חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

הטיפול בעיניני הקבורה

ה' – ז'  אייר  14-16.5.48

בליל שבת אור לו' אייר תש"ח בטרם עזבו שבויי משואות יצחק את הגוש, פנה הרופא, ד"ר קורנבליט לרופא הערבי ד"ר שואר, שייצג את הסהר האדום, בבקשה להשתדל להסדיר את קבורת חללי הקרב בכפר עציון. הרופא הערבי השתמט מכך בתירוצים שונים.

 

 

    ד"ר קורנבליט

 

-  -  -   בו בערב הודיעו במברק מן המטה בירושלים לתל-אביב:

"הגויות תועברנה מחר לירושלים".

 

מיומנו של ב"כ הגוש בירושלים :

היום ה' אייר בשעה 6 בבוקר, יצא ד"ר וורט (זיו) עם באי כח צלב האדום והסהר האדום לגוש עציון לשם ביצוע שביתת הנשק. הם ביקרו בעין-צורים , ברבדים, ובחירבת זכריה. לכפר-עציון לא ניתן להם לגשת. לקבוצת משואות יצחק לא הספיקו להגיע, יצאו לשם מחר. בשעות הלילה המאוחרות נתקבל מברק באיתות כי הלגיון מפנה את אנשי משואות. סוכם להעביר את הנשים, הפצועים קשר ביחד עם אנשי השרות הרפואי לבית חולים בירושלים. לעת עתה נתעכבו בבית לחם. את יתר האנשים יובילו בתור שבויים לחברון.

-  -  -    בחצות הלילה התקיימה פגישה עם ד"ר ורט וד"ר כצנלסון מהועד הלאומי. דנו בשאלת קבורת חללי גוש עציון. הובעה דעה כי לא יתכן להביא כה הרבה גויות לירושלים, מכיוון שזה עלול לדכא את אנשי העיר, הנמצאים בלאו הכי במצב נפשי קשה. התקשרנו עם הממ"ז. לפי דבריו לא יוכלו בכלל לגשת עכשיו לגוש, בגלל הקרבות שהתחילו בדרום ירושלים ויקיפו גם את סביבות בית לחם. אין יכולת להפסיקן אף לרגע כי לא ייתכן לעכב את הפעולות בירושלים בגלל זה. מאידך אין להסתמך שאנשי הצלב האדום יגשו מעצמם לגוש.

למחרת בבוקר התקשרנו עם אנשי צלב האדום הבין לאומי בדבר קבורת חללי הגוש. תשובתם היתה כי אין אפשרות לגשת לגוש, יען כי הכביש חסום וממוקש על יד בית לחם. דרך  אחרת אין לשם. הם טוענים כי אין כתובת של מוסדות ערביים שאתם אפשר לקבוע הסדר כלשהו.

-  -  -  בז' אייר נשלח מברק מירושלים לתל-אביב:  "ההרוגים עדיין לא נאספו. הרב הרצוג משתדל. הקבורה תהיה בעציון ושאחד מאתנו יגיע לשם. החברות שבורות ואין מנוח".

 

י"ח  אייר (ל"ג בעומר) 27.5.48

לפי הדו"ח של שרידי כפר עציון על הקרב האחרון:

במשך זמן שבתנו בחברון דרשנו פעמים רבות לראות את נציגי הצלב האדום בכדי למסור דרכם ידיעה למשפחות ולדרוש את הבאת גויותיהם של חברינו לקבורות. הדבר הובטח, אך נדחה בכל פעם בתירוץ כי הדרך חסומה בגלל הקרבות ואי אפשר להביא את נציג הצלב האדום.

יום אחד, בערך כעשרה ימים לאחר נפילת הגוש, הודיעו שעלינו להכין קבוצה של עשרים איש, שיצאו לגוש לקבור את החללים, אך הדבר לא הוגשם. בכל פעם הזכרנו מחדש את ההבטחה אך לא נענינו.

פעם, ברצותנו לבקר בגוש, כדי להיוודע משהו על גורל החללים, הודענו לשובינו כי כמות של דלק נשארה מוסתרת ברבדים ואנו מוכנים להראות להם את המקום. מספר אנשים יצאו בליווי משמר לרבדים ועין צורים השרופות. הם ביקרו גם במשואות ומצאו את הבתים על תילם. אך החלונות, הדלתות והרצפות הוסרו. חלק מהבתים היו הרוסים... לכפר עציון לא ניתן לאנשים לגשת. לגיונר אחד שמר על שדה התעופה אשר הלגיון השתמש בו לעיתים".

 

 

מתוך תאורים של חברים ברטיסבון:

עברו ימים מספר לאחר נפילת כפר-עציון , ועל גורלם של חברינו אי אפשר היה לקבל פרטים. נציגי הצלב האדום טענו שהלגיון אינו מרשה לגשת לכפר-עציון. תארנו לעצמנו שחלק מהחברים נפלו, אבל ידיעה ברורה על מה שקרה בשעות האחרונות, מי נפל ומי נשאר, לא היתה לנו. התדפקנו על שערי המוסדות ובקשה בפינו שיבררו את המצב. מבוקר השכם עד מאוחר בערב ישבנו אצל הרב הרצוג ואצל המקשר מטעם הסוכנות עם הצלב האדום, וחכינו לידיעה שניתנה רשות לגשת לכפר-עציון.

 

 

   הרב הרצוג בלישכתו.
   החברות התדפקו על דלתו
      (המחלקה לחינוך יהודי ציוני)

 

 חשבנו , אולי נשארו אנשים המסתתרים באיזה שהוא מקום ואולי נגלה פצועים שאפשר להצילם. תבענו את הרשות לצאת למקום ולהביא לקבורה את החברים שנפלו. בכל כוחותינו השתדלנו לשכנע בדבר דחיפות הענין אבל לא נענינו. תשובה אחת היתה בפי אנשי הצלב האדום: "הערבים אינם מסכימים". קשה לתאר את המצב בחברתנו שבמנזר רטיסבון. היינו שבורים ורצוצים, סדר החיים הקבוע נפסק. הציפיה הממושכת לידיעה שתבהיר את המצב, הרסה את העצבים. מפי החברות שמענו את התביעה לדעת את האמת מי נפל ומי נשאר ואת הדרישה להביא בהקדם את החללים לקבורה. התשובה שקבלנו, שאין ביכולתם של מוסדות הישוב להשפיע על הערבים בעניין זה, לא נתקבלה על דעתן. חששנו שמא לא נעשה המאמץ הדרוש בנדון ושמא נדחק ענייננו לקרן זוית בגלל המצב הכללי הקשה שהתחיל עם פלישת מדינות ערב. לא יכולנו להשלים עם הדבר הזה.

אחרי שנודע לנו שמספר פצועים מהגוש נמצאים בבית לחם, עשינו מאמצים להתקשר אתם, אבל ללא הצלחה. הצלב האדום הבטיח להעביר את הפצועים לירושלים , אולם הדבר נדחה בכל פעם, בטענה שהקרבות באיזור זה אינם מאפשרים את ההעברה. בחג השבועות קבלנו מתל-אביב מברק שהכיל את שמות תשעת חברי כפר-עציון הנמצאים בשבי. לא יכולנו להעלות על הדעת שהאסון כה הכבד. אם היו עוד תקוות או אשליות שחלק ניכר מהחברים נשאר בחיים, שם המברק קץ לכך.

ח.צ.

 

במשך חודש ימים המשכנו במאמצינו כדי לעורר את המוסדות לפעולה. לשם הבאת החללים לקבורה, לשם הצלת פצועים, חיפוש אחרי מסתתרים וכו'. יום יום היינו ממציאים אפשרויות חדשות. אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות ואנשי הועד הלאומי עמדו בקשר עם נציגי הצלב האדום ועם ועדת הקונסולים. הרב הראשי פנה למוסדות שונים בשם הצדק וכבוד המתים. אך כל זה ללא הועיל. הסבלנות החלה פוקעת והיאוש השתלט עלינו. עוד מעט לא יהיו פצועים להציל...   המסתתרים ימותו מרעב, את גופות החללים אי אפשר יהיה לזהות...

הלכנו בעצמנו להפגש עם נציג הצלב האדום, התקשרנו עם מכרים וידידים לשעבר של המלך עבדאלה. הם היו בטוחים שאילו יכלו להתקשר עמו היה בודאי מסכים לסידור הקבורה, אך הבעיה היא – איך מתקשרים. נסינו להעברי מברקים לחו"ל, לאו"מ, ללונדון, לצלב האדום בז'נבה.   פעולות, פעולות...

אחרי שלושה שבועות הודיע הצלב האדום שקבל הבטחות מהערבים שהם עצמם סידרו את הקבורה מיד אחרי הקרבות.

 

לאחר שנודעו שמות השבויים וכי מכפר-עציון נשארו 9 שבויים ו-4 חברות בלבד, השתרר אבל עמוק וממושך... 

זה היה עם התחלת ההפוגה הראשונה. עבר עלינו חודש של מתיחות נפשית עצומה, שחל בימים הקשים של מצור ירושלים. הילדים הועברו לגור בקביעות במקלטים. רעש ההפגזות ליווה את היגון. הדאגה לביטחון הילדים התערבה בהרגשת האסון.

בימי ההפוגה הראשונה הועברו הנשים והילדים לפתח תקוה. ההפוגה והמשא ומתן נתנו תקוה לסידור מהיר של עניין הקבורה והמשכנו בטיפולנו. חברים אחדים נשארו בירושלים עד הימים האחרונים של ההפוגה, כדי לעמוד על המשמר בעניין הקבורה. ההפוגה נסתימה והענין לא התקדם.

התחדשו הקרבות והתעוררה תקוה שהגוש יכבש ותנתן האפשרות לשוב לכפר-עציון, ללקוט את העצמות במו ידינו ולקומם את הריסות ישובי הגוש. ברם , באה הפוגה שניה וממושכת ושמה לאל גם תקוה זו...

ש.ח.

-    -    -

 

המשא והמתן על דבר העברת עצמות חללי גוש עציון :

בתשובה למברק שנשלח אל מרכז הצלב האדום בג'ניבה בדבר קבורת חללי גוש-עציון, נתקבלה תשובה, כי הערבים קברום שלשה ימים לאחר נפילת הגוש. הידיעה לא היתה נכונה.

 

-   -   -   בחודש שבט תש"ט בעת המשא והמתן לשביתת נשק בין ממשלת ישראל ועבר הירדן, פנו באי-כוח קבוצת כפר-עציון בעזרת השר משה שפירא אל משרד החוץ, בדרישה להכניס את סעיף קבורת חללי הגוש, למשא ומתן ברודוס. גם לרמטכ"ל פנו בעניין זה. במשרד החוץ הובטח כי הסעיף נרשם בפני מנהלי המו"מ ברודוס.

בגמר שיחות רודוס נמסר כי לא הגיעו לדיון בסעיף זה והוא הועבר, ביחד עם יתר בעיות ירושלים שלא נפתרו, לועדת שביתת הנשק.

אחרי תקופה מסויימת פנו באי כוח הקבוצה לרב הראשי הרצוג שיטפל בעניין החשת ההעברה – מתוך נימוקים דתיים – קבורה דתית, עיגון וכו'.

כן התקשרו עם סגן אלוף משה דיין, בא כוח ישראל בועדת שביתת הנשק המעורבת. הנ"ל הסביר את הקשיים שבדבר. היות והערבים רוצים לסחוט ויתורים מדיניים או טריטוריאליים בעד כל דרישה שאנו מעוניינים בה, יש להתאזר בסבלנות עד אשר הדבר יסודר בחיוב. המו"מ בנידון נמשך משך חדשים רבים.

-    -    -

בינתיים הופיע ב"הצופה" מה' אייר תש"ט הידיעה הבאה:

ביום ד' אייר, ביום השנה לנפילת כפר-עציון, בשעות הבוקר המוקדמות, יצא מנין צעירים מירושלים, בראשותו של הרב הצבאי הראשי סגן אלוף שלמה גורן למשלט הסמוך ביותר לגוש-עציון. רובה של הדרך היתה זו, בה חשו הל"ה שנפלו בידי פראי מדבר. על הר גבוה, במקום ממנו נראים שרידי ישובי הגוש, עמדו בתפילת שחרית. הודלקו נרות נשמה, למדו פרקי משניות, נאמרה תפילת "אל מלא רחמים" ונורו יריות כבוד לזכרם של הקדושים שנפלו בגוש עציון".

היה זה הטכס הדתי הראשון שסודר לזכרם של קדושי גוש עציון אשר לא זכו לקבורה דתית.

 

 

 -    -    -

 

בחודש סיון תש"ט הודיע בעתונות כי נציגי ישראל בועדת שביתת הנשק הישראלית ירדנית, דרשו לאפשר לנציגי הרבנות הצבאית לעלות לקברות הקדושים בגוש-עציון ולטרון וכו', כדי לערך תפילות לזכרם של החללים שנקברו ללא תפילה וטכס דתי. הלגיון סירב להענות לבקשה צנועה זו ודרש תמורתה ויתורים פוליטיים. המשא ומתן נמשך זמן רב ונפסק פעמים רבות.

 

-  -  בשלהי חודש אב תש"ט הודיעו שועדת משנה מיוחדת שנקבעה ליד ועדת שביתת הנשק, דנה בקשר לקבורת חללי גוש-עציון ולטרון. הוסכם כי רב צבאי יעבור את קוי שביתת הנשק ויבקר במקומות בהם נקברו החללים, יבדוק את קבריהם ויציע את הסדרים הדרושים לשם העברת הגויות לקבורה בשטח ישראלי.

 

אחד הנימוקים המשכנעים בפי נציגי ישראל היה הצורך לקבוע את ודאות מותם של החיילים כדי שאפשר יהיה להתיר את נשותיהם מכבלי העיגון בהתאם לדיני תורה.

 

-   -   -   לאחר שהעניין נראה ממשי, החלו מטעם המחלקה להנצחת החייל במשרד הביטחון בהכנת חלקה מיוחדת בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים – כמקום מנוחתם האחרון.

ברם העניין לא בא עדיין על סדורו, כי על אף הסכמתם העקרונית – העמידו העבר ירדנים מדי פעם תנאים שונים שעיכבו את ביצוע הפעולה. רק בכ"ה תשרי תש"י, 18.10.49 נפגשה ועדת קצינים מעורבת בשטח ההפקר של לטרון וקבעה את סדרי חיפוש הגויות. אולם נציגי הלגיון נהגו בצרות עין. מתחילה הם לא רצו לתת לרב הצבאי לחפש את הקברים ולהיות נוכח בעת פתיחתם. הם הציעו להביא את הגויות לשטח ההפקר, אך הרב הראשי לצה"ל עמד בתוקף על דרישתו, בטענו כי בהתאם להוראות דיני ישראל עליו להיות נוכח בעת פתיחת הקבר ולערוך תפילה בעת הוצאת הגויות. לבסוף נעתרו הירדנים לדרישותיו. במידה רבה עזר לרב המפקח מטעם משלחת או"מ הקולונל הצרפתי ברג'ון.

לאחר שהועדה סיימה את עבודתה בשטח הקרבות באיזור לטרון החליטה, בראשית חודש חשון תש"י, לאפשר לרב הצבאי הראשי ועוזריו להגיע לגוש-עציון ולהתחיל בחיפוש אחרי הגויות של חללי הקרבות בגוש.

בזה הגיעה לסיומה פרשה ארוכה של משא ומתן מדיני ממושך עם השלטונות ירדן בהשתתפות נציגי או"ם. מאמץ אירגוני ויחס נפשי מיוחד השקיעו הרב הצבאי הראשי ועוזריו בפעולה חשובה זו. עזרו לידם המקשר עם הצלב האדום, והמחלקה להנצחת החייל שליד משרד הבטחון. 

הדף הקודם | דף 2 מתוך 4 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD