חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

קרב ה-ל"ה

לא בגדנו

המחלקה התגלתה עמוק בלב שטח האויב, בלא מכשיר קשר ובלא יכוי להזעיק עזרה. הרכסים סביב נתפסו על-ידי המוני ערבים מזוינים שהוזעקו בשיטת ה"פז'עה". הטבעת סביב המחלקה הלכה והתהדקה. בשעות הבוקר עדיין ניתן היה לסגת מערבה. להתפזר לחוליות קטנות ולהתחמק בתוך מבוך הוואדיות והערוצים, להסתתר במערות, בכוכים ובצמחייה הסבוכה.

 

מדוע בחרו ה-ל"ה לפנות אל עבר שלוחת הסנסן, אל דאהר-אל-חאג'ה? - הם יצאו מתוך שאיפה להגיע, כפי שאמר דני מס לרפאל בטרם היציאה: 

"להגיע ויהי מה !"

 

 

"גבעת הקרב" - תש"ל, 1970

 

לוחמים אלו לא נרתעו ממשימה קשה והרת סכנות מלכתחילה, מתוך אמונה בכוח הרב שרוכז בידיהם, הכרת חשיבות המשימה להגנת גוש-עציון, וידיעה שאין לסגת בקרב. ברגעים הקשים הם דבקו במשימתם ולא נתפסו לרעיון הנסיגה. נכונים היו ליפול בקרב ובלבד שלא לסגת מהמערכה, לא להפקיר את חבריהם הפצועים ולא ליפול חיים בידי האויב.

 

יש להניח שמפקדים הבינו בראשית הקרב כי לאחר שהתגלו לא יוכלו לפרוץ דרך בין צוריף לג'בע, לכן הוחלט לפנות צפונה. ייתכן שהמגמה הייתה להתבצר באיזור עד חשיכה ואז לפרוץ לגוש-עציון. אולי קיוו שיצליחו לפרוץ לגוש-עציון מצפון לג'בע, תוך התחמקות מהתוקפים.

 

"עשינו ככל שנוכל עד נפל אחרון ולא קם"

ממצאי מחקר שנערך באחרונה (תשס"ד, 2004) מגלים כי הקרב התנהל באותו יום שישי הנורא, ה' בשבט תש"ח (16.1.1948), בשני שלבים נפרדים. בשלב הראשון, משעה 07.00 לערך, סמוך לאחר ההתגלות ועד השעה 10.00 - 11.00 לערך. התוקפים לחצו את המחלקה וזו נעה צפונה מנקודת ההתגלות, על שלוחת קורנט-אל-ג'ורון. ככל הנראה, ירדו ה-ל"ה בשלב מסויים אל ערוץ ואדי עציונה העמוק. שם, בינות לסלעים הגדולים ולצמחייה עבותה, מצאו ה-ל"ה מסתור. הם הצליחו לנתק מגע מהתוקפים והקרב פסק.

 

משעות הבוקר המאוחרות ועד שעות אחר-הצהריים המוקדמות של יום שישי, שוגרו מטוסי שירות-האוויר של "ההגנה" לגיחות חיפוש אחר המחלקה אך לא גילו דבר. הקצין הבריטי, הימיש דוגין, הגיע לכפר צוריף באותו יום בשעות הצהריים, בעקבות שמועות על קרב שהתחולל באיזור צוריף. הוא מצא את הכפר והאיזור כולו שקט ורגוע. באותן שעות הסתתרו, ככל הנראה, ה-ל"ה בערוץ ואדי עציונה.

 

מעט לפני השעה 15.00 התחדש הקרב. אין אנו יודעים באילו נסיבות; האם הערבים שהתקבצו מהכפרים סביב חשו כי צברו די כוח וחששו להיקלע לחשיכה בה יעלה בידי ה-ל"ה לחמוק - הם שהחלו במתקפה מחודשת, או שה-ל"ה החליטו להעפיל ביוזמתם לראש הגבעה, אולי סברו שהערבים נטשו את האיזור (כראה שלא נדע זאת לעולם). ה-ל"ה העפילו לראש הגבעה (ט'אהר-אל-חאג'ה, נ.ג. 573), היא "גבעת-הקרב", למרגלותיה הסתתרו, תוך כדי קרב יריות. הערבים צלפו לעברם ממורדות הרכסים סביב. חרף זאת עלה בידי המחלקה להעפיל במדרון התלול אל ראש הגבעה ולהתבצר עליה בהגנה היקפית.ככל הידוע לנו כל הלוחמים הגיעו לראש הגבעה, חלקם נפגעו בקרב ונישאו על גב חבריהם הלוחמים.

 

על-פי עדויות הערבים, כשהגיעו ה-ל"ה לראש הגבעה גילו כי רכס הסנסאן שמעליהם, כולל הגבעה נ.ג. 603, השולטת על הכיפה עליה התבצרו נתפסה ע"י הערבים שבאו מהכפרים מצפון. כך מצאו עצמם ה-ל"ה על ראש גבעה מוקפת משלושה עברים ואדיות עמוקים (ואדי חאמר; ואדי ערס; ואדי עציונה). מהעבר הרביעי הייתה הגבעה מחוברת באוכף נוח אל רכס הסנסן. גם את הגבעות סביב תפסו הערבים.

 

מ"גבעת-הקרב" עליה התבצרו ה-ל"ה נשקף גוש-עציון במזרח ועמק-האלה במערב. לדברי הערבים, התנהל קרב עז עד השעה 16:30 לערך, עת ניסו מספר לוחמים ממחלקת ה-ל"ה לרדת לואדיות אך נקטלו. בשעות אחר-הצהריים, ערב שבת, שככה האש, התחמושת אזלה והלוחמים המעטים שנותרו לא הצליחו לבלום בידיים ריקות את הסתערות הפורעים הערבים. אחרוני הלוחמים נהרגו בקרב המר. גוויות ה-ל"ה הופשטו, נלקח מהם כל שהיה עמם. הפורעים אספו את נפגעיהם ושבו לכפריהם.


 

לקראת הקרב הקודם, ביום ג' בשבט (14.1.1948), הוזעקו ערבים משכם בצפון ועד באר-שבע בדרום, וכן בדואים משבט התעמרה. אלו לא שבו לבתיהם, אלא נותרו בכפרים סביב, כנראה ממתינים לחידוש הקרב.  נראה כי הללו כילו זעמם ב-ל"ה ועקב כך נמנע קרב נוסף בגוש-עציון.

 

שייך מהנגב שהשתתף בקרב ה-ל"ה מסר בעדותו:

"עם בוקר ראו יהודים ליד צוריף. זה היה לאחר מה שאירע בכפר-עציון (מפלת הערבים בקרב ג' בשבט, 14.1.1948). הבהלה לאחר מפלת כפר-עציון הייתה רבה ומאות רבות מאוד נזעקו להילחם ביהודים. ירו בהם מכל הצדדים והם השיבו אש ולחמו עד אשר אזלה תחמושתם. האחרון שבהם, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. את זאת סיפר אחד שנפצע מהרימון ורסיסי ברזל חדרו לרגלו. הוא נותח בבית-החולים בבאר-שבע". השייך סיים את סיפורו ואמר: "מי שנגזר עליו למות - לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חייל אלו."

 

עדויות הערבים על מספר ההרוגים והפצועים הערבים שונות זו מזו. כפי הנראה לא נעשתה ספירה או הערכה מהימנה. כל כפר אסף את הרוגיו בנפרד בלא לדווח על כך. דיווחים שונים מוסרים על 17 ועד 40 הרוגים ערבים בקרב.

 

 

לפרק הבא: הבאתם לקבורה...

הדף הקודם | דף 4 מתוך 4 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD