חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

כניעת משואות

מתוך יומנו של פלמחא"י:

- - -  משהפציעו קרני השמש הראשונות טיפסתי על גג בית המרגוע ותליתי עליו שני דגלים: דגל הצלב האדום, ודגל מגן-דוד-אדום, הדגלים התנופפו ברוח ובישרו: כאן בית-חולים! הבנות רקמו סרטי מגן דוד אדום בשביל הרופאים ואנשי השירות-הרפואי, ממחסן הבגדים נשלחו מדים מתאימים לרופאים ועוזריהם, ועד מהרה הייתי לבוש כאח רחמן: מכנסים לבנים, חולצה צחורה וחלוק ארוך עליהם, כשסרט מגן דוד אדום צמוד לשרוולי.

השמש העפילה למרום השמים והשקט המשיך לרחף בחלל. משונה השקט ללא צלילי-הקרב שהתרגלנו אליהם. השמים המשיכו להיות טהורים ויפים בתכלתם העמוקה. לכאורה, חזר השלום לשכון כאן, אלא שמראה האנשים השקודים במלאכת ההרס של רכושם ומשקם מקלקלת את תמונת הנוף היפה.

פתאם הרעידה התפוצצות עמומה את החלל, שוב עלה ערבי על מוקש. יצאתי החוצה - והנה מוקפת משואות המוני ערבים המהלכים סביבה. מראש הגבעה הצהובה גולשים ערבים המסודרים בשורה ערפית. על אדמות הנקודה החמישית צועדת מחלקה של "חיל השחרור". ב-600 דונם שוקדים ערביי ג'בע בשוד האוהל וחפציו, הם קרבים אלינו, אך בכל זאת שומרים על "מרחק נימוסי". כולם מזוינים ורוביהם על שכמם. אך שומרים הם על התנאים - אינם יורים !   "ילדים טובים".

אמנם, בחורי העמדות המשיכו לעמוד הכן במקומם, על כל צרה שלא תבוא, התצפית מעל הבריכה משקיפה לכל עבר, וגם מחסום גדול ליד השער הוכן. במשך כל היום חג מטוס בשמי הגוש, עג עגולים רחבים ולא עזב את משמרתו.

חזרתי לבית-החולים והופתעתי למראה הנקיון שבו: הרצפות מבהיקות, המיטות מסודרות. היתה להם, לחדרים בשעה זו, צורת בית-חולים בעורף, ללא הלכלוך והארעיות של הימים האחרונים. הרופא סיים את הניתוח האחרון האנשים ציפו לבוא משלחת הצלב-האדום. עוד בשעה 07.00 בבוקר הודיע המטה בירושלים, כי מכונית של הצלב-האדום יצאה לגוש, אך הם בוששו להופיע. ב-09.30 אותתו מעין-צורים: "הצלב-האדום הגיע אליהם". הרוחות התעודדו. "אנשי הצלב האדום יסיימו אתם ויבואו אלנו". המשכנו לחכות.

אחרי הצהרים כשניצבתי בפתח בית המרגוע, והנה הבחנתי בעמוד עשן גדול ושחור המתאבך מכיוון רבדים. חרדתי: "הכבר חדרו הערבים למשק זה והחלו במלאכת החורבן? או אולי בחרו בחורי רבדים להעלות במו ידיהם את פרי עמלם באש" ?   אך אם כך ואם אחרת, סימל העשן את שריפת רבדים. ישבתי בחדר הניתוחים. הדלת נפתחה והמא"ז משה י. הזמינני לצאת אתו החוצה. בדרך הסביר לי משה מהו העניין למענו הזמנני: עלי לצאת מחוץ למשק, לקרוא לאחד ממפקדי הערבים וללכת יחד אתו כדי לזררז את בוא נציגי הצלב-האדום, ניגשנו אל השער. המחסום עדין על תלו ועל ידו בעמדה, ניצבו הבחורים הכן. על יד המטבח תפסה קבוצת בחורים אחרת עמדות. במרחק של כמאה מטר ישבו ערבים וחיכו לרגע בו יכלו לעוט על המשק ולהתחיל במלאכת הביזה.

משה צעק אליהם: "בס ואחד" (אחד בלבד"). קרבים שניים: האחד בחור צעיר, מזויין ברובה ושתי חגורות כדורים על כתפיו. השני, זקן, שפניו מגולחים, לבוש אירופית ומגפים מבריקים על רגליו. שאלנו אותם מדוע בושש הצלב-האדום לבוא לכאן, והתשובה היתה: "הצלב-האדום ולגיון נסעו עכשיו להוביל את אנשי רבדים ועין-צורים. כשיחזרו בעוד חצי שעה יקחו גם אתכם". "לאן ?"  שאלנו, והוא השיב: "לאל-חליל" (חברון) והזקן הוסיף: "אל תפחדו לא יקרה לכם כל רע. תהיו מבסוטים - אלף".  "היכן נגור שם" ?, והזקן משיב: "בתחנת  המשטרה".

ושוב ציפינו מתוחים לקראת הבאות.

בשעה 19.30 התקרבו לשער-המשק שתי דמויות והניפו דגל לבן. הנחנו להם להתקרב, ומשקרבו - והנה הכרנו אחד מהם, את ברוך ב. חבר רבדים. מיד הכנסנו אלינו את ברוך, ובן לויתו הערבי נשאר להמתין בחוץ. הקפנוהו והוא סיפר לנו כי זה עתה בא מחברון. מתוך דבריו, ומתוך קטעי השאלות והתשובות, נפרסה לפנינו פרשת עמידתו וכניעתו של הקטע הצפוני ותנאי הכניעה והשבי. ברוך הדגיש: "אין מה לחשוש. היחס הוא טוב והוגן. ישנם כל הסיכויים שהערבים ימלאו אחרי תנאי ההסכם".

                  אוריאל א.

 

מתאוריהם של חברי משואות יצחק:

הלילה עבר. יום חדש בא. מלאי מתיחות ציפנו לבוא הלגיון אך הם לא הופיעו בשעה הנקובה והמוסכמת. הצליפות מהרכסים הקרובים הלכו וגברו משעה לשעה. חששנו פן תתחדש התקפה על המשק. התקשרנו עם ירושלים כדי להיודע על מועד בואה של משלחת הצלב האדום. הודיעו לנו כי המשלחת יצאה בבוקר. הבלגנו ולא פתחנו באש. החזקנו בעמדות כדי למנוע התפרצות הכפריים ,שבאו מכל הסביבה כדי לשלול ולבזוז. גם אנשי חיל השחרור הערבי עצרו בעד ההמוניים להתקרב למשק.

בשעות הצהרים נותרנו לבדנו בגוש, קבוצה אחת מארבעת הקבוצות. חברי עין-צורים ורבדים נלקחו לכיוון בלתי ידוע לנו. מהבריכה עקבנו אחרי המתרחש בעין-צורים. המוני ערבים רצו רצוא ושוב בין שלושת הצריפים, הרסו פרקו ושדדו את הכל. בפראות נאבקו ביניהם על כל חפץ וחפץ, כקטן כגדול. לפתע עלו הצריפים באש. צריף אחרי צריף התמוטט בתוך להבות אש שהשתרברבו לגובה רב. רק בית הבטחון הקטן נשאר על תלו. גם מכיוון רבדים עלה עשן סמיך אשר כיסה את הסביבה.

 בשעה 15.30 נשלח מברק ממשואות לירושלים:

"הצלב האדום טרם בא אלינו. הלילה מתקרב. אם לא נצא משם, ילך חלק מאנשינו למעלה וגם לאורך הכביש לירושלים. עזרו ככל האפשר. איזה ליווי יש לצלב האדום, האם רק הלגיון ?"

המטה שידר מברק למשואות:

"הממ"ז אוסר יציאה".

בתוך הבדידות המעיקה קבלנו את פני השבת בציבור. ועדיין אנו מחכים לשובינו. בשעה מאוחרת הופיעו שני קציני הלגיון בליווי חבר מרבדים הדובר ערבית. מפקדי הלגיון פנו אלינו בדברים מרגיעים. הבטיחו לנו כי יובילו אותנו למקום מבטחים. הם יגנו על שלומנו וחיינו ואין לנו מה  לחשוש.

הנשק נמסר לחיילי הלגיון אשר תפסו את עמדותנו כדי לשמור בפני התפרצות הכפריים. הקצינים התפלאו על מיעוט נשקנו ולא רצו להאמין כי בנשק זה שמצאו בגוש יכלנו להחזיק מעמד מול הכוח  שלהם.

...בקשנו את קצין הלגיון שירשה להעביר אתנו את ספרי התורה. הקצין נאות לבקשתנו. מיד הוצאנו מן הבור את ספרי התורה ואת תשמישי הקדושה שהטמנו אמש. התלבטנו האם כדאי לחלל את השבת בחפירת כיסוי הבור אך גברה ההכרה שאין להשאיר את ספרי התורה בידי זרים. מתוך תקוה שהבנות תועברנה לירושלים העלינו את הספרים למכוניות שלהן. אך גם הן הוסעו לחברון ואחר כך לעבר הירדן וספרי התורה ליוונו בדרכנו  בשבי.

עלינו על המכוניות, הפצועים באוטובוסים, הבנות לחוד ואנו לחוד. בעוד אנו במשק התפתחו חילופי יריות בין הלגיון ובין הכפריים אשר פרצו לתוך בית המרגוע והחלו לשדוד. השיירה זזה. על יד השער עמדו מאות ערבים אשר חכו בקוצר רוח לשעת הביזה. בלב כבד יצאנו את שער המשק שהקימונו בעמל ובמסירות.

                                     משה ב. ואליעזר ש.

                                                                            

מיומנו של חבר כפר עציון (פצוע במשואות):

בבקרו של יום ששי ה' אייר, היתה אוירה אחרת בין האנשים שהתרכזו במשואות-יצחק. כולם ציפו לבוא משלחת הצלב האדום תוך הרגשה שנסתיימה פרשה גדולה בחייהם והם עומדים בפני גורל חדש, בלתי ידוע להם. עברתי לבית החולים כדי להיות ביחד עם יתר הפצועים. כאן בקרתי אצל אריה ק. ונחום ז. הפצועים.

מתוך דבריו המקוטעים של נחום הבינותי מה שקרה בכפר עציון - אך קשה היה לי להשלים עם המחשבה כי אכן הושמדו כולם ולא שרדו אפילו יחידים בודדים. דומם ישבתי בפינתי אחוז תדהמה. כל התכונה מסביבי כאילו לא נגעה לי. הרגשתי שחלק ניכר מחיי נעקר ביד אכזרית. מפעל יקר נהרס על בוניו-מטפחיו חפשתי מבע לכאבי - ואין. לא יכלתי למצאו בתפילה השגורה ולא באבל גם לבכות לא ניתן לי משך שעות ארוכות. רק בשעת צהריים בטיילי במחנה המשק, ובראותי את התכונה הרבה של האנשים מסביב, פרץ זרם הדמעות הראשון, והוקל לי קצת.

...חזרתי לבית החולים והתחלתי לשכנע את הפצועים כי בעת שתגיע משלחת צלב האדום, כדי להוציא אותנו לירושלים, נדרוש בכל התוקף, שתנתן לאנשינו אפשרות לגשת לכפר-עציון כדי לקבור את המתים ולקחת את ספרי התורה. בלבי חשבתי אולי יתגלו פצועים או מסתתרים ואפשר יהיה להצילם. אם הדבר לא ינתן לנו נסרב לצאת מכאן. לא כל הפצועים הסכימו לדעתי. לא יכולתי להבינם. אך כעבור ימים, כאשר מתוך הידיעות השונות על הקרב ועל מהלך הכניעה יכולתי לצייר לי תמונה שלמה יותר, הבנתי כי היתה זאת תמימות מרובה להאמין כי נשיג משהו על ידי איום זה.

השעות עברו והמשלחת טרם הגיעה. רבים מודאגים לגורלנו באם היא לא תבוא היום. האם אפשרי יהיה לעצור את האספסוף המתקהל מסביב שלא יתפרץ למשק ויחסל אותנו. מכל המשלטים והישובים נראות דלקות, ויריות רבות נשמעות בלי הרף. האויר מחושמל. אותי מדאיגה מחשבה נוספת. חשבתי שנגיע מבעוד יום לירושלים ואוכל להגיע למוסדות ולאישים שונים, כדי להמריצם לפעול משהו למען הסדר הקבורה בכפר-עציון כל עוד הסכם שביתת הנשק בתקפו. עכשיו מי יודע אם נספיק.

היום הסתיים - שבת המלכה קרבה. נזכרתי כי אכן זהו יום גורלי במלחמתנו, יום סיום המנדט הבריטי. היום צריכים האנגלים לעזוב את הארץ. שאלתי את עצמי האם יוכרז על הקמת מדינה עברית, כפי שקווינו כל העת. בימים האחרונים היינו מנותקים מהמתרחש בישוב. עתונים לא נתקבלו מזה שבוע ימים. זה שלושה ימים שלא שמענו שידורי חדשות. המאורעות הגורליים שהתרחשו בגוש ריכזו את כל מעיניינו ולא נשאר זמן ואפשרות לחשוב על בעיות כלליות יותר. גם בשעה זו לא הצלחתי להתרכז במחשבה על ערכו של היום, כי מיד הציפוני שאלות ומחשבות רבות:

העם שוחרר מעול זרים ולוחמי גוש-עציון לא זכו להגיע ליום זה. מדינה עברית קמה וחברי כפר-עציון לא יזכו להשתתף בבניינה. מה טראגי הדבר! היבין העם המשוחרר, התדע המדינה להעריך את שנתנו להם אנשים פשוטים בלתי ידועים אלה המוטלים כעת בלי רוח חיים בחורשת המנזר, בתעלת ההר-הרוסי, בחפירות סאויר ובין הריסות כפר-עציון. האם יובן, כי גם קרב זה שנגמר במותם של למעלה מ-150 איש ובאבדן ארבעה ישובים שנפלו תחת לחץ כח אויב כה חזק ואדיר - נצחון טמון בה ?  האם יוערך ערכו הרב של המאבק הטראגי זה במשך שתי יממות רצופות, בתולדות העם ?   האם יוזכרו כי אנשים אלו החזיקו מעמד בלב-לבו של אזור האויב משך ששה חדשים, בידעם מההתחלה כי מועטים הם וחלשים ביחס לאויב וצפוי להם גורל קשה, ועל אף הכל העיזו להכות באויב ולגרום לו קשיים מרובים.

רבות היו המחשבות, אחת רדפה את השניה - ואין מנוח.

...חבר בא והודיע כי האנשים מתאספים ברחבה כדי להתפלל בציבור תפילת קבלת שבת. קשה היה לי להתפלל בציבור. גם בבוקר קשה היה לי להתפלל. לא השלמתי עם האסון שקרנו ופסוקי התפילה לא התקשרו עם גל הצער והכאב שבא עלינו. לא חשתי בהם ביטוי לאבל הגדול, לא מצאתי בהם מענה לתהיות המרובות. בשעה זו לא יכלתי להצדיק עלינו את הדין. במשך ימים התפללנו לנס שיבוא ונצליח במלחמתנו - ולא זכינו לה.  זה יומיים מנקדת מחשבה מרה בלבי:  "אילו היינו זוכים וכפר-עציון היה מחזיק מעמד עוד שעות מספר יתכן כי ההתקפה היתה נשברת והלגיון היה מסתלק מכאן. אז היו מרבית האנשים נשארים בחיים והגוש היה ממשיך בפעולה.  למה לא זכינו לכך" ?

איך אוכל לשתף את תפילתי המבולבלת, המופרעת על יד ספקות רבים, בתפילתו של ציבור, אשר רבים ממנו ודאי יביעו את משאלותיהם ותחנוניהם לקראת העתיד הצפוי להם ?

אך החובה, זו החובה הדתית שהורגלתי משחר ילדותי לקבלה ולשאת בה דחתה את הספקות - והצטרפתי אל המתפללים. בקושי יכלתי לעקוב אחרי תפילתו של שליח הציבור דמעות חנקו את גרוני בהזכרי ברגעים של התרוממות הנפש, בעת קבלת שבת בנווה-עובדיה, בעת שירת "לכה דודי " ו"ואנפהא נהירין ". הדמעות זלגו מעיני ואתן נפתח בלבי גם פתח להשלמה. בסופו של דבר דובבו שפתי ביחד עם כל הציבור את הפסוק:

"להגיד כי ישר ה',  צורי ולא עולתה בו"

דב

 

מתוך יומנו של פלמחא"י:

עם רדת החשכה הגיעו למשק מכוניות ראשונות של הלגיון: אוטובוסים, מכוניות-משא, וכן מכונית-הקצין וזו של הרופא הערבי. הקצין הודיע, כי נציג הצלב-האדום לא בא. הוא חזר לירושלים, לאחר שקיבל מהלגיון הבטחת הן-צדק להעביר את הפצועים והנשים לירושלים, שם ימסרם לידים יהודיות. קשר האיתות לא נפסק אף לרגע. לאחר שנכנסו חיילי הלגיון נשאל המטה בירושלים אם לתת בם אמון התשובה היתה: "כן" !  אזי רוכזו כל הבחורות, ספרי התורה וחבילות רבות על יד חדר האוכל. האנשים החלו עולים על המכוניות ומעלים אתם את חפציהם.

הרופא הערבי, דוקטור שיאר, סר לבית החולים לחזות בפצועים. שני אוטובוסים נעצרו מול בית החולים, ואנו החילונו בהעמסת הפצועים. היתה זו עבודת פרך לדחוק 40-50 פצועים לתוך שני אוטובוסים קטנים אלה. אלא שדוקטור וינדזברג, הרופא שלנו רגיל היה בדברים מעין אלה עוד משנות עבודתו בצבא הפולני, והוא פיקח על המלאכה ועד מהרה היו הפצועים בתוך המכוניות - שכובים, ישובים בצפיפות ודוחק, אך בכל זאת בפנים.

הרופא הערבי, ד"ר שיאר… הרופא הערבי סר שנית עם הרופאים שלנו לבית החולים הריק, ומשראה באחת המזוודות את שפע התרופות הארוזות: זריקות פניצילין, מורפיום, אנטיטטנוס, את מכשירי הניתוח ושאר הכלים, שלח בזאת עינים מלאות חמדה והחל מתחנן כי יתנו לו דברים אלה, שהם כה חשובים וכה חסרים אצלם. נאותו לו הרפאים ואני ארזתי עבורו את כל התרופות במזודה מיוחדת.

כשעבר נכס יקר זה לידי דוקטור שואר לא ידע כיצד להודות על זאת. עמד רגע נפעם על יד המזודה, שלח עיניו השואלות לרופאים, אלי, השפילן שוב ארצה, ולבסוף – נטל את המזודה והעבירה לטכסי שלו...

 כשישבו כל הבנות במכוניותן והפצועים שכבו באוטובוסים והכל מוכן היה לנסיעה, עזבו אחרוני הבחורים את עמדותיהם ועלו אף הם למכוניות. הנשק נמסר לידי הלגיון

   בשעה 20.00 נשלח ממשואות המברק האחרון אל המטה בירושלים:

 

 

    המברק האחרון

 

"מברק אחרון מגוש עציון:

הנשים והגברים נשלחים בדרך חברון. הפצועים מועברים לבית לחם. דרישת שלום לאנשי (פלוגת) משואות. 
בזה נגמרה פרשת גוש-עציון.   הלילה לא נהיה כאן".

אפלה סמיכה פרושה היתה על פני גוש-עציון משהחלה השיירה יוצאת את משואות. עיני כל נשלחו לקלוט תמונות אחרונות מהמשק ונופו. הבתים המשיכו לנוח שלווים, באחד הבתים הבהב אור קלוש ועמום ששכחו לכבותו. בין הבתים טיילו חיילי הלגיון. עלינו על דרך העפר. לצידי הדרך עמדו שני טורים ארוכים של ערבים, ומשעברה השיירה ביניהם נורו פתאום צרורות ארוכים באויר.

השיירה המשיכה בדרכה. הנה שדה-התעופה שעמל כה רב הושקע בהכנתו. מימין נשקף כפר-עציון החרב, גם שם מהבהבים אורות עמומים ומיותמים. "העץ" הענף משחיר מן הצד. הנה המנזר - גוש שחור וחסר חיים, בתוך יער אפל. הכל חלף ונשאר מאחורינו, עלינו על הכביש הראשי

לאן נפנה - לירושלים או לחברון ?   מכוניות הפצועים פונה שמאלה - לכיוון ירושלים !   כל האנשים במכונית נשמו לרווחה. אנו נוסעים הביתה !

לפנינו נוסעות מכוניות הרופאים. מכונית הקצין חלפה והגיעה לראש השיירה. לא נסענו אלא כחמש דקות ופתאם נעצרנו. מה אירע ?    הוצאתי את ראשי החוצה - אורות של מכוניות צבאיות רבות נצנצו ממול, דמויות חיילים הסתובבנו, מלים אנגליות נזרקו בחלל - ולבסוף סובבו את המכונית לאחור ופנתה כלפי חברון. הסבירו לנו כי הצבא הבריטי חסם את הכביש ואינו מניח לעבור. עסוק הוא עתה בפינוי ירושלים והכריז עוצר על מבואותיה. עברנו את מעביר המים שחובל על ידינו, והמשכנו בנסיעה.

דרומה - לחברון !

                         אוריאל א. 

 

 להמשך:

הדף הקודם | דף 6 מתוך 6 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD