חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

האב - הבשורה

אתא לילה

במוצאי שבת, אור לז' בשבט תש"ח, הקשבנו במעונו של חבר לחדשות מירושלים. הרדיו הודיע על קרב בדרך לגוש-עציון, שנפלו בו ארבעים יהודים, ביניהם אישה אחת (*). היינו נדהמים ולי היה ברור באותו רגע שטוביה בין החללים. נפרדתי מהמסובים בהרגשה גורלית. זכרתי את דבריו במכתבו האחרון: "יודע אני כי המעשים שעלול אני לבצע מחר או מחרתיים יתוארו כמאד עזים". לא עצמתי עין כל הלילה וציפיתי לאור הבוקר לעיתון 'דבר'.

 

כשמעתי את צעדי מחלק העיתונים רצתי לשער והרימותי את העיתון מעל פני האדמה. פתחתי קיפוליו ונזדקרו שמות החללים, ושמו של טוביה ביניהם. כמו מפולת של עולמות מתמוטטים נפלה עלי, עולמי שלי, עולמו של טוביה, ולבי חרב מצער.

 

ביקשתי להגיע אל מקום נפילתם בגוש-עציון, הימים ימי מצור, לירושלים נוסעים רק בשיירת מכוניות משוריינות ובליווי מגינים. בצאתנו לתחנה המרכזית בעיר בא לקראתנו אחי מרדכי, פגישתנו הייתה רוויית יגון. לירושלים לא הצלחנו לנסוע. נודע לנו שעדיין לא נקבע מועד לווייתם ומיקומה. מכפר יחזקאל באו שליחים לבקש הסכמתי להביא את טוביה למנוחת עולמים בכפר שגדל בו מילדותו. גם דודיק בני, שלמד במקווה-ישראל, בא אלי לאחר שנודע לו על נפילת טוביה עם הל"ה. בא וחזר למקווה-ישראל וציפה לידיעה. במטה הגנה הודיעו כי הל"ה יובאו לקבורה בגוש-עציון, לווייתם תתקיים ביום שני.

 

אילם הייתי כאבן ולא יכולתי לדבר. רק דבר אחד ביקשה נפשי; להגיע לשם ולהציץ בפניו בפעם האחרונה. אתא לילה וסיוט פקדני. בחלומי והנה באתי לירושלים ואיחרתי מועד יציאתן של המשפחות השכולות ברכב משוריין ובליווי משטרה ללוויית החללים. התחלתי לרוץ אחריהם בדרך בית-לחם המוליכה לגוש-עציון, עברתי על-פני קברה של רחל אימנו. בעיבורה של העיר ראיתי באופק ההרים את השיירה והגברתי את מרוצתי. קראתי אחריהם וקולי נתפזר בהרים ובנחלים העמוקים. בשדמות בית-לחם נפגשתי עם הכפריים, מהם היו חורשים בכרמי גפנים ואחרים באו לקראתי, אך לא שמו לבם אלי במרוצתי. התחלתי להאמין שהם אינם רואים אותי. כשהתקרבתי לשיירה הרגשתי שגם הנוסעים אינם רואים אותי, ורק אחת ביניהם זוכרת את אימו של טוביה ואותי וחושבת עלינו. הישגתי אותם בהגיעם לכפר. ראיתי אותם כשהם יורדים מהמכוניות הצבאיות הגדולות וכולם מביטים על סביבם ומחפשים את יקיריהם. עברתי על פניהם וגם א' לא ראתה אותי ולא הרגישה בבואי, ונתחזקה בי אמונתי שאני רואה ואינו נראה. ראיתי שאנשי המקום עסוקים בהכנת הלוויה, ובני המשפחות עומדים יחדיו קודרים ודמומים.

 

ראיתי בית סגור ואנשים נכנסים ויוצאים. נכנסתי אחריהם וראיתי את גוויותיהם מוטלות מכוסות סדינים לבנים, בשורה ארוכה. ליד כל אחד מהם הוצב שלט קטן ושם של חלל רשום עליו, ונרות דולקים למראשותיו. רב זקן שזקנו הלבן יורד על מידותיו ופניו ענוגים ורוחניים עומד בפינת האולם ושפתיו נעות ומתפללות. עברתי על השורה הראשונה ועמדתי על-יד השם היקר. בני המשפחות היו מחפשים את השמות. אב אחד התיישב לרגלי גופת בנו וקרא פרקי תהלים. במקום אחר כרע אב ליד גופת בנו ושוחח עמו כדבר אל בנו החי.

 

כל מבוקשי היה לחזות את פניו. א' כרעה ליד טוביה והליטה פניה בידיה ובכתה מאד. חרדתי לה פן תתמוטט. אנשי המקום התחילו נושאים אותם בשורה ארוכה אלי קבר האחים שכרו בשיפולי הגבעה. הייתה שעת דמדומי יום חורף, השמש שקעה בלהבות עננים, ובני המשפחות נדרשו לחזור לירושלים. ראיתי אותם עולים במכוניות, ואני לא נצטרפתי אליהם, נשארתי כרואה ואינו נראה. חיכיתי עד שאנשי המקום כיסו את הקבר הגדול והיקר. כשהם חזרו עם כלי עבודתם ונשקם, נדבקתי לתל העפר וגעיתי בבכי. בני ביתי העירוני. רעייתי מסכה לי סמים להרגיעני ואמרה: 'עוד מעט נצא לירושלים, ניסע עם המשפחות השכולות לגוש-עציון...'

                                                                             שמעון קושניר, אביו של טוביה

     

(מתוך הספר  "האיריסים עודם פורחים", שמעון קושניר, בהוצאת 'עם-עובד')

הדף הקודם | דף 2 מתוך 3 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD