חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

נראה שנלך

"נראה שנלך" - הלם בקולו החזי בחור גבוה שפניו רציניים ביותר, ודברו נתקבל בשתיקה - הקלה, כאילו דיבר בשם כולם ופסק את הדין. ופרצו וגאו קולות שואלים: מתי? ואיך? ומה הדרך בה נלך? ועונים: יש להקדים לצאת, העזרה דחופה, יש לצאת... כמובן... הלא מחכים לתחמושת ולציוד הרפואי... יש למהר. ואחד מ"כ, בחור גבוה ורזה, אשר פנים לו מחוטבים ועיניים לו גדולות ובוערות, שניכרת בהן התגברות על עייפות וניבט מהן עול של אחריות - כבר יושב גחון על גבי מפה, וממלמל לעצמו: 'כפרים גדולים, מאוכלסים כידוע, פה יש לעקוף, ומכאן יש להתרחק ככל האפשר, להתחמק ולהגיע...' ובזווית פיו חיוך אל רעיו, ומבטי אימון נישאים אליו.

 

וכבר קרבו חברים, שרבבו ראשיהם לעבר המפה: "מה הטעם ללכת בדרך זו?" אף נמצא אחד ששתק כל הזמן ועתה אמר: "צריך היה להחליפנו, לא ניתנה לנו די מנוחה, והדרך תהייה כנראה קשה והמשא רב". והמ"כ השקוע עדיין במפה ונראה כלא שומע, אומר תחילה בלחש: "באמת האנשים עייפים כל-כך, ודאי נצטרך הלילה להיכנס לקרב, והאנשים עייפים". ובקול גובר, כמתגבר על עצמו, הוסיף: "אין אנשים אחרים, אנחנו מוכרחים ללכת". ולקח עיפרון והשעין המפה על גבו של ילקוט, וביד בטוחה ובכוונה רבה, כמעט בדבקות של רוך, הלך ומתח קו מהר-טוב, בדרך הולכת ומתעקלת ועוקפת כפרים ויורדת ואדיות ושבה ועולה על גבעות, ועולה ועולה עד משואות-יצחק, ושם נח העיפרון. וכל אותם שעיניהם נעוצות היו במפה והיו מלוות את מהלך העיפרון על פניה, קפאו בשתיקה, שתיקה ממושכת.

הדף הקודם | דף 2 מתוך 2 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD