מספר אנשים.

פתאום - הגוש השחור הזה מתחיל להתקדם.  גוש ענק של אנשים, שהתחיל לרדת מגבעת העץ ומהגבעה הצהובה. נזכיר שביום הראשון של ההתקפה, ב-12 לחודש, הצליח הלגיון לבתר את הגוש לשניים ותפס את אזור חירבת סאוויר, גבעת העץ והגבעה הצהובה. מהעבר השני של החדירה הזאת היו כפר עציון, גבעת הסלעים ומשואות יצחק, ומהצד שלנו נותרו חירבת זכריה, עין צורים ורבדים. לעינינו - הגוש הזה מתחיל להתקדם ואינו נעצר. צעקתי למ"מ "מה לעשות"? משום שידעתי שאם לא אפתח באש, הם פשוט ישטפו אותנו. אם כן אפתח באש, עלולים לטעון שהיהודים הפרו את הפסקת האש ותהיה עילה לטבח גדול. המ"מ התחיל לבכות ואמר "תעשה מה שאתה רוצה, רק תשאיר לי כדור לרגע האחרון". הגוש המתקדם הגיע ממש לרגלי הגבעה. דוד דאובה, צבינג'י וברוך בומבג'י, ניסו לצאת מולם ולדבר איתם, משום שהיו שם גם כפריים שהכירו אותם. כפריים מבית פג'אר ומבית עומאר, כאלה שהיה איתם קשר עד המלחמה. היה ברור לי שעכשיו הכול מוטל עליי - להחליט אם לפתוח באש או לא. הערבים הגיעו עד למרחק של כעשרים מטר בערך, כולם מזוינים, אנשי כנופיות, כפריים, לגיונרים. ההמון הממשיך לנוע, והיה ברור לי שמגיע הרגע שאין ממנו מנוס. צריך יהיה לפתוח באש. התחושה שסופנו קרוב, שכולנו הולכים ליהרג עכשיו, התחזקה לודאית, ומימלא גם התחושה שאין יותר מה להפסיד. פתאום שמעתי, מן הפינה שהיום  ניצב שם בית הספר, צעקה של ציבנג'י: "הצילו, חפו עליי באש", וראיתי שלשה ערבים קופצים עליו.  אחד הוציא לו את הרובה מהיד והם מתחילים לגרור אותו איתם. לא היה מה להפסיד יותר, ואני לא רציתי שיעשו בו לינץ', והחלטתי פשוט להרוג אותו על מנת שהערבים לא יתפסו אותו חי. פתחתי באש, יריתי בצבינג'י ובשלושת הערבים מחסנית שלימה של מקלע ברן, ואחר כך פניתי ימינה, וראיתי ממש ממולי אותו מחזה חוזר עם דאובה. אותו כבר ממש גררו. החלטתי להרוג גם את דאובה. אנחנו בסיום חיינו - פשוט לא לאפשר פה מצב שתופסים לוחם ומתעללים בו עד מות. יריתי מחסנית שלימה גם בדאובה. את ברוך בומבג'י לא ראיתי אחר כך יותר.

באותו רגע החל כל הגל הזה להסתער. ערבי אחד עם רובה מכודן הגיע במרחק כמה מטרים ממני וקפץ עליי עם הכידון. היה לי רימון פתוח ביד. נתתי לו מכה בראש ועזבתי את הרימון. הוא נפל - לי לא קרה שום דבר.  ראיתי שאינני מצליח לעצור אותם רק ביריות, אך לא היתה לי שהות לשלוף את הנצרות של הרימונים בלי שאפסיק לירות במקלע.  העברתי את המקלע ליד שמאל ויריתי רק לפי כיוון הקנה, ובשיניים התחלתי לשלוף ניצרות של רימונים, ולזרוק אותם קדימה בידי הימנית - כמו סוכריות. כך נשברו לי באותה הזדמנות כל השיניים העליונות. יריתי וזרקתי, זרקתי ויריתי. היתה באותו רגע מן אווירה - אולי אקסטזה של התעלות – פשוט אינני יודע בדיוק איך לקרוא לזה. חברים אמרו אחר כך שמלמלתי כל מיני דברים. לא אשתמש כעת באותם הביטויים. הייתה מלה מאד קשה – נחליף אותה כעת ב'נבלות'. "רציתם להרוג יהודים, נבלות, רציתם להרוג יהודים". אבל המילה שהשתמשתי היתה יותר חריפה. פתאום קפץ עליי מישהו מאחור -  זה היה צבינג'י.  בבכי אמר: "אתה הצלת את החיים שלי. ואני לא אשכח לך את זה אף פעם". שאלתי אותו: "איך נשארת חי"? והוא ענה: "אני לא יודע. פתאום קפצו עליי 3 ערבים, אחד הוציא לי את הרובה, ואז שמעתי צרור ארוך מאוד. אחד מהם, שהחזיק אותי, נהרג, אחר שהחזיק אותי נפצע, ואחד ברח". כיצד ניצל דאובה אינני זוכר בדיוק. כעבור שנים פגשתי בטקס כל שהוא את צבינג'י עם אשתו רוחל'ה, עם הילדים, והיא אמרה להם: "לולא הוא, היה לכם אבא אחר היום". היום קצת קשה לקלוט דבר כזה, לנסות להרוג מישהו מאנשינו.

תוך כדי ההסתערות והיירי, שמעתי פיצוץ של רימון מתוך תעלת הקשר. בחור מהחי"ש בשם רפול פוצץ רימון על עצמו. ראו אותו שוכב, בטנו פתוחה לגמרי. שאלו אותו: "למה עשית את זה"? והוא ענה "לא רציתי ליפול חי בידי הערבים". הבחור היה במקורו מסוריה, גדל בין הערבים וידע מה מצפה לו.

השטח היה מכוסה בגופות. במכת האש הזאת נהרגו 87 ערבים. כל השטח היה מלא גופות. מאחר שהרגשתי שזה סופנו, העברתי את המקלע לבודדת ויריתי כדורים בודדים בכל מי שזז. היו צעקות בערבית "בס חוואג'ה, בס חוואג'ה" (די אדון, די אדון). ראיתי בתוכם אנשים שמגישים עזרה ראשונה. אחד נפנף במטפחת לבנה, וביקש להתקרב. היה לו תרמיל עזרה ראשונה מלא צמר גפן ובקבוק גדול של יוד. הוא פתח את המכנסיים של פצוע - כל הבטן הייתה פתוחה עם המעיים בחוץ -  שפך פנימה בקבוק יוד, שם עליה את צמר הגפן וסגר את החגורה.

החלה בריחה. בינתיים ראיתי משוריינים ערבים מתקרבים בשביל שיורד. היו אלו שני משוריינים שהיו קודם שלנו, ונתפסו על ידי הערבים בשיירת נבי דניאל. קראו להם 'פרפרים' -  היו להם מכסים של רשת כדי למנוע זריקת רימונים לתוך המשוריין. אחר כך הופיע עוד משוריין, כנראה של כוחות בלתי סדירים, משוריין נושא תותח.  בימים ההם הוא נראה לנו כמו טנק, שהרי לא היינו רגילים לזה.

במצב הזה בו נמצאתי, החבר'ה מתגודדים לידי, וממלאים את המחסניות, הגיע המשוריין קרוב מאד אלינו, ונעמד עם הקנה מולי. לידי היה צינור, מעין מרזב או משהו דומה לזה, שהזכיר מעט כלי אנטי טנקי שהיה אז בשם פיאט. ייחסו לו אז יכולת מרובה ממה שיש באמת היום לבזוקה או לאר.פי.ג'י. הוא ניסה לדבר איתי מהצריח ולצעוק לי משהו באנגלית. רק יותר מאוחר התברר כי הם כבר זיהו אותי בשלב זה כמי שירה במקלע.  צעקתי לו בחזרה באנגלית "אם אתה לא מסובב את המשוריין, אני מפוצץ אותך עם פיאט" והוצאתי את קצה צינור המרזב הזה. הוא צעק לי: "או קיי, או קיי", וסיבב את הכלי ב-180 מעלות, עם התותח לאחור. שני המשוריינים 'שלנו' המאוכלסים אנשי כנופיות ירדו בינתיים בשביל, וראיתי שהם מנסים לעקוף - לעין צורים ולרבדים. החייל בצריח צעק להם, והחל דו-שיח בין המשוריין נושא התותח לבין שני המשוריינים האחרים. הוא צעק להם: "יא עראב" והם שאלו "מה העניין"? והוא צעק להם, "פי ענדו פיאט" (יש לו פיאט). הם פחדו כנראה פחד מוות מהפיאט.,  סובבו את שני המשוריינים ותוך דקה חזרו לגבעת העץ - פשוט ברחו.

ואז החלו להגיע משוריינים של הלגיון. עכשיו כבר היה ברור שהמצב עדין. אם אנחנו נפתח באש, הם יטענו שהפרנו את הפסקת האש, ועלול להיות אסון גדול. המשוריינים של הלגיון עקפו וירדו לכיוון רבדים, והיה ברור שהלחימה נסתיימה. האיש מהמשוריין שממולנו ניסה להסיח את דעתי, ואף ניסה להתקרב אלי. הוצאתי נצרה של רימון והחזקתי את האצבע על ההדק על מנת שיהיה לו ברור שעומד כאן אדם נואש. הוא ירד מן המשוריין ודיבר קצת עברית, ואמר:"המקלע הזה הרג את האחים שלי, והנקמה שלי תהיה שאני אהרוג איתו יהודים". רצה שאתן לו את המקלע. צעקתי לו לחזור בחזרה למשוריין. עכשיו התברר שעצם נוכחותי הפכה לבעיה. החבר'ה האחרים ב'חירבה' כבר קיבלו מהם סיגריות, כמו אין מלחמה יותר. אבל אני פה הגורם היכול לגרום להפרת הפסקת האש. ומאחר וגם הודיעו לי שהמשוריינים של הלגיון כבר ירדו לכיוון עין צורים ורבדים, אזי מוטב שאני אעזוב את המקום על מנת שאחרים לא יפגעו פה בגלל עצם נוכחותי. המצב היה די מוזר – בין הלוחמים שלנו לערבים היו שיחות, כאילו לא ירו לפני דקות אחד על השני.

השארתי למישהו את המקלע. הייתי באוברול חאקי, די דומה למה שיש ללגיונרים. לקחתי אתי רק רימון אחד עם נצרה שלופה, החזקתי אותה באצבע, וירדתי בשביל לכיוון רבדים. הערבים לא הבחינו שאני עוזב את ה'חירבה'.  רבדים כבר היתה מכותרת במאות ערבים שוללי שלל, עם נשק, מקלעים כבדים, הם גררו סרטים של כדורים. הלכתי לכיוון השער. רק כשהגעתי למרחק כעשרה מטר מהשער הבחינו בי.  אחד החל פתאום צועק: "יהוד, יהוד". החזקתי את הרימון וגם את הנצרה ביד. שיהיה ברור להם שהרימון אינו נצור, ואם ינסה מישהו להתקרב אליי, אזרוק פשוט את הרימון, ולכן פתחו לי את השער, ונכנסתי פנימה. שם לקחו אותי מייד, ועם מכונת גילוח – שהיתה חלודה קצת -  קרצפו לי את הזקן. הלגיונרים והערבים נכנסו למשק ושאלו: "איפה ה – (אינני רוצה להזכיר את המילה), איפה בעל הזקן, זה שהרג את האחים"?  הם חיפשו בכל מיני מקומות, אבל כמובן לא איתרו אותי. אפשר לומר שבזה תמה הסאגה של גוש עציון.    תם ונשלם !

אחרי המלחמה נפגשנו עם בן גוריון, והוא אמר לנו, בתוך שאר דבריו: "מי שלקח חלק במערכה על גוש עציון, יש לו חלק בעולם הבא ובנצח ישראל".

           


    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD