חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

מיקוש כביש בית אומאר - כפר עציון

התחושה הקשה של הלוחמים מקבלות המחשה בדף היומן הבא. הכותב, לוחם מנוסה מן הבריגדה, ומוכתר כפר-עציון, ושעשה פעולות צבאיות רבות בתוך הגוש, יצא ללמד על הכלל.

 

מיקוש כביש בית אומאר-כפר עציון:

משימת הלילה - מיקוש הדרך בית אומאר-כפר עציון, בכדי למנוע הישנות המקרה של התקדמות הטאנקים למשלט אוכף המוכתר. סוכם כי המקום המתאים ביותר להנחת המוקשים, היא נקודת היציאה מבית אומאר, הנמצאת במרחק ניכר ממשלט "אוכף המוכתאר", ואינה מסכנת את מגיניו. מאידך נמצא קטע הכביש הזה בטווח אשם של המשלטים, שיכולים למנוע מהאויב את פרוק המוקשים.

ביצוע המשימה נראה לנו כקשה ביותר. הקושי לא היה בפעולה גופא. החבלנים כבר ביצעו משימות קשות ומסוכנות יותר, בסביבה מרוחקת, ומנותקים כליל מן הבסיס. בפעולה זאת - המרחק מן הבסיסים שלנו אינו עולה על  200  מטרים, ובמקרה של הפתעה, אפשר בקלות לסגת, בחסות הלילה, למשלט. אולם הקושי היה במצב רוחם של האנשים.

   אחרי תבוסת  כ"ה ניסן, התערער שיווי המשקל אצל רבים מלוחמי הגוש. עד עתה חשבנו כי אנו השולטים בסביבה. אנו יצאנו בלילות לשטחים והפתענו, בשבועות האחרונים התקפנו והצלחנו, אך מכ"ה בניסן ואילך ניצבה  תמיד לנגד עינינו תמונת המנזר הכבוש בידי האויב, ותמונת משורייני האויב במשלטי האוכף. הוכינו קשות מבחינה פיסית, אולם שבעתים הוכינו מבחינת המוסר המלחמתי. אחרי התבוסה זקוקים היינו למנוחה, לעידוד, לאגירת כח מחדש. אך מכיוון שהדבר הזה לא ניתן לנו והואיל וההגיון וההכרח אלצונו לצאת מיד לפעולות, לכן היה ביצוע משימות כגון אלה קשה ביותר.

  

בשעה מאוחרת בלילה יצאנו מכפר-עציון. כשהננו עמוסים ארבעה מוקשים נגד טנקים, מתוצרת בית, כלי עבודה ומכשירים שונים. כח ההבטחה היה מאנשי פל"ם של כפר עציון בפיקודו של דוד טילטבוים בזהירות עלינו עד לאוכף. עד למשלטים היינו עוד שלוים. אולם עם כל צעד שהתרחקנו מן המשלטים והלאה, לכיוון בית-אומאר, הלכו וגברו החששות. לפני שבוע היה מסע כזה נחשב לטיול מענין, אולם עתה לא עמד בנו הכוח להתגבר על הדכאון הכללי.

אנו צועדים צעדים מספר, נשכבים ומקשיבים: "האם באמת לא הציב לנו האויב מארב ?" אחר כך הננו מתקדמים לכיון הבית הבודד. הגענו למרחק של 100 מטר מעמדות האויב. הרגלים כאילו נתקעות במקום - אין רצון להתקדם, אבל המצפון מצוה עליך - "לך ! התקדם ! פגע באויב, הרחק מבסיסך !    אל תתן לו להתקרב לעמדותיך !" אנו זזים קדימה, אך עדיין לא באנו במגע עם האויב. לפי ההגיון היינו צריכים לשקול: "מנין לו לאויב לדעת שאנו נפעול הערב דוקא כאן ? למה יציב את מארביו דוקא פה ?"

אולם בעת ההתרגשות אין מקום להגיון.  אי אפשר להתקדם. הבית הבודד נמצא במרחק מועט מאתנו, ובהתאמצות אפשר להבחין בו על אף החשיכה. שוכבים ותופסים עמדות והחבלנים מתחילים לחפור. לחבוט במכושים אי אפשר, כי כל נקישה עלולה להשמע, הכביש - כביש אבנים. במקרים כגון אלה אנו משתמשים ביתד ברזל מחודד, ומתחילים לחפור בור בכביש. הזעה נוטפת. כשאחד מתעייף מחליפו השני. לאט לאט מתגברים על שכבת האבנים העליונה, ואחר כך העבודה כבר קלה יותר. לבסוף - הנה חפרנו בור מתאים. המוקש מורד לבור, מכסים אותו ואוספים בסלים אבק יבש, בכדי להסוות אותו.

פתאום מגיע מישהו בריצה. תמהון וחרדה תוקפים את הכל: "מי זה ? ומה רצונו ?" זהו מפקד ההבטחה ובפיו סיפור "מזופת". במרחק מה הרגישו בערבי המחמר אחרי חמורו העמוס שקים, ומתקדם לכיון בית אומאר. לא יכולנו יותר להמשיך. כולנו הרגשנו שתפקידנו הלילה הסתיים - בכשלון.

                                              דוד בן דוד

הדף הקודם | דף 17 מתוך 19 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD