חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

מיומנו של פצוע - צפיה לפינוי וייסורי פרידה

לאחר שנחתי מעמל יום ההתקפה ומהכאבים שנגרמו בעת הניתוח וזריקות הפנצילין המרובות - התחלתי לחזור במקצתי לאיתני. למחרת בצהרי היום, הגיע תורי לטיסה. הובילו אותי, ביחד עם שכני לחדר החולים יצחק ק. שגם ידו נפגעה בעת הקרב, למסלול התעופה וכאן היינו צריכים לחכות לבוא המטוס. בענין עקבתי אחרי התכונה הרבה בשדה התעופה ובמשלטים הקרובים, לאחר צפיה ארוכה הגיע "הפרימוס" ושנינו הוכנסנו לתוך התא הצר. הטייס, בחור דרום אפריקאי תמיר ונעים, איש חיל התעופה בעת מלחמת העולם השניה, אשר רק יום אחד לפני כן הגיע ארצה והתיצב לשרות העם - דאג לרוחתנו ולהרגשתנו הטובה. קשרו את הרצועות מסביבנו, סגרו את הפתחים והתכוננו לטיסה. המטוס התקדם במסלול בכיוון למזרח, סובב כלפי מערב והתקדם לאורך המסלול. כשהגיע לקצה המסלול וניסה להתרומם באויר, נתקל הגלגל באבן, התפוצץ והאוירון התהפך. ברגע הראשון נבהלנו עד למאד. כל אחד חרד לגורל חבריו לטיסה. האנשים שהיו בקרבת המסלול חשו לעזרתנו, הרימו את המטוס והוציאו את שלושתנו מהואדי. למזלנו לא נחבל אף אחד מאתנו - אף כי עקב החבטה נגרם כאב רב. יותר מכולנו הצטער על המקרה הטייס - חרד היה לשלום הפצועים. הרגענו אותו והזמנו אותו לכפר, כדי שיסעוד לבו, ינוח ויחכה לבוא מטוס אחר.

- - - מששבתי לבית החולים באו חברי להיודע על שלומי ולעודדני. הם מסרו על מברק שנתקבל מן המטה בירושלים בו הודיעו : "מחר בשעה 10 בבוקר יצאו אליכם רופא שלנו ונציג הצלב האדום בשלושה אמבולנסים של הסהר האדום. דאגו שלא יעלו על מוקשים". ובכן, הסיכוי להגיע לבית חולים ולזכות בטיפול מתאים, לא חלף.

המפקדים מרוצים מהידיעה הזאת. הם מקוים כי יצליחו להעביר לירושלים את כל הפצועים. על ידי כך יקלו על מצב הרוחות, יוכלו לשחרר חלק ניכר מהעובדים העסוקים בטיפול בפצועים, יחסכו במנות מזון היקרות. חשוב גם שבית החולים המלא והגדוש יתפנה, כי יש להתכונן לכל מקרה הצפוי בעתיד הקרוב.

- - למחרת השכמתי קום, כדי להתכונן לנסיעה. חבר עזר לי לארוז את הדברים ההכרחיים שרציתי לקחתם אתי לירושלים, סידרתי את חדרי, מסרתי לחברים את פרטי הענינים בהם טיפלתי. אחר כך יצאתי לסיור בכפר - לראות בתוצאות ההתקפה ולהפרד מן החברים. בלבי ניקרה כל הזמן השאלה - "האין זה ביקור פרידה מכפר עציון? מי יודע עד מתי יוכלו החברים להחזיק מעמד בו ?". גל של זכרונות הציף את מוחי - זכרונות מתקופות שונות בחיי, שהיו קשורות עם מפעל כפר עציון. ולכן כה יקרו לי קירותיו הפצועים של האולם הגדול ב"נוה עובדיה". לכן ניבטה אלי העצבות מעיני הדמויות שתמונותיהן פיארו את האולם : הרב יצחק הכהן קוק זצ"ל, בשמו נקראת קבוצתנו, ד"ר אברהם עובדיה ז"ל - ששמו נקרא על הבית הזה, וזו של חברנו אברהם כץ ז"ל, שנפל בהגנת חניתה, אשר לזכרו הוקם האולם שהוקדש לתורה ולתפילה. שאלתי את עצמי: "האם כל השאיפות והתקוות שקשרנו בבנין כפר הרים זה תוכלנה לעמוד כעת מול גל הדמים הזה ?"

משם הובילתני דרכי לעמדות מסביב לכפר. בכל מקום נראו אותות הקרבות. והפגיעות המרובות עוררו בלבי חרדה לבאות. בכל פינה מצאתי את החברים טרודים בעבודתם. במתבן - עמד אברהם ש. וביחד עם חברות מספר עזר למהנדס צבי מ. להשלים את תקון המטוס שנתקלקל לפני זמן מה. במסגריה עסקו במלוא המרץ בייצור המוקשים. במגרש הסמוך עסקו חברים בייצור של סביכי תיל, על גבי מכשיר מיוחד שהומצא בכפר. במטבח, במתפרה ובמכבסה עמלו החברות בעבודות הדחופות ביותר לאספקת המזון וההלבשה.

ליד הרפת, בתוך תעלת מגן, עמדה קבוצת חברים מותיקי הכפר המנוסים מזה שנים בחציבה בסלע, וטרחו להעמיק את התעלה המקשרת בין שתי עמדות חשובות. נגשתי אליהם כדי להפרד מהם. פתח שלום, איש ההגנה הותיק: "נו, מה תאמר להצגת נסיון זו שעברה עלינו. כשתגיע העירה אל תנוח. תסביר להם את מצבנו". הוסיף ישראל הרציני-השתקן: "ככה לא נוכל להחזיק מעמד - בידים ריקות נגד כוח גדול כזה". כל הנוכחים הצטרפו למשאלה זו. המשיך שמואל: "תהיה שליחנו להזעיק ולהתריע. אתה הרי יודע כי אני נמנה על בעלי הבטחון - אך עכשיו..." ותיכף כאילו תפס את עצמו בדברם לא כרוחו והוסיף: "אין דבר בעוד ימים מספר – תקום המדינה, מי שיזכה להגיע ליום זה אשרהו -- הכל כדאי".

נפרדתי מהם ולבי קשה עלי. שאלתי את עצמי : "הראוי אני לשליחות זו שחברי רוצים להטיל עלי ? האצליח בה ?"

הרהרתי בדבריו האחרונים של שמואל וזכר שיחה אחרת עלה במוחי. בימים השחורים, מלאי היאוש שלאחר הופעת הספר הלבן של פאספילד. הדבר היה בשנת תר"ץ כשפעלנו ביחד בתנועת הנוער, כשהאפקים התקדרו. באחת השיחות על הצפוי למפעל הציוני, אמר שמואל: "אילו לכל הפחות היו לנו בארץ שראל חצי מליון יהודים היו פני הדברים אחרים. הנזכה עוד לכך ?" הרהרתי : "עכשיו זכינו ליותר מחצי מליון יהודים, זכינו להיות מבין סוללי הדרך לתקומתנו המדינית ולמה כה עגום הלב בעמדנו על סף החזון הנכסף ?"

בדרך הילוכי פגשתני צפורה - האם היחידה מבין חברותנו, אשר בחרה לשלוח את תינוקה לירושלים ובעצמה נשארה אתנו בימי המצור וההתגוננות. היא ביקשה ממני למסור לחברה המטפלת ביוסי שלה הוראות מספר בקשר לתינוק, והוסיפה: "פניתי ליעקב שירשה לי לנסוע לירושלים עם הפצועים, איני יכולה יותר להתאכזר לילדי. יעקב לא התנגד - הוא רק הסביר לי את המחסור החמור באנשים. השארנו את ההכרעה עד לבוא האמבולנסים. הנני שרויה במבוכה רבה. אני מתלבטת בין חובותי כאמא לילדי לבין חובותי כחברה לעומדים במצור".

 

- - - האמבולנסים לא הגיעו במשך יום ששי.         לפנות ערב הלכתי להתפלל בציבור. גם את סעודת שבת בחרתי לאכול עם החברים בחדר האוכל. על אף מאורעות השבוע עברה סעודת הערב באוירה שבתית - שרו זמירות כבכל הימים. למחרת השכימו קום, והחברים לבושים בגדי עבודה, התאספו לבית הכנסת לתפילה בצבור. בסיומה מיהרו לסעוד לבם והתפזרו לעבודתם. צר היה לי על שאיני יכול לעזור להם.

                                                                                   דב קנוהל
 

הדף הקודם | דף 7 מתוך 19 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD