חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

הכניעה בעין-צורים

מעדותו של חבר:

את הלילה בלינו בעמדות. עם שחר החלה תכונה שקטה במחנה. בשעה 6.00 התחילו הערבים, שהתרכזו על הרכסים, לצלוף על המחנה. לא ידענו איך לנהוג. התקשרנו עם המטה בירושלים והם יעצו לא לענות על הצליפות כדי לא לגרום להסתערות האספסוף. בהדרגה נתרבו הערבים על הרכסים מסביב. ההרים השחירו מאלפי אנשים שהתאספו לראות בכניעתנו ולקחת חבל בביזה.

בשעה 7.00 נראתה מכונית הצלב האדום שהגיעה לגבעת-העץ. הנציגים ניהלו כפי הנראה משא ומתן עם הערבים. בינתיים החמיר המצב מסביב לחירבה. אנשי הסהר האדום נפנפו בדגלים לערבים וביקשום להפסיק את היריות, אך לשוא.

הערבים התקרבו עד למרחק של 50 מטר מגדר המשק. החברים היו מודאגים ומעוצבנים. הוטל עלי לצאת ולהרגיע את הערבים. בצד אחד של הגדר היו מרוכזים מתנדבים מחוץ לארץ ומצד שני של המשק התגודדו אנשי כנופיות המופתי ובצד השלישי חסידי עבדאללה. החלטתי לדבר עם מפקד כל קבוצה לחוד הסברתי להם שנמנענו עד כה להשיב אש, ברצותנו להיות נאמנים להסכם שביתת נשק, אך באם יעיזו להתקרב לגדר נפתח באש חזקה ממכונת יריה והוא המפקד יהיה אחראי לתוצאות. מאידך הבטחתי לו כי ברגע שנוצא מכאן יהיו אנשיו הראשונים לכניסה למשק.

אותם הדברים אמרתי גם ליתר המפקדים. הטכסיס הועיל והמפקדים הרגיעו את אנשיהם.

בשעה 9.00 החילונו להשמיד את המשדר, את התחמושת והנשק שלא התכוונו למסור לאויב. סמוך לשעה 10.00 הגיעו כל נצגי הצלב האדום למשק. שנים מחברינו נפגשו אתם. הודענו להם כי אנו מוכנים למסור את נשקנו לנציגי הלגיון. אם הדבר הזה אינו אפשרי נמשיך להלחם. הנציגים השתאו לדברינו ושאלונו איך אנו יכולים, במצב זה של סכנת נפשות, להעמיד תנאים כאלה, אך אנו עמדנו על שלנו. אז אמרו הנציגים כי אין להם הוראה כזאת והם יסעו להפגש עם קציני הלגיון כדי לברר את הדבר. ד"ר זיו נשאר אתנו  במשק. הדאגה והציפייה היו רבים.

בינתיים הופיע במחנה קצין משטרה ערבי מבית-לחם ונכנס אתנו בשיחה רצינית, הוא הודיע לנו כי הנו מוכן להעביר אותנו על נשקנו, לתחנת המשטרה בבית-לחם, בתנאי שהנשק יימסר לו בעת שנסע לבית-לחם. מהשיחה הבינונו כי תמורת הענקה היה מוכן גם להביאנו עד לקטמון בירושלים. אך סירבנו לקבל את ההצעה בחששנו פן טמונה כאן מלכודת.

אחר שעת הצהרים הופיעו נציגי הלגיון - שתי כתות חיילים בלי קצין. הם רצו לפרוק תחילה את הנשק מן האנשים. התנגדנו לכך והודענו כי נמסור להם את נשקנו רק בעת שנעלה על המכוניות. בקשנו אותם לשמור שההמון לא יתקרב למחנה. אך הם לא יכלו להתגבר על אנשי האספסוף אשר פרצו לתוך המשק. התחיל קרב בין אנשי הלגיון לבין האספסוף בכמה פינות פרצו תגרות. גם הערבים בינם לבין עצמם רבו על השלל ואחדים נהרגו.

חכינו לבוא קציני הלגיון, אך הם היו עסוקים בהוצאת האנשים מרבדים. אנשינו התאספו אותה שעה בחדר האוכל. בראותנו את המתרחש בתוככי המשק החלטנו כי מוטב שנעזוב את המחנה. סיירתי בפינות שונות של המחנה כדי להווכח שאף אחד לא נשאר. ויצאתי עם החברים. לקחנו אתנו את חבילותינו ויצאנו בשורה עורפית דרך השער, את הנשק מסרנו ללגיונר שהיה אחראי על החיילים. ליד שער היציאה נזכר שמחה ר. כי ספר תורה נשכח בחדר האוכל ואף שראינו את הערבים משתוללים בתוך הצריף מיהר שמחה לשם, ותוך סכנת נפשות, הצליח להוציא את ספר התורה מהחדר. הצלחנו לקחת אתנו ספרי תורה, ספרי קריאה וגם מפות חשובות. הלכנו ברגל עד לחירבה, כשאנשי הלגיון מלווים אותנו ושומרים עלינו. כאן חיכו לנו אנשי החירבה, אשר גם הם שמרו על נשקם עד השעה האחרונה.

משהגיעה השיירה מ"רבדים" עלו כל האנשים על המכוניות, שהמשיכו בדרכן. עוד בהיותנו בתחומי הגוש ראינו והנה פרצו דלקות גדולות במחנות עין צורים ורבדים.

בהגיענו לכביש הראשי התברר לנו כי הערבים לא קיימו את הסכם שביתת הנשק, שלפיו התחייבו להעביר את הבנות והפצועים לירושלים, ואילו כעת הובילו את הבנות לחברון ואת הפצועים לבית לחם.   

                                                                                  גרשון ש.

הדף הקודם | דף 4 מתוך 6 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD