חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

היום שלפני האחרון

עדותו של שלמה זלמן ק

עדותו של שלמה זלמן קלונסקי:
"באותה שנה עבדתי ב'בנק חברון' בירושלים, שמנהלו היה אז הרב ישראל זיסל דבורץ ז"ל. באותן שנים עבדנו במפוצל עד שעות הלילה. והנה, ביום חמישי, ט"ז באב תרפ"ט, בשעה מאוחרת של אחר הצהרים, נכנסה לבנק אשתו של הרב דבורץ, פרצה בבכי וסיפרה כי בשכונת מגוריהם ב"בתי נייטין" נפוצה שמועה כי הערבים מתכונניים לעשות מחר שחיטה ביהודים (זהו ציטוט מדבריה שנחרת בזכרוני לבלי הימחק). ומכיוון שבנם ובתם מתארחים במגדל-עדר היא מבקשת שנעשה דבר להחזירם מיד. תוך שהרבנית דבורץ עומדת ובוכה, ערכנו התייעצות מהירה, הרב דבורץ, בעלה, וארבעת פקידי הבנק, שבסופה הסכמתי כבן חברון, כדובר ערבית וכמכיר את הסביבה לנסוע מיד למגדל-עדר ולהחזיר את הילדים ירושלימה.

 

לא אאריך בפרטי התלבטויותי ופחדי. הערב כבר החל לרדת. מונית יהודית לא השגתי בכל מחיר, כי הנהגים פחדו, ובלית ברירה ניגשתי לשער יפו, שכרתי מונית שבעליה-נהגה, היה ערבי נוצרי מבית לחם. שילמתי לו הלוך ושוב, צילצלתי לבנק שאני יוצא לדרך במונית בעלת מספר זה וזה ויצאתי לדרך.

הגענו למגדל-עדר ואת פני קידם מוחתאר המושב מר רוזנבלום שהכרתיו, ואמר: טוב שבאת, יש לי התלבטויות גדולות ואיני יודע מה להחליט כי לפני כחצי שעה בא אלי המוחתאר של בית-אומר  וסיפר לי כי מחר יהיה כנראה יום קשה מאד כאשר מכינים טבח ביהודים בכל יישובי הארץ. כשכן, אמר, אני מציע לכם לעבור אלינו לכפר עד יעבור זעם ואנו בני בית-אומר אחראים לחייכם. מה דעתך כאיש חברון וכבקי במנהגיהם , מה עלינו לעשות ?  שאל אותי רוזנבלום.

הבטחתיו כי בשובי לירושלים אגש מיד לועד הקהילה וארעיש עולמות, ואני מקווה שנוכל לגייס מוניות ונבוא לקחת את עשרים המשפחות המתיישבות ירושלימה. עוד טרם כיליתי דברי הודיעני מר רוזנבלום חד משמעית: לא ב'א' רבתי !  אנו את המושב לא נעזוב, וכל התלבטויותי הן אם להשאר בבתי המושב או לקבל הצעת המוחתאר. אם כך, אמרתי לו, קבלו את הצעתו של המוחתאר ועיברו לבית-אומר עד יעבור זעם.  אמר לי: אף אני בעצם עמדתי להחליט כך כבר לפני בואך, ואני שמח שאף אתה חושב כמוני".

נטלתי עמי את שני הילדים של בית דבורץ וחפציהם וחזרתי ירושלימה. עד לשער יפו. כל תחנוני לנהג שיקחנו על למאה-שערים או לכל הפחות עד מגרש הרוסים העלו חרס. "אני מפחד" - כך ענה. יש סכנה שתפרוצנה הלילה מהומות. הלכנו אפוא ברגל בדרכים עוקפות עד שהגענו למאה-שערים".

 

 

בבית אומר התחילה תסיסה, והרוחות סערו על החזקת היהודים. ביום שני   (26.8.29) באו הבריטים והעבירום לחברון, לבית רומנו - המשטרה, שבו התכנסו יהודי הקהילה החברונית לאחר הטבח שהיה בעיר בשבת, י"ח באב (24.8). במקום זה שהו 24 שעות, וביום שלישי הועברו לבית שטראוס בירושלים. יחד עם כל אנשי קהילת חברון. אבשלום זוכר, שלמרבה האסון התהפך אוטובוס בדרך והיו פצועים.

הערבים מבית אומר דאגו, לאחר כמה ימים, להביא את העדר בשלמותו למשפחת רוזנבלום בירושלים.

 

עו"ד צבי גילאון, נוטריון, העביר לידי כותב שורות אלו תרגום מסמך בערבית, מיום 2 בדצמבר 1977, ובו עדות על פרטי פרשה זו, החתומה בידי ראש המועצה הכפרית מבית אומר, עיסא אחמד, וכמה מוחתארים וזקנים מהכפר. לדבריהם: "הזקן אחמד בריע'ית ובניו הצילו את משפחת "אבו סעיד" – יעקב רוזנבלום, אשתו חנה ובניו סלים וכאמי ואתם עוד ששה יהודים, נתנו להם מחסה בבית-אומר במשפחת חסין-מחמד-אחמד-בריע'ית. לאחר כמה ימים העבירו לכביש, לחיילים בריטים, איגרת המודיעה על יהודים אלה. שריונית צבאית, בפיקודו של קצין בשם כאפריאתי, באה ולקחה את היהודים.

הישוב עצמו נהרס כליל.

חורבן מגדל-עדר הנחית מהלומה קשה ואכזרית על ראשי חברת 'זכרון-דוד'. יצחק גרינוולד, יחד עם כמה חברים נוספים, המשיכו עוד כחמש שנים בטיפול בענייני החברה, עד פירוקה. נראה שבתחילה עוד האמינו באפשרות חידושו של המפעל, קיוו להקמת היישוב מחדש ואף פעלו בכיוון זה. לאחר שאפסו הסיכויים, טרחו רבות בכיסוי חובות החברה, במכירת אדמותיה, ובעיקר במניעת האפשרות שהאדמות תשובנה לידים ערביות. בענין זה זכו להצלחה עם מכירת אדמות מגדל-עדר לידי שמואל צבי הולצמן, בשנת 1933.


עדותו של שלמה זלמן ק

עדותו של שלמה זלמן קלונסקי:
"באותה שנה עבדתי ב'בנק חברון' בירושלים, שמנהלו היה אז הרב ישראל זיסל דבורץ ז"ל. באותן שנים עבדנו במפוצל עד שעות הלילה. והנה, ביום חמישי, ט"ז באב תרפ"ט, בשעה מאוחרת של אחר הצהרים, נכנסה לבנק אשתו של הרב דבורץ, פרצה בבכי וסיפרה כי בשכונת מגוריהם ב"בתי נייטין" נפוצה שמועה כי הערבים מתכונניים לעשות מחר שחיטה ביהודים (זהו ציטוט מדבריה שנחרת בזכרוני לבלי הימחק). ומכיוון שבנם ובתם מתארחים במגדל-עדר היא מבקשת שנעשה דבר להחזירם מיד. תוך שהרבנית דבורץ עומדת ובוכה, ערכנו התייעצות מהירה, הרב דבורץ, בעלה, וארבעת פקידי הבנק, שבסופה הסכמתי כבן חברון, כדובר ערבית וכמכיר את הסביבה לנסוע מיד למגדל-עדר ולהחזיר את הילדים ירושלימה.

 

לא אאריך בפרטי התלבטויותי ופחדי. הערב כבר החל לרדת. מונית יהודית לא השגתי בכל מחיר, כי הנהגים פחדו, ובלית ברירה ניגשתי לשער יפו, שכרתי מונית שבעליה-נהגה, היה ערבי נוצרי מבית לחם. שילמתי לו הלוך ושוב, צילצלתי לבנק שאני יוצא לדרך במונית בעלת מספר זה וזה ויצאתי לדרך.

הגענו למגדל-עדר ואת פני קידם מוחתאר המושב מר רוזנבלום שהכרתיו, ואמר: טוב שבאת, יש לי התלבטויות גדולות ואיני יודע מה להחליט כי לפני כחצי שעה בא אלי המוחתאר של בית-אומר  וסיפר לי כי מחר יהיה כנראה יום קשה מאד כאשר מכינים טבח ביהודים בכל יישובי הארץ. כשכן, אמר, אני מציע לכם לעבור אלינו לכפר עד יעבור זעם ואנו בני בית-אומר אחראים לחייכם. מה דעתך כאיש חברון וכבקי במנהגיהם , מה עלינו לעשות ?  שאל אותי רוזנבלום.

הבטחתיו כי בשובי לירושלים אגש מיד לועד הקהילה וארעיש עולמות, ואני מקווה שנוכל לגייס מוניות ונבוא לקחת את עשרים המשפחות המתיישבות ירושלימה. עוד טרם כיליתי דברי הודיעני מר רוזנבלום חד משמעית: לא ב'א' רבתי !  אנו את המושב לא נעזוב, וכל התלבטויותי הן אם להשאר בבתי המושב או לקבל הצעת המוחתאר. אם כך, אמרתי לו, קבלו את הצעתו של המוחתאר ועיברו לבית-אומר עד יעבור זעם.  אמר לי: אף אני בעצם עמדתי להחליט כך כבר לפני בואך, ואני שמח שאף אתה חושב כמוני".

נטלתי עמי את שני הילדים של בית דבורץ וחפציהם וחזרתי ירושלימה. עד לשער יפו. כל תחנוני לנהג שיקחנו על למאה-שערים או לכל הפחות עד מגרש הרוסים העלו חרס. "אני מפחד" - כך ענה. יש סכנה שתפרוצנה הלילה מהומות. הלכנו אפוא ברגל בדרכים עוקפות עד שהגענו למאה-שערים".

 

 

בבית אומר התחילה תסיסה, והרוחות סערו על החזקת היהודים. ביום שני   (26.8.29) באו הבריטים והעבירום לחברון, לבית רומנו - המשטרה, שבו התכנסו יהודי הקהילה החברונית לאחר הטבח שהיה בעיר בשבת, י"ח באב (24.8). במקום זה שהו 24 שעות, וביום שלישי הועברו לבית שטראוס בירושלים. יחד עם כל אנשי קהילת חברון. אבשלום זוכר, שלמרבה האסון התהפך אוטובוס בדרך והיו פצועים.

הערבים מבית אומר דאגו, לאחר כמה ימים, להביא את העדר בשלמותו למשפחת רוזנבלום בירושלים.

 

עו"ד צבי גילאון, נוטריון, העביר לידי כותב שורות אלו תרגום מסמך בערבית, מיום 2 בדצמבר 1977, ובו עדות על פרטי פרשה זו, החתומה בידי ראש המועצה הכפרית מבית אומר, עיסא אחמד, וכמה מוחתארים וזקנים מהכפר. לדבריהם: "הזקן אחמד בריע'ית ובניו הצילו את משפחת "אבו סעיד" – יעקב רוזנבלום, אשתו חנה ובניו סלים וכאמי ואתם עוד ששה יהודים, נתנו להם מחסה בבית-אומר במשפחת חסין-מחמד-אחמד-בריע'ית. לאחר כמה ימים העבירו לכביש, לחיילים בריטים, איגרת המודיעה על יהודים אלה. שריונית צבאית, בפיקודו של קצין בשם כאפריאתי, באה ולקחה את היהודים.

הישוב עצמו נהרס כליל.

חורבן מגדל-עדר הנחית מהלומה קשה ואכזרית על ראשי חברת 'זכרון-דוד'. יצחק גרינוולד, יחד עם כמה חברים נוספים, המשיכו עוד כחמש שנים בטיפול בענייני החברה, עד פירוקה. נראה שבתחילה עוד האמינו באפשרות חידושו של המפעל, קיוו להקמת היישוב מחדש ואף פעלו בכיוון זה. לאחר שאפסו הסיכויים, טרחו רבות בכיסוי חובות החברה, במכירת אדמותיה, ובעיקר במניעת האפשרות שהאדמות תשובנה לידים ערביות. בענין זה זכו להצלחה עם מכירת אדמות מגדל-עדר לידי שמואל צבי הולצמן, בשנת 1933.


עדותו של שלמה זלמן ק

עדותו של שלמה זלמן קלונסקי:
"באותה שנה עבדתי ב'בנק חברון' בירושלים, שמנהלו היה אז הרב ישראל זיסל דבורץ ז"ל. באותן שנים עבדנו במפוצל עד שעות הלילה. והנה, ביום חמישי, ט"ז באב תרפ"ט, בשעה מאוחרת של אחר הצהרים, נכנסה לבנק אשתו של הרב דבורץ, פרצה בבכי וסיפרה כי בשכונת מגוריהם ב"בתי נייטין" נפוצה שמועה כי הערבים מתכונניים לעשות מחר שחיטה ביהודים (זהו ציטוט מדבריה שנחרת בזכרוני לבלי הימחק). ומכיוון שבנם ובתם מתארחים במגדל-עדר היא מבקשת שנעשה דבר להחזירם מיד. תוך שהרבנית דבורץ עומדת ובוכה, ערכנו התייעצות מהירה, הרב דבורץ, בעלה, וארבעת פקידי הבנק, שבסופה הסכמתי כבן חברון, כדובר ערבית וכמכיר את הסביבה לנסוע מיד למגדל-עדר ולהחזיר את הילדים ירושלימה.

 

לא אאריך בפרטי התלבטויותי ופחדי. הערב כבר החל לרדת. מונית יהודית לא השגתי בכל מחיר, כי הנהגים פחדו, ובלית ברירה ניגשתי לשער יפו, שכרתי מונית שבעליה-נהגה, היה ערבי נוצרי מבית לחם. שילמתי לו הלוך ושוב, צילצלתי לבנק שאני יוצא לדרך במונית בעלת מספר זה וזה ויצאתי לדרך.

הגענו למגדל-עדר ואת פני קידם מוחתאר המושב מר רוזנבלום שהכרתיו, ואמר: טוב שבאת, יש לי התלבטויות גדולות ואיני יודע מה להחליט כי לפני כחצי שעה בא אלי המוחתאר של בית-אומר  וסיפר לי כי מחר יהיה כנראה יום קשה מאד כאשר מכינים טבח ביהודים בכל יישובי הארץ. כשכן, אמר, אני מציע לכם לעבור אלינו לכפר עד יעבור זעם ואנו בני בית-אומר אחראים לחייכם. מה דעתך כאיש חברון וכבקי במנהגיהם , מה עלינו לעשות ?  שאל אותי רוזנבלום.

הבטחתיו כי בשובי לירושלים אגש מיד לועד הקהילה וארעיש עולמות, ואני מקווה שנוכל לגייס מוניות ונבוא לקחת את עשרים המשפחות המתיישבות ירושלימה. עוד טרם כיליתי דברי הודיעני מר רוזנבלום חד משמעית: לא ב'א' רבתי !  אנו את המושב לא נעזוב, וכל התלבטויותי הן אם להשאר בבתי המושב או לקבל הצעת המוחתאר. אם כך, אמרתי לו, קבלו את הצעתו של המוחתאר ועיברו לבית-אומר עד יעבור זעם.  אמר לי: אף אני בעצם עמדתי להחליט כך כבר לפני בואך, ואני שמח שאף אתה חושב כמוני".

נטלתי עמי את שני הילדים של בית דבורץ וחפציהם וחזרתי ירושלימה. עד לשער יפו. כל תחנוני לנהג שיקחנו על למאה-שערים או לכל הפחות עד מגרש הרוסים העלו חרס. "אני מפחד" - כך ענה. יש סכנה שתפרוצנה הלילה מהומות. הלכנו אפוא ברגל בדרכים עוקפות עד שהגענו למאה-שערים".

 

 

בבית אומר התחילה תסיסה, והרוחות סערו על החזקת היהודים. ביום שני   (26.8.29) באו הבריטים והעבירום לחברון, לבית רומנו - המשטרה, שבו התכנסו יהודי הקהילה החברונית לאחר הטבח שהיה בעיר בשבת, י"ח באב (24.8). במקום זה שהו 24 שעות, וביום שלישי הועברו לבית שטראוס בירושלים. יחד עם כל אנשי קהילת חברון. אבשלום זוכר, שלמרבה האסון התהפך אוטובוס בדרך והיו פצועים.

הערבים מבית אומר דאגו, לאחר כמה ימים, להביא את העדר בשלמותו למשפחת רוזנבלום בירושלים.

 

עו"ד צבי גילאון, נוטריון, העביר לידי כותב שורות אלו תרגום מסמך בערבית, מיום 2 בדצמבר 1977, ובו עדות על פרטי פרשה זו, החתומה בידי ראש המועצה הכפרית מבית אומר, עיסא אחמד, וכמה מוחתארים וזקנים מהכפר. לדבריהם: "הזקן אחמד בריע'ית ובניו הצילו את משפחת "אבו סעיד" – יעקב רוזנבלום, אשתו חנה ובניו סלים וכאמי ואתם עוד ששה יהודים, נתנו להם מחסה בבית-אומר במשפחת חסין-מחמד-אחמד-בריע'ית. לאחר כמה ימים העבירו לכביש, לחיילים בריטים, איגרת המודיעה על יהודים אלה. שריונית צבאית, בפיקודו של קצין בשם כאפריאתי, באה ולקחה את היהודים.

הישוב עצמו נהרס כליל.

חורבן מגדל-עדר הנחית מהלומה קשה ואכזרית על ראשי חברת 'זכרון-דוד'. יצחק גרינוולד, יחד עם כמה חברים נוספים, המשיכו עוד כחמש שנים בטיפול בענייני החברה, עד פירוקה. נראה שבתחילה עוד האמינו באפשרות חידושו של המפעל, קיוו להקמת היישוב מחדש ואף פעלו בכיוון זה. לאחר שאפסו הסיכויים, טרחו רבות בכיסוי חובות החברה, במכירת אדמותיה, ובעיקר במניעת האפשרות שהאדמות תשובנה לידים ערביות. בענין זה זכו להצלחה עם מכירת אדמות מגדל-עדר לידי שמואל צבי הולצמן, בשנת 1933.


עדותו של שלמה זלמן ק

עדותו של שלמה זלמן קלונסקי:
"באותה שנה עבדתי ב'בנק חברון' בירושלים, שמנהלו היה אז הרב ישראל זיסל דבורץ ז"ל. באותן שנים עבדנו במפוצל עד שעות הלילה. והנה, ביום חמישי, ט"ז באב תרפ"ט, בשעה מאוחרת של אחר הצהרים, נכנסה לבנק אשתו של הרב דבורץ, פרצה בבכי וסיפרה כי בשכונת מגוריהם ב"בתי נייטין" נפוצה שמועה כי הערבים מתכונניים לעשות מחר שחיטה ביהודים (זהו ציטוט מדבריה שנחרת בזכרוני לבלי הימחק). ומכיוון שבנם ובתם מתארחים במגדל-עדר היא מבקשת שנעשה דבר להחזירם מיד. תוך שהרבנית דבורץ עומדת ובוכה, ערכנו התייעצות מהירה, הרב דבורץ, בעלה, וארבעת פקידי הבנק, שבסופה הסכמתי כבן חברון, כדובר ערבית וכמכיר את הסביבה לנסוע מיד למגדל-עדר ולהחזיר את הילדים ירושלימה.

 

לא אאריך בפרטי התלבטויותי ופחדי. הערב כבר החל לרדת. מונית יהודית לא השגתי בכל מחיר, כי הנהגים פחדו, ובלית ברירה ניגשתי לשער יפו, שכרתי מונית שבעליה-נהגה, היה ערבי נוצרי מבית לחם. שילמתי לו הלוך ושוב, צילצלתי לבנק שאני יוצא לדרך במונית בעלת מספר זה וזה ויצאתי לדרך.

הגענו למגדל-עדר ואת פני קידם מוחתאר המושב מר רוזנבלום שהכרתיו, ואמר: טוב שבאת, יש לי התלבטויות גדולות ואיני יודע מה להחליט כי לפני כחצי שעה בא אלי המוחתאר של בית-אומר  וסיפר לי כי מחר יהיה כנראה יום קשה מאד כאשר מכינים טבח ביהודים בכל יישובי הארץ. כשכן, אמר, אני מציע לכם לעבור אלינו לכפר עד יעבור זעם ואנו בני בית-אומר אחראים לחייכם. מה דעתך כאיש חברון וכבקי במנהגיהם , מה עלינו לעשות ?  שאל אותי רוזנבלום.

הבטחתיו כי בשובי לירושלים אגש מיד לועד הקהילה וארעיש עולמות, ואני מקווה שנוכל לגייס מוניות ונבוא לקחת את עשרים המשפחות המתיישבות ירושלימה. עוד טרם כיליתי דברי הודיעני מר רוזנבלום חד משמעית: לא ב'א' רבתי !  אנו את המושב לא נעזוב, וכל התלבטויותי הן אם להשאר בבתי המושב או לקבל הצעת המוחתאר. אם כך, אמרתי לו, קבלו את הצעתו של המוחתאר ועיברו לבית-אומר עד יעבור זעם.  אמר לי: אף אני בעצם עמדתי להחליט כך כבר לפני בואך, ואני שמח שאף אתה חושב כמוני".

נטלתי עמי את שני הילדים של בית דבורץ וחפציהם וחזרתי ירושלימה. עד לשער יפו. כל תחנוני לנהג שיקחנו על למאה-שערים או לכל הפחות עד מגרש הרוסים העלו חרס. "אני מפחד" - כך ענה. יש סכנה שתפרוצנה הלילה מהומות. הלכנו אפוא ברגל בדרכים עוקפות עד שהגענו למאה-שערים".

 

 

בבית אומר התחילה תסיסה, והרוחות סערו על החזקת היהודים. ביום שני   (26.8.29) באו הבריטים והעבירום לחברון, לבית רומנו - המשטרה, שבו התכנסו יהודי הקהילה החברונית לאחר הטבח שהיה בעיר בשבת, י"ח באב (24.8). במקום זה שהו 24 שעות, וביום שלישי הועברו לבית שטראוס בירושלים. יחד עם כל אנשי קהילת חברון. אבשלום זוכר, שלמרבה האסון התהפך אוטובוס בדרך והיו פצועים.

הערבים מבית אומר דאגו, לאחר כמה ימים, להביא את העדר בשלמותו למשפחת רוזנבלום בירושלים.

 

עו"ד צבי גילאון, נוטריון, העביר לידי כותב שורות אלו תרגום מסמך בערבית, מיום 2 בדצמבר 1977, ובו עדות על פרטי פרשה זו, החתומה בידי ראש המועצה הכפרית מבית אומר, עיסא אחמד, וכמה מוחתארים וזקנים מהכפר. לדבריהם: "הזקן אחמד בריע'ית ובניו הצילו את משפחת "אבו סעיד" – יעקב רוזנבלום, אשתו חנה ובניו סלים וכאמי ואתם עוד ששה יהודים, נתנו להם מחסה בבית-אומר במשפחת חסין-מחמד-אחמד-בריע'ית. לאחר כמה ימים העבירו לכביש, לחיילים בריטים, איגרת המודיעה על יהודים אלה. שריונית צבאית, בפיקודו של קצין בשם כאפריאתי, באה ולקחה את היהודים.

הישוב עצמו נהרס כליל.

חורבן מגדל-עדר הנחית מהלומה קשה ואכזרית על ראשי חברת 'זכרון-דוד'. יצחק גרינוולד, יחד עם כמה חברים נוספים, המשיכו עוד כחמש שנים בטיפול בענייני החברה, עד פירוקה. נראה שבתחילה עוד האמינו באפשרות חידושו של המפעל, קיוו להקמת היישוב מחדש ואף פעלו בכיוון זה. לאחר שאפסו הסיכויים, טרחו רבות בכיסוי חובות החברה, במכירת אדמותיה, ובעיקר במניעת האפשרות שהאדמות תשובנה לידים ערביות. בענין זה זכו להצלחה עם מכירת אדמות מגדל-עדר לידי שמואל צבי הולצמן, בשנת 1933.


עדותו של שלמה זלמן ק

עדותו של שלמה זלמן קלונסקי:
"באותה שנה עבדתי ב'בנק חברון' בירושלים, שמנהלו היה אז הרב ישראל זיסל דבורץ ז"ל. באותן שנים עבדנו במפוצל עד שעות הלילה. והנה, ביום חמישי, ט"ז באב תרפ"ט, בשעה מאוחרת של אחר הצהרים, נכנסה לבנק אשתו של הרב דבורץ, פרצה בבכי וסיפרה כי בשכונת מגוריהם ב"בתי נייטין" נפוצה שמועה כי הערבים מתכונניים לעשות מחר שחיטה ביהודים (זהו ציטוט מדבריה שנחרת בזכרוני לבלי הימחק). ומכיוון שבנם ובתם מתארחים במגדל-עדר היא מבקשת שנעשה דבר להחזירם מיד. תוך שהרבנית דבורץ עומדת ובוכה, ערכנו התייעצות מהירה, הרב דבורץ, בעלה, וארבעת פקידי הבנק, שבסופה הסכמתי כבן חברון, כדובר ערבית וכמכיר את הסביבה לנסוע מיד למגדל-עדר ולהחזיר את הילדים ירושלימה.

 

לא אאריך בפרטי התלבטויותי ופחדי. הערב כבר החל לרדת. מונית יהודית לא השגתי בכל מחיר, כי הנהגים פחדו, ובלית ברירה ניגשתי לשער יפו, שכרתי מונית שבעליה-נהגה, היה ערבי נוצרי מבית לחם. שילמתי לו הלוך ושוב, צילצלתי לבנק שאני יוצא לדרך במונית בעלת מספר זה וזה ויצאתי לדרך.

הגענו למגדל-עדר ואת פני קידם מוחתאר המושב מר רוזנבלום שהכרתיו, ואמר: טוב שבאת, יש לי התלבטויות גדולות ואיני יודע מה להחליט כי לפני כחצי שעה בא אלי המוחתאר של בית-אומר  וסיפר לי כי מחר יהיה כנראה יום קשה מאד כאשר מכינים טבח ביהודים בכל יישובי הארץ. כשכן, אמר, אני מציע לכם לעבור אלינו לכפר עד יעבור זעם ואנו בני בית-אומר אחראים לחייכם. מה דעתך כאיש חברון וכבקי במנהגיהם , מה עלינו לעשות ?  שאל אותי רוזנבלום.

הבטחתיו כי בשובי לירושלים אגש מיד לועד הקהילה וארעיש עולמות, ואני מקווה שנוכל לגייס מוניות ונבוא לקחת את עשרים המשפחות המתיישבות ירושלימה. עוד טרם כיליתי דברי הודיעני מר רוזנבלום חד משמעית: לא ב'א' רבתי !  אנו את המושב לא נעזוב, וכל התלבטויותי הן אם להשאר בבתי המושב או לקבל הצעת המוחתאר. אם כך, אמרתי לו, קבלו את הצעתו של המוחתאר ועיברו לבית-אומר עד יעבור זעם.  אמר לי: אף אני בעצם עמדתי להחליט כך כבר לפני בואך, ואני שמח שאף אתה חושב כמוני".

נטלתי עמי את שני הילדים של בית דבורץ וחפציהם וחזרתי ירושלימה. עד לשער יפו. כל תחנוני לנהג שיקחנו על למאה-שערים או לכל הפחות עד מגרש הרוסים העלו חרס. "אני מפחד" - כך ענה. יש סכנה שתפרוצנה הלילה מהומות. הלכנו אפוא ברגל בדרכים עוקפות עד שהגענו למאה-שערים".

 

 

בבית אומר התחילה תסיסה, והרוחות סערו על החזקת היהודים. ביום שני   (26.8.29) באו הבריטים והעבירום לחברון, לבית רומנו - המשטרה, שבו התכנסו יהודי הקהילה החברונית לאחר הטבח שהיה בעיר בשבת, י"ח באב (24.8). במקום זה שהו 24 שעות, וביום שלישי הועברו לבית שטראוס בירושלים. יחד עם כל אנשי קהילת חברון. אבשלום זוכר, שלמרבה האסון התהפך אוטובוס בדרך והיו פצועים.

הערבים מבית אומר דאגו, לאחר כמה ימים, להביא את העדר בשלמותו למשפחת רוזנבלום בירושלים.

 

עו"ד צבי גילאון, נוטריון, העביר לידי כותב שורות אלו תרגום מסמך בערבית, מיום 2 בדצמבר 1977, ובו עדות על פרטי פרשה זו, החתומה בידי ראש המועצה הכפרית מבית אומר, עיסא אחמד, וכמה מוחתארים וזקנים מהכפר. לדבריהם: "הזקן אחמד בריע'ית ובניו הצילו את משפחת "אבו סעיד" – יעקב רוזנבלום, אשתו חנה ובניו סלים וכאמי ואתם עוד ששה יהודים, נתנו להם מחסה בבית-אומר במשפחת חסין-מחמד-אחמד-בריע'ית. לאחר כמה ימים העבירו לכביש, לחיילים בריטים, איגרת המודיעה על יהודים אלה. שריונית צבאית, בפיקודו של קצין בשם כאפריאתי, באה ולקחה את היהודים.

הישוב עצמו נהרס כליל.

חורבן מגדל-עדר הנחית מהלומה קשה ואכזרית על ראשי חברת 'זכרון-דוד'. יצחק גרינוולד, יחד עם כמה חברים נוספים, המשיכו עוד כחמש שנים בטיפול בענייני החברה, עד פירוקה. נראה שבתחילה עוד האמינו באפשרות חידושו של המפעל, קיוו להקמת היישוב מחדש ואף פעלו בכיוון זה. לאחר שאפסו הסיכויים, טרחו רבות בכיסוי חובות החברה, במכירת אדמותיה, ובעיקר במניעת האפשרות שהאדמות תשובנה לידים ערביות. בענין זה זכו להצלחה עם מכירת אדמות מגדל-עדר לידי שמואל צבי הולצמן, בשנת 1933.


עדותו של שלמה זלמן ק

עדותו של שלמה זלמן קלונסקי:
"באותה שנה עבדתי ב'בנק חברון' בירושלים, שמנהלו היה אז הרב ישראל זיסל דבורץ ז"ל. באותן שנים עבדנו במפוצל עד שעות הלילה. והנה, ביום חמישי, ט"ז באב תרפ"ט, בשעה מאוחרת של אחר הצהרים, נכנסה לבנק אשתו של הרב דבורץ, פרצה בבכי וסיפרה כי בשכונת מגוריהם ב"בתי נייטין" נפוצה שמועה כי הערבים מתכונניים לעשות מחר שחיטה ביהודים (זהו ציטוט מדבריה שנחרת בזכרוני לבלי הימחק). ומכיוון שבנם ובתם מתארחים במגדל-עדר היא מבקשת שנעשה דבר להחזירם מיד. תוך שהרבנית דבורץ עומדת ובוכה, ערכנו התייעצות מהירה, הרב דבורץ, בעלה, וארבעת פקידי הבנק, שבסופה הסכמתי כבן חברון, כדובר ערבית וכמכיר את הסביבה לנסוע מיד למגדל-עדר ולהחזיר את הילדים ירושלימה.

 

לא אאריך בפרטי התלבטויותי ופחדי. הערב כבר החל לרדת. מונית יהודית לא השגתי בכל מחיר, כי הנהגים פחדו, ובלית ברירה ניגשתי לשער יפו, שכרתי מונית שבעליה-נהגה, היה ערבי נוצרי מבית לחם. שילמתי לו הלוך ושוב, צילצלתי לבנק שאני יוצא לדרך במונית בעלת מספר זה וזה ויצאתי לדרך.

הגענו למגדל-עדר ואת פני קידם מוחתאר המושב מר רוזנבלום שהכרתיו, ואמר: טוב שבאת, יש לי התלבטויות גדולות ואיני יודע מה להחליט כי לפני כחצי שעה בא אלי המוחתאר של בית-אומר  וסיפר לי כי מחר יהיה כנראה יום קשה מאד כאשר מכינים טבח ביהודים בכל יישובי הארץ. כשכן, אמר, אני מציע לכם לעבור אלינו לכפר עד יעבור זעם ואנו בני בית-אומר אחראים לחייכם. מה דעתך כאיש חברון וכבקי במנהגיהם , מה עלינו לעשות ?  שאל אותי רוזנבלום.

הבטחתיו כי בשובי לירושלים אגש מיד לועד הקהילה וארעיש עולמות, ואני מקווה שנוכל לגייס מוניות ונבוא לקחת את עשרים המשפחות המתיישבות ירושלימה. עוד טרם כיליתי דברי הודיעני מר רוזנבלום חד משמעית: לא ב'א' רבתי !  אנו את המושב לא נעזוב, וכל התלבטויותי הן אם להשאר בבתי המושב או לקבל הצעת המוחתאר. אם כך, אמרתי לו, קבלו את הצעתו של המוחתאר ועיברו לבית-אומר עד יעבור זעם.  אמר לי: אף אני בעצם עמדתי להחליט כך כבר לפני בואך, ואני שמח שאף אתה חושב כמוני".

נטלתי עמי את שני הילדים של בית דבורץ וחפציהם וחזרתי ירושלימה. עד לשער יפו. כל תחנוני לנהג שיקחנו על למאה-שערים או לכל הפחות עד מגרש הרוסים העלו חרס. "אני מפחד" - כך ענה. יש סכנה שתפרוצנה הלילה מהומות. הלכנו אפוא ברגל בדרכים עוקפות עד שהגענו למאה-שערים".

 

 

בבית אומר התחילה תסיסה, והרוחות סערו על החזקת היהודים. ביום שני   (26.8.29) באו הבריטים והעבירום לחברון, לבית רומנו - המשטרה, שבו התכנסו יהודי הקהילה החברונית לאחר הטבח שהיה בעיר בשבת, י"ח באב (24.8). במקום זה שהו 24 שעות, וביום שלישי הועברו לבית שטראוס בירושלים. יחד עם כל אנשי קהילת חברון. אבשלום זוכר, שלמרבה האסון התהפך אוטובוס בדרך והיו פצועים.

הערבים מבית אומר דאגו, לאחר כמה ימים, להביא את העדר בשלמותו למשפחת רוזנבלום בירושלים.

 

עו"ד צבי גילאון, נוטריון, העביר לידי כותב שורות אלו תרגום מסמך בערבית, מיום 2 בדצמבר 1977, ובו עדות על פרטי פרשה זו, החתומה בידי ראש המועצה הכפרית מבית אומר, עיסא אחמד, וכמה מוחתארים וזקנים מהכפר. לדבריהם: "הזקן אחמד בריע'ית ובניו הצילו את משפחת "אבו סעיד" – יעקב רוזנבלום, אשתו חנה ובניו סלים וכאמי ואתם עוד ששה יהודים, נתנו להם מחסה בבית-אומר במשפחת חסין-מחמד-אחמד-בריע'ית. לאחר כמה ימים העבירו לכביש, לחיילים בריטים, איגרת המודיעה על יהודים אלה. שריונית צבאית, בפיקודו של קצין בשם כאפריאתי, באה ולקחה את היהודים.

הישוב עצמו נהרס כליל.

חורבן מגדל-עדר הנחית מהלומה קשה ואכזרית על ראשי חברת 'זכרון-דוד'. יצחק גרינוולד, יחד עם כמה חברים נוספים, המשיכו עוד כחמש שנים בטיפול בענייני החברה, עד פירוקה. נראה שבתחילה עוד האמינו באפשרות חידושו של המפעל, קיוו להקמת היישוב מחדש ואף פעלו בכיוון זה. לאחר שאפסו הסיכויים, טרחו רבות בכיסוי חובות החברה, במכירת אדמותיה, ובעיקר במניעת האפשרות שהאדמות תשובנה לידים ערביות. בענין זה זכו להצלחה עם מכירת אדמות מגדל-עדר לידי שמואל צבי הולצמן, בשנת 1933.


עדותו של שלמה זלמן ק

עדותו של שלמה זלמן קלונסקי:
"באותה שנה עבדתי ב'בנק חברון' בירושלים, שמנהלו היה אז הרב ישראל זיסל דבורץ ז"ל. באותן שנים עבדנו במפוצל עד שעות הלילה. והנה, ביום חמישי, ט"ז באב תרפ"ט, בשעה מאוחרת של אחר הצהרים, נכנסה לבנק אשתו של הרב דבורץ, פרצה בבכי וסיפרה כי בשכונת מגוריהם ב"בתי נייטין" נפוצה שמועה כי הערבים מתכונניים לעשות מחר שחיטה ביהודים (זהו ציטוט מדבריה שנחרת בזכרוני לבלי הימחק). ומכיוון שבנם ובתם מתארחים במגדל-עדר היא מבקשת שנעשה דבר להחזירם מיד. תוך שהרבנית דבורץ עומדת ובוכה, ערכנו התייעצות מהירה, הרב דבורץ, בעלה, וארבעת פקידי הבנק, שבסופה הסכמתי כבן חברון, כדובר ערבית וכמכיר את הסביבה לנסוע מיד למגדל-עדר ולהחזיר את הילדים ירושלימה.

 

לא אאריך בפרטי התלבטויותי ופחדי. הערב כבר החל לרדת. מונית יהודית לא השגתי בכל מחיר, כי הנהגים פחדו, ובלית ברירה ניגשתי לשער יפו, שכרתי מונית שבעליה-נהגה, היה ערבי נוצרי מבית לחם. שילמתי לו הלוך ושוב, צילצלתי לבנק שאני יוצא לדרך במונית בעלת מספר זה וזה ויצאתי לדרך.

הגענו למגדל-עדר ואת פני קידם מוחתאר המושב מר רוזנבלום שהכרתיו, ואמר: טוב שבאת, יש לי התלבטויות גדולות ואיני יודע מה להחליט כי לפני כחצי שעה בא אלי המוחתאר של בית-אומר  וסיפר לי כי מחר יהיה כנראה יום קשה מאד כאשר מכינים טבח ביהודים בכל יישובי הארץ. כשכן, אמר, אני מציע לכם לעבור אלינו לכפר עד יעבור זעם ואנו בני בית-אומר אחראים לחייכם. מה דעתך כאיש חברון וכבקי במנהגיהם , מה עלינו לעשות ?  שאל אותי רוזנבלום.

הבטחתיו כי בשובי לירושלים אגש מיד לועד הקהילה וארעיש עולמות, ואני מקווה שנוכל לגייס מוניות ונבוא לקחת את עשרים המשפחות המתיישבות ירושלימה. עוד טרם כיליתי דברי הודיעני מר רוזנבלום חד משמעית: לא ב'א' רבתי !  אנו את המושב לא נעזוב, וכל התלבטויותי הן אם להשאר בבתי המושב או לקבל הצעת המוחתאר. אם כך, אמרתי לו, קבלו את הצעתו של המוחתאר ועיברו לבית-אומר עד יעבור זעם.  אמר לי: אף אני בעצם עמדתי להחליט כך כבר לפני בואך, ואני שמח שאף אתה חושב כמוני".

נטלתי עמי את שני הילדים של בית דבורץ וחפציהם וחזרתי ירושלימה. עד לשער יפו. כל תחנוני לנהג שיקחנו על למאה-שערים או לכל הפחות עד מגרש הרוסים העלו חרס. "אני מפחד" - כך ענה. יש סכנה שתפרוצנה הלילה מהומות. הלכנו אפוא ברגל בדרכים עוקפות עד שהגענו למאה-שערים".

 

 

בבית אומר התחילה תסיסה, והרוחות סערו על החזקת היהודים. ביום שני   (26.8.29) באו הבריטים והעבירום לחברון, לבית רומנו - המשטרה, שבו התכנסו יהודי הקהילה החברונית לאחר הטבח שהיה בעיר בשבת, י"ח באב (24.8). במקום זה שהו 24 שעות, וביום שלישי הועברו לבית שטראוס בירושלים. יחד עם כל אנשי קהילת חברון. אבשלום זוכר, שלמרבה האסון התהפך אוטובוס בדרך והיו פצועים.

הערבים מבית אומר דאגו, לאחר כמה ימים, להביא את העדר בשלמותו למשפחת רוזנבלום בירושלים.

 

עו"ד צבי גילאון, נוטריון, העביר לידי כותב שורות אלו תרגום מסמך בערבית, מיום 2 בדצמבר 1977, ובו עדות על פרטי פרשה זו, החתומה בידי ראש המועצה הכפרית מבית אומר, עיסא אחמד, וכמה מוחתארים וזקנים מהכפר. לדבריהם: "הזקן אחמד בריע'ית ובניו הצילו את משפחת "אבו סעיד" – יעקב רוזנבלום, אשתו חנה ובניו סלים וכאמי ואתם עוד ששה יהודים, נתנו להם מחסה בבית-אומר במשפחת חסין-מחמד-אחמד-בריע'ית. לאחר כמה ימים העבירו לכביש, לחיילים בריטים, איגרת המודיעה על יהודים אלה. שריונית צבאית, בפיקודו של קצין בשם כאפריאתי, באה ולקחה את היהודים.

הישוב עצמו נהרס כליל.

חורבן מגדל-עדר הנחית מהלומה קשה ואכזרית על ראשי חברת 'זכרון-דוד'. יצחק גרינוולד, יחד עם כמה חברים נוספים, המשיכו עוד כחמש שנים בטיפול בענייני החברה, עד פירוקה. נראה שבתחילה עוד האמינו באפשרות חידושו של המפעל, קיוו להקמת היישוב מחדש ואף פעלו בכיוון זה. לאחר שאפסו הסיכויים, טרחו רבות בכיסוי חובות החברה, במכירת אדמותיה, ובעיקר במניעת האפשרות שהאדמות תשובנה לידים ערביות. בענין זה זכו להצלחה עם מכירת אדמות מגדל-עדר לידי שמואל צבי הולצמן, בשנת 1933.

הדף הקודם | דף 10 מתוך 12 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD