חזרה לדף קודם       חזרה לדף קודם  לחיפוש, התחילו להקיש את המילים כאן והמתינו לתוצאות  
ארכיון, וידאו, תמונות
 כל המאמרים

הקרב על פורץ המחסומים

נעשו נסיונות לחלץ את אנשי פורץ-המחסומים. משורין נשלח לשם כדי להוציא את האנשים. הערבים כיוונו אש חזקה לשטח שהפריד ביניהם ומנעו מאנשי המשורין לבצע את המשימה. המשורין נשאר במרחק 200 מטר מ"הפורץ", כדי לחפות עליו, מתוך תקוה כי עם חשיכה יצליחו להגיע אליו.

 

     פורץ המחסומים

 

וכך מתאר י. אייגס מנצולי ה"פורץ" את שעבר עליהם :

"המשורנים ניסו לפרוץ אלינו על מנת להגיש עזרה. אך השיירה כולה נסוגה. התנחמנו רק בזה שהמטוס שלנו הפגיז את ריכוזי הערבים באיזור השיירה, וכל מעשה כזה היה בו משום תקוה. כל קול נפץ כזה, כאילו הכה על ראשינו ואמר : חזקו ! חזקו ! אמצו !

עם היעלם המטוס והמכוניות התחיל היאוש מכרסם, בלי אומר ובלי מלים. מדי פעם בפעם הפנה זרובבל את ראשו לחלון האחורי והודיענו, כי הוא רואה משוריינים באים לחלצנו. כפי שנודע אחר כך, אצו באמת אלינו, אך נתקלו באש קטלנית, צמיגיהם נוקבו, אחדים התהפכו ואנשיהם הוצאו בקושי מתחתם. הם היו נאלצים לסגת מחמת הכדורים חודרי השריון שפגעו בהם. מספר רב של קליעים חדרו דרך קירות המכוניות שלנו ואנשים נפצעו בזה אחר זה. בהם היו שנים פצועים קשה. האנשים פעלו אמנם במרץ רב ובמאמצים על אנושיים, אבל בהכרה כי סופם קרוב. זרובבל ניסה לעודד את האנשים בקריאות, כי משוריינים יבואו לחלצנו. אבל לאחר שש שעות של עמידה בתוך מטר האש, נפסקו דברי עידודו והאנשים הכירו בבירור את מצבם. במשך כל הזמן ניסו הערבים להתקרב אל המשוריין, אבל נתקלו באש שלנו ונסוגו.

החום במשוריין היה רב, ומאחר שהכל היה סגור בו, גדל המחנק. זרובבל הציע להתפשט מהבגדים העליונים והוא ביחד עם כולם ישבו ערומים למחצה. לאחר שאפסה כל תקוה לבוא העזרה מבחוץ, התחלנו לדון במצב שנוצר. כל האנשים הבינו שאין סיכויים לצאת מכאן. זרובבל הציע, שאם המצב לא ישתנה לטובה ובמקרה שהערבים יצליחו להתקרב למשוריין נפתח באש חזקה על האויב, נשתמש בחומר הנפץ שהיה מחולק במקומות שונים במשקל לא קטן, ונפעילו עלינו ועל הערבים.

השמש התחילה שוקעת, רוב האנשים שכבו באפיסת כוחות על הרצפה, האנשים שפצעיהם היו קלים, עמדו בתצפית והנחיתו אש ברגע שאויב נראה מולם. עם דמדומים, הציע זרובבל לכל אנשיו להתלבש, כדי שבמקרה, שאפשר יהיה להתחמק מהמשוריין, יהיו כולם מוכנים לכך. כולם צייתו לו וגם הוא עשה כן. היריות בחוץ גברו והלכו ושאגותיהם של הערבים נשמעו מקרוב. בשעה שש וחצי נזרקו על המשוריין בקבוקי מולוטוב, אחד פגע בגלגל האחורי והשני במוטור, והמכונה התחילה בוערת. זרובבל ואחד מאנשיו תפשו את מכבה השריפות וניסו להשתלט על האש שאחזה במכונית מכל צדדיה - אבל מאמציהם עלו בתוהו. יעקב דרור, שהכיר את הדרך לכפר עציון הציע לזרובבל שכולם יצאו מהמשוריין, אבל הדבר היה בלתי אפשרי, כי היו בו שני פצועים, שלא יכלו לזוז ממקומם והאש בחוץ לא פסקה. אז הודיע זרובבל לאנשיו, שכל מי שרוצה לנסות להתחמק יעשה זאת. כולם הסכימו. אבל כשנדרש גם הוא לעשות כך, מאחר שלא היה פצוע כלל, לא נעתר לבקשת כולם ואמר : "לא אעזוב את הפצועים במשוריין, לא אעזוב !" הסתכלתי אותה שעה בפניו ונראה היה בעיני, כרב חובל של אנית נוסעים הטובעת בלב הים, ורגש האחריות כופה עליו לא להשאיר את אחרוני אנשי פיקודו הבודדים, הפצועים. כשניסה אחד לצאת, נתקל ביריות וחזר למשוריין. אז אמר זרובבל: "ידעו האנשים, כי גם בחוץ קלושים הסיכויים להינצל... אבל אחפה עליכם ככל האפשר !"... משהלך והחשיך, כשהמצוקה הנפשית והגופנית גברה ואי אפשר היה לנשום בפנים, חידש זרובבל את תביעתו ליציאה. האנשים : יעקב דרור, ישראל קרן-צבי אחריו והשלישי אני - יצאנו. כשהתרחקנו מרחק מה מהמשוריין, נשמעה התפוצצות אדירה והמשוריין על אנשיו התרסק מול הרקיע הבוער." 

על מעשה זה זכה זרובבל ל"עיטור הגבורה". מלבדו, קיבלו עיטור זה לאחר מלחמת השחרור רק עוד אחד עשר לוחמים. 

הדף הקודם | דף 11 מתוך 21 | הדף הבא

    
צרו קשר
  כניסה לחברים
AtarimTR LTD